חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ליישם לקחים, לא לריב

מאת מרץ 8, 2017
IDF soldiers during Operation Protective Edge, August 3, 2014, via IDF Flickr

מבט מבס”א מס’ 421, 8 במרץ 2017

This is a Hebrew version of Trade Insights, Not Barbs by Maj. Gen. (res.) Yaakov Amidror

תקציר: מהליקויים שהתגלו במבצע צוק איתן כדאי להפיק לקח אחד: במלחמה, יותר מבכל אירוע אחר, צריך להקפיד על חלוקת תפקידים נכונה. הצבא לא צריך לעסוק בנושאים מדיניים, והקבינט לא צריך לעסוק בטקטיקה צבאית.

התגובות לדו”ח מבקר המדינה לא מפתיעות: המבוקרים מנסים להגן על שמם הטוב, יש המנצלים את הדו”ח כדי לחסל חשבונות עם יריבים, והאזרח המבולבל (וכנראה גם המודאג) שואל את עצמו כיצד שורת כישלונות כה מפוארים הביאה בכל זאת לשקט של שנתיים וחצי.

על פעולת הקבינט אני מנוע מלכתוב, משום שלבקשת ראש הממשלה עמדתי בראש ועדה שניסחה המלצות בדבר שיפור עבודתו. הדו”ח אינו סודי, אך נראה לי שנכון יותר להציגו לקבינט בטרם אדון בו בפומבי. ובכל זאת שתי הערות אפשר להעיר, כי אין הן נובעות מעבודת הוועדה:

האחת נוגעת לרמת הידע של חברי הקבינט. אני משתתף בישיבות קבינט מאז 1992 בהיותי רח”ט מחקר, ולמדתי כי קשה להתגבר על פערי המידע שיש לחלק מהשרים. רובם עסוקים בענייני משרדיהם שעות רבות, ומעטים מהם בעלי הכשרה בתחומים הנידונים בפורום ביטחוני-מדיני זה. שמעתי פרשן המהלל את הידע שהיה לחברי הקבינט בעת שהוא היה מקורב לשר חשוב לפני כעשרים שנה, ומאחר שהייתי אז מזכירו הצבאי של שר הביטחון אני יודע עד כמה רחוקים הדברים מן המציאות. לכן לדעתי, נכון לקבוע שבאופן קבוע יהיו שני “שרים ללא תיק” שפעילות בקבינט תהיה תחום האחריות שלהם; כך יובטח שבאופן קבוע שני שרים לפחות יהיו מוכנים היטב לכל דיוני הקבינט ויוכלו לשמש גורם מאזן בדרג המדיני, מול השרים האחראיים לנושאים העולים ומול הגורמים המקצועיים. ברור שהם צריכים להיות שרים מנוסים, והטענה ששני שרים עולים כסף מתגמדת מול התועלת שיפיקו מכך כל חברי הקבינט.

ההערה השנייה נוגעת ליכולת הקבינט לייצר דיונים פתוחים ויעילים. בעבר הקימו ראשי ממשלה פורומים מצומצמים, שאתם נהגו להתייעץ באופן לא פורמלי. לפני שנים מועטות הייתה זאת “השמינייה”, שעבדה תחת ראש הממשלה הנוכחי, עד הקמת הממשלה בתחילת 2013, ובמסגרתה התקיימו דיונים נוקבים ומעמיקים. סוד הצלחתו של הפורום היה נעוץ בכך ששום דבר לא דלף ממנו ואולי גם משום שלא נרשם בו פרוטוקול. אך אם אין בקבינט שמירה מוחלטת של סודיות הדיונים, אין שום סיכוי שהקבינט יוכל לתפקד כראוי. זה לא קשור לפוליטיקה, קרי לא חשוב מי יהיה ראש הממשלה – הוא לא יוכל לעבוד עם קבינט שסובל מהדלפות.

מתי להרים “דגל אדום”?

מעבר לשתי ההערות הכלליות הללו נראה שנכון לקבל את עצתו של יו”ר ארגון יד לבנים, אלי בן שם, כי כדאי לעסוק ביישום הלקחים כדי להשתפר בעתיד ולא בריב על השאלה מי אמר למי ומתי ומי אשם במה.

כך, למשל, אחת הבעיות העיקריות שמעלה הדו”ח היא שהצבא, אף שהיו בידיו את כל הנתונים הדרושים, לא היה מוכן עם תכניות מבצעיות ראויות לטיפול במנהרות. מכל ההסברים ששמעתי עד כה אני מבין שזאת הערה בעלת בסיס, גם אם תהליך הלימוד של הפתרון כבר החל. האמת היא שצה”ל עמד בפני בעיה דומה מאוד ב-1973. כל הפרטים על טיל הנ”ט מסוג סאגר היו מוכרים אז לצבא, כולל ירי של סאגרים על טנקים צה”ליים במבצע ברמת הגולן לפני המלחמה. אבל ביום הכיפורים הצבא הופתע ולא היה פתרון לאיום. לא פותחה טקטיקה להתמודד עם הטילים ולא תשובה טכנולוגית. כאשר צה”ל נתקל בטילים בשדה הקרב, התוצאה הייתה קשה ביותר, אולי הקשה ביותר בקרב היבשה באותה מלחמה.

השאלה כיצד הצבא לא היה מוכן אל מול איום ברור וידוע, עלתה אז במלוא חומרתה. מתברר שזאת תופעה מוכרת, כאשר העובדות ידועות אך המסקנות העולות מהמידע אינן מוסקות או לפחות אינן נתפסות במלוא משמעותן במערכת הארגונית, ולכן לא נוצרת בתוכו התשובה הראויה. כדי להתגבר על הבעיה אחרי מלחמת יום הכיפורים התמנה אל”מ שכל תפקידו היה להרים “דגל אדום” כאשר נוצר איום חדש מכל סוג שהוא בידי האויב. הוא היה אחראי הן להביא את המערכות המבצעיות לכך שיהיו מודעות לאיום והן לכך שתעבודנה על פתרון.

ברבות הימים התברר שאין לאותו קצין עבודה המצדיקה את התפקיד, או כך היה נראה לפחות למפקדיו שקיצצו את תפקידו. איני בטוח שהפתרון שננקט אז הוא הטוב ביותר, אבל הוא משמש דוגמה לבעיה שניסו להתמודד אתה באופן מעשי. גם עתה יש לחפש פתרון מתאים כדי שאותו ליקוי לא יכה בצה”ל בעתיד. בכל מקרה איש לא ציפה שראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, תהיה זאת שתדאג לתשובה הטקטית והאופרטיבית לאיום הסאגרים – היה ברור שזה עניינו המובהק של הדרג הצבאי.

ההבנה הזאת, שיש מדרג בטיפול באתגרים השונים, חיונית לתפקודה הנכון של המערכת בכל התחומים. כך ברור שפוחתת יכולתו של הקבינט ואין לו זמן לעסוק בתחום האסטרטגי, אם הוא עוסק בתחום הטקטי – שקל ומעניין לעסוק בו עשרת מונים. זכורני שפעם שאלתי את יצחק רבין ז”ל מדוע הוא מכלה את זמנו בעיסוק בפרטי מטען שהונח בלבנון, בעיה שצריכה להעסיק את קצין ההנדסה של האוגדה או הפיקוד, לכל היותר. תשובתו הבהירה את העניין. הוא אמר בקולו העמוק: אל תשכח שאני בוגר קורס חבלה בפלמ”ח.

אין בכך נזק כאשר מדובר באירוע ייחודי של מטען בודד בין המלחמות, אבל גישה כזאת מתחילה להסב נזק במבצעים גדולים ומלחמות. דווקא אז, יותר מתמיד, צריך להקפיד על שרשרת העיסוקים הנכונה: על הצבא לעסוק בפתרון הבעיות הטקטיות והאופרטיביות, שר הביטחון צריך לספק לצבא את האמצעים הדרושים כדי לתת את הפתרונות הראויים, כשהוא קובע בעיקר את סדרי העדיפויות הנגזרות מההחלטות האסטרטגיות, המובלות על ידי ראש הממשלה והמצריכות את אישור הקבינט.

עיקר תרומתו של הקבינט הוא ברמה האסטרטגית, לכן אסור שדעתו וזמנו יוסחו על ידי עיסוקים אחרים מעניינים ככל שיהיו. חשוב להדגיש שזאת גם הסיבה שראוי שהצבא לא יעסוק בנושאים המדיניים, שאותם עליו להשאיר לדרג המדיני, כי אסור שהעיסוק בתחום המדיני יסיח את דעתו של הדרג הצבאי מחובתו הייחודית בתחום הטקטי והאופרטיבי.

באשר לדו”ח: חשוב וכדאי שיופסקו חילופי ההאשמות, הם לא מועילים לאיש ובוודאי לא למדינה. ראוי שהאנרגיה תרוכז בחיזוק נקודות החולשה שבוודאי היו בניהול המבצע ובהכנות לקראתו, כבכל מערכת אנושית.

גרסה PDF

פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 2.3.2017.

* האלוף (מיל’) יעקב עמידרור הוא עמית בכיר ע”ש רוסהנדלר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. משמש גם כעמית בכיר במרכז ג’מנדר של JINSA. היה היועץ לביטחון לאומי של רה”מ וראש המטה לביטחון לאומי. שירת כמפקד המכללות הצבאיות וראש חטיבת המחקר באמ”ן.

סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

לשיתוף מאמר זה:

תפריט נגישות

השארו מעודכנים