מבט מבס”א מס’ 810, 26 באפריל 2018
תקציר: קוטביות מאפיינת את ההתייחסויות שהתפרסמו לאחרונה בנוגע לאופן התמודדותה של קהיליית המודיעין הישראלית (במקרה זה אמ”ן והמוסד) עם פרויקט הגרעין הסורי אותו גדע צה”ל. מחד גיסא תשבחות כנות על הישג מפואר בנסיבות קשות, ומאידך גיסא ביקורות חריפות על מחדל לאומי אסטרטגי חמור. הניתוח הנוכחי, בוחן את פישרה ואת רכיביה של קוטביות זו, ומצביע על תהליך מאתגר, בו נבנה מודיעין קריטי שסכומו גדול מכלל חלקיו.
הביקורות על הדרך בה התמודדו אמ”ן והמוסד עם פרויקט הגרעין הסורי כללו אף השוואה למחדל המודיעין של מלחמת יום הכיפורים; השוואה זו תקפה רק בחלקה. על פניו, שני האירועים היו מחדלים ברמה לאומית אסטרטגית מובהקת. מחדל יום הכיפורים נבע, עם זאת, מכך שלמרות קיומו של מידע מודיעיני ברור, ואף לא מועט, שהיה אמור להוביל באופן חד משמעי להערכת מודיעין על מלחמה צפויה בסבירות גבוהה, המוסד, ובעיקר אמ”ן, לא הפיקו הערכה כזאת. המחסום היה הקונספציה הנוקשה שהשתרשה באמ”ן, ושללה זאת (קונספציה שלאורך תקופה ממושכת לא נסתרה על-ידי דיווחיו של מקור הצמרת של המוסד, אך אין בכך כדי להצדיקה, כל עיקר). לעומת זאת, במקרה של פרויקט הגרעין הסורי, המצב היה הפוך: לא הושג מידע שניתן היה להיסמך עליו באופן ממשי – ובכך מתמצה חלק ניכר מהמחדל – ולכן היה צורך חיוני ומאתגר במיוחד ליצור, למרות זאת, פריצת דרך, או אף טלטלה, במתווה המחקרי והאיסופי גם יחד, הקיימים ביחס לסוריה.
על אנשי המחקר היה להתמודד עם הונאה יוצאת דופן מעצם מהותה: מבנה שהוקם (תוך כדי מידור פנים-סורי קיצוני) כחוות אחסון חקלאית, במיקום נידח (באזור דיר א-זור), ללא אמצעי התגוננות, ביטחון ובטיחות נראים; וכן להתמודד עם הנחת עבודה שסוריה אינה מסוגלת לפתח תשתית גרעינית צבאית (בכוחות עצמה – הנחה נכונה); ובשעה שעדיפות מודיעינית עליונה ניתנת לאיראן. היכולת להגיע ולהתמיד בתובנה מחקרית הנוגדת את המחסומים הללו היא המפתח הראשוני, והמכריע, לפיצוחה של ההונאה הסורית, ועד להבשלתו של תיק מטרה לתקיפת הכור הגרעיני שהוקם.
ראשיתו של הפרויקט הגרעיני הצבאי בסוריה בשנת 2002, שנתיים לאחר עליית אסד לשלטון, לאחר שנים רבות בהן הסתפק אסד האב בנשק כימי וביולוגי כמסה קריטית של נשק השמדה המונית. בדיעבד, ניתן לומר כי היה הגיון בכך שצפון קוריאה, אשר במשך שנים ארוכות הושיטה סיוע הדוק לסוריה בתחום הטק”ק ובתחום הכימי-ביולוגי, היא זאת שהרחיבה את מימשקה עם סוריה גם לתחום הגרעין הצבאי. איראן לא עמדה מנגד, אלא סייעה רבות במימון הפרויקט (אם לא מעבר לכך).
להתמודדות המודיעינית היו שני נדבכים עיקריים, שהראשון בהם אינו נופל בחשיבותו מהשני: האם מתקיים בסוריה פרויקט גרעיני צבאי? היכן?
ללא מענה לנדבך השני, ברור כי לא קיימת היתכנות לתקיפה שתחסל את הפרויקט. אבל חשיבותו העצומה של הנדבך הראשון היא בכך שעצם גילויו של הפרויקט הביא להתפתחות הדרגתית, איטית מאוד בקצבה, אומנם, של תהליך שבסופו הופק מודיעין מוצק, ואפשר תקיפה. התהליך כשלעצמו היה סביר לחלוטין, ואף ראוי ביותר, מבחינה מחקרית, בהיסמכו על נקודת מוצא של כמעט יש (חשד קונקרטי) מאין (מידע מעורפל). הבעיה הייתה באשר לקצב התחוללותו של התהליך, והשאלה היא האם הקצב המאוד איטי שאפיין אותו ניתן היה להאצה, בכפוף למחסומים הנתונים, שצוינו לעיל. או שמא שורש הרע נעוץ היה בעצם קיומם של המחסומים, לפחות אלה שהיו קיימים באמ”ן ובמוסד, דהיינו, הנחת עבודה שסוריה אינה מסוגלת לפתח תשתית גרעינית צבאית, ועדיפות מודיעינית עליונה לאיראן. המחסומים שהיו קיימים בסוריה, כפי שפורטו מעלה, היו כמובן בגדר כורח נתון, שעליו יש לגבור, ראשית לכל, בממד החשיבה המחקרית.
קפיצת המדרגה המתרחשת בשעה שחוקר מודיעין מגיע לתובנה (נכונה) שהיא מרחיקת לכת, על בסיס וביחס למידע גולמי רופף, הינה לעיתים ליבת העשייה המודיעינית. היצירתיות הכרוכה בכך היא מן הסתם זו שטבעה את המילה “אינטליג’נס” עבור מודיעין. זו תמצית הערך המוסף של עבודת המודיעין, ההופכת אותו לסכום גדול מכלל חלקיו. בה במידה, אם כי במישור שונה, תקפה היצירתיות המניבה מבצעים יוצאי דופן ועתירי תהילה של איסוף מודיעין גולמי המוביל לקפיצת מדרגה בתמונת המצב אודות האויב. שני הרכיבים הללו אמורים להשלים זה את זה, וכך אכן אירע במקרה דנן. אלמלא קפיצת המדרגה המחקרית, המאתגרת קבעון נתון אך בר-שינוי (הן בממד המחקרי והן בממד האיסופי), לא הייתה יכולה להתרחש קפיצת המדרגה האיסופית, ובכך גדולתה. גם במובן זה, בהקשרו של הממשק הסבוך שבין המחקר לבין האיסוף, קיים אפוא פוטנציאל רב להפקת מודיעין גדול מכלל חלקיו. מימושו של פוטנציאל זה נזקק אומנם למנת מזל כלשהי, אלא שיסוד המזל, או המקריות, הוא חלק בלתי נפרד כמעט בכל מבצע איסוף מודיעיני, על אף שרצוי למזערו. טבע הדברים הוא.
מבין תילי התילים שנכתבו ופורסמו לאחרונה, ואף קודם לכן, ניתן לקבץ כרונולוגיה תמציתית וחיונית, המצביעה על מהות התפתחותו של התהליך המודיעיני באופן הבא:
רקימת תוכנית גרעינית צבאית עבור סוריה בהובלה צפון קוריאנית (ומעורבות איראנית), זמן מה, ככל הנראה, לאחר שבשאר אסד מונה כנשיא (2000) – לא זוהתה כלל בשירותי ביון מערביים ובישראל.
השקת הפרויקט בדיר א-זור – 2002 – לא זוהתה כלל, פיזית או אחרת, באמ”ן או במוסד.
2002-2003 – הביון האמריקני גילה משלוחים של רכיבי בניה מצפון קוריאה לסוריה. לווייני ביון של ארה”ב איתרו את מיקום הבניה אך לא גילו בו דבר בלתי רגיל, בין היתר בגלל שהסורים אסרו שימוש ברדיו וטלפון במקום, ותקשורת בוצע על-ידי שליחים בלבד.
2003 – תשומת לב ראשונית, לפי שעה גולמית גרידא, ניתנת באמ”ן ובמוסד, לאפשרות שמתקיימת תוכנית גרעינית צבאית בסוריה.
2004 – נתגלה (על-ידי המודיעין הבריטי והאמריקני, ובעקבות זאת בפומבי) כי צפון קוריאה סיפקה לפרויקט הגרעין הצבאי הלובי 1.7 טון של אורניום מועשר (העשרה מועטת).
סוף 2004 – זוהה באמ”ן סיוע של מומחים זרים לסוריה בתחום הגרעיני, ומוערך כי הוא ניתן על-ידי צפון קוריאה או פקיסטן.
2005 – נאסף באמ”ן מידע על כור גרעיני שמוקם בסוריה.
2006 – באמ”ן ובמוסד מתגבשת הערכה כי המבנה בדיר א-זור הוא מתקן גרעיני צבאי המוקם כנראה בסיוע צפון קוריאני. בנובמבר 2006 גובשה באמ”ן הערכה כי המתקן הוא כור לייצור פלוטוניום. ראש המוסד מורה על הגברת המאמץ האיסופי באופן שיאשר או יפריך קיום הפרויקט.
או אז חלו, על-פי מקורות זרים, שתי התפתחויות יוצאות דופן בזו אחר זו:
עלי-רזא עסגרי, גנרל ששירת במשמרות המהפכה האיראניים, ואף כיהן כסגן שר ההגנה וכחבר הקבינט הנשיאותי, ערק או נחטף על-ידי שירותי ביון מערביים, בעיתוי שחל בין ה-9 בדצמבר 2006 לבין ה-7 בפברואר 2007, ומסר מידע על הכור הסורי המוקם בדיר א-זור על-ידי צפון קוריאה, ועל כך שהוא מומן על-ידי איראן.
במרץ 2007 נשאבו תכני מחשבו של ראש הועדה הסורית לאנרגיה אטומית, איברהים עותמאן, בהיותו בווינה, והסגירו מידע מוצק בדבר היותו של מבנה הקוביה בדיר א-זור מסתור לכור פלוטוגני שהוקם בתוכו על-ידי צפון קוריאה.
תיק המטרה המודיעיני לתקיפת חיל האוויר הלך והבשיל והביא לידי הכחדה מוצלחת של הכור.
בהתייחס לכרונולוגיה שפורטה לעיל – האומנם היה כשל מודיעיני?
אם נתעלם לרגע מאיטיותו, היה התהליך המתואר סביר לחלוטין. מה גם שהוא אכן הפיק מודיעין אסטרטגי קריטי שסכומו גדול מכלל חלקיו. האם ניתן היה “לדחוס” את התהליך, שנמשך על פני כשש שנים, לתוך פרק זמן קצר בהרבה? לכאורה כן. בראייה לאומית אסטרטגית, ברי כי משך התהליך היה בלתי נסבל, כאשר מדובר בהתהוותו של איום כה חמור. אולם דומה, כי רק מערכת נהלים מוסכמת, הנוגעת להתהוותם האפשרית של איומים קיומיים, כקטגוריה מוגדרת באופן מדוקדק, יהיה בה כדי לצמצם פערים. לדוגמה: מידע מודיעיני שלא ניתן לסתור אותו, או לשלול את מהימנותו, יהווה סיבה מספקת להעלאת העדיפות של מאמצי האיסוף לרמה מירבית באופן מידי. הקושי נוצר במיוחד כאשר מדובר בנוסחה שכזו בשעה שבמקום “מידע” קיימת “הערכה מחקרית” (שמן הסתם נובעת ממידע כלשהו, אך נסיבתי), בפרט במתכונת של דעת מיעוט; ולא כל שכן בעת שהיא מצביעה על התהוותו של איום קיומי חדש, בגדר של נטע זר, כביכול. סוגיות מורכבות וכבדות משקל שכאלה יכולות לעיתים למצוא את פתרונן רק על-ידי מערכת סדורה של נהלי עבודה, שבהכנתה מושקעת חשיבה מן המעלה הראשונה לרוחב ולעומק, בכל מובן אפשרי.
* סא”ל (מיל’) ד”ר דני שהם הוא מיקרוביולוג ועמית מחקר בכיר במרכז בס”א. מומחה בתחום הלוחמה הביולוגית והכימית במזרח התיכון. שימש בעבר כחוקר בצה”ל ובמשרד הביטחון.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.