מבט מבס”א מס’ 705, 3 בינואר 2018
תקציר: המחאה החברתית באיראן משקפת שני צירים הנעים בכיוונים מנוגדים ומשקפים רצונות שונים. מחד גיסא, ניצבים קובעי המדיניות בטהראן השואפים לבסס את מעמדה של הרפובליקה האסלאמית כהגמון אזורי, ולשם כך הם מוכנים להשקיע סכומי כסף נכבדים ממשאבי המדינה. מאידך גיסא, ניצבים אזרחים רבים הנמנים עם המעמד הבינוני, צעירים בעלי השכלה, בעלי מקצועות חופשיים ואזרחים רבים, המרגישים כי הממסד השלטוני אינו משקיע את המשאבים המינימליים לשם מציאת מזור למצוקותיהם. תחושת האכזבה מתחדדת ועולה לאור הכסף הרב שזרם לקופת המדינה לאחר החתימה על הסכם הגרעין ומושקע, בחלקו הגדול, לשם קידום “ציר ההתנגדות”. על אף שהממסד האסלאמי אשר צמח מהמהפכה שהפילה את שלטון השאה ב-1979, מודע לסכנות הטמונות בתסיסה חברתית ויודע להתמודד מולן, הדבר העלול להפר את האיזון העדין השורר בין המדינה לבין החברה.
המחאה החברתית שהתפרצה לאחרונה בערי איראן נובעת מהפער בין חתירת ההנהגה האסלאמית להגמוניה אזורית לבין רצון העם להורדת יוקר המחיה, ולצמצום ממדי האבטלה והעוני, מצוקת הדיור והפשיעה – ציפיות שנבעו מהבטחות שניתנו על-ידי הנשיא רוחאני בתקופת כהונתו הראשונה והועצמו עקב חתימת הסכם הגרעין. המחאה שונה במהותה ממחאת ההמונים שפרצה לאחר הבחירות ביוני 2009. ראשית, למחאת 2009 היו מנהיגים מוצהרים (מיר-חוסיין מוסאוי ומהדי כרובי – שעד עצם היום הזה נמצאים במעצר בית), בניגוד למחאה הנוכחית שפרוסה בציר רוחבי, ללא מנהיג מוכר דיו הנהנה מתמיכה פוליטית רחבה. שנית, המחאה הנוכחית היא תוצאה של אכזבה מצטברת לאורך ציר זמן ארוך, בניגוד למחאה הקודמת שפרצה בשל סיבה מוגדרת (זיוף הבחירות) ובמועד מוגדר. הבדל נוסף נגזר מהציר הגאוגרפי של ההתרחשויות, קרי, המחאה החלה בפריפריה ובערי השדה, בעוד שמוקד מחאת 2009 היה בטהראן הבירה. ולבסוף, נראה כי לעת עתה כוחה העיקרי של המחאה הוא בביזורה ולא במספרם של המפגינים.
חרף כל זאת, הקו המחבר בין שתי המחאות הנו השימוש הנרחב ברשתות החברתיות במטרה להוציא לרחובות הערים מספר לא מבוטל של אזרחים. לראיה, על-פי התקשורת המקומית, מאחורי גיוס ההמונים להפגנות עומד עיתונאי גולה המלבה את ההפגנות באמצעות רשת “טלגרם”. בניגוד לתסיסה החברתית שהובילה למהפכה האסלאמית ב-1979 בה נעשה שימוש נרחב בקלטות ובמסרים כתובים, הציר המרכזי לגיוס ההמונים בעת הנוכחית עובר במדיה החברתית. ציר פעולה זה מוריד בשלב הראשון את הצורך בגיוס המונים על-ידי מנהיג כריזמטי, אולם הופעתו של מנהיג כזה בהמשך הינה הכרחית לקיומו של התהליך. מנגד ניצב הממסד הביטחוני השואף לסכל באמצעים שונים ומגוונים את דרכי פעולת המפגינים ולאחרונה אף הגביר את נחת זרועו, דבר שהוביל לעלייה במספר הנפגעים והעצורים. יתר על כן, מנהיגי ומפקדי המשטר הנוכחי צמחו מתוך כור ההיתוך של המהפכה האסלאמית וצברו ניסיון לא מבוטל בדרכים לערעור היציבות במשטר מכהן.
ראוי לציין כי המחאה הנוכחית, שהחלה בעיר משהד, כוונה בראשיתה נגד הנשיא חסן רוחאני ולא כנגד המנהיג העליון. העובדה שמשהד הינה מקום מגוריו של אִבְרַהים ראיסי, יריבו של רוחאני בבחירות האחרונות (מאי 2017), מצביעה על האפשרות שניצניה היו פרי יוזמת הממסד השמרני המתנגד לרוחאני. בנוסף על כך, תפקידו של ראיסי כמנהל קרן הצדקה רבת העוצמה “אֹסְתַאן-י קוּדס-י רַזְווי”, והקשר המשפחתי עם מנהיג התפילה במסגד בו קבור האימאם השמיני של השיעה את’נא-עשריה, משפיע במישרין על מעגל תומכיו במשהד. ממקורות איראניים עולה הסברה כי בקרב משתתפי המחאה במשהד בלטו אנשי בסיג’ ונאמנים אחרים הקשורים למעגל תומכיו של ראיסי. אלא שהמחאה התפשטה כאש בשדה קוצים וקיבלה כיוון שונה לחלוטין מזו שתכננו יוזמיה.
בראשיתה התמקדה המחאה ביוקר המחייה והשחיתות שפשטה ברשות המבצעת, אולם עד מהרה הופנו חציה למנהיג העליון ואופן אחיזתו ברסן השלטון. בניגוד לסיסמאות שהושמעו במחאות הקודמות (מחאת הסטודנטים בשנת 1999 ומחאת 2009), זו הפעם הראשונה שמתוך שורות המפגינים עלתה קריאה להחזרת שלטון השושלת הפהלוית. קריאה מעין זו, על אף שהייתה נחלת בודדים, מהווה בגידה בשלטון המהפכני ובמורשתו של מייסד הרפובליקה איתאללה ח’ומיני.
על מנת להבין את שורשי המחאה מן הראוי לנתח את מצוקות האזרחים, בדגש על האוכלוסיות החלשות בחברה. בעוד ששופרי המשטר משמיעים דברי הלל ושבח על הישגי הרפובליקה האסלאמית בהרחבת “ציר ההתנגדות” באמצעות זרועות פרוקסי הפועלות מטעמה, ממדי האבטלה באיראן עברו את רף שנים עשר האחוזים. בסקירה שערך שר הפנים, עבד אל-רזא רחמאני פזלי, בפני הפרלמנט נמסר כי במחוזות הפריפריאליים המצב גרוע יותר ומרקיע לרמה של שישים אחוזים. יתר על כן, יוקר המחיה מוסיף להוות נטל כבד על אזרחי איראן ומתבטא בהפחתה משמעותית של סל המוצרים הבסיסי בקרב משפחות מהמעמד הבינוני והנמוך. זאת חרף הצלחתו של רוחאני להוריד את קצב עליית האינפלציה בהשוואה לתקופת כהונת קודמו בתפקיד. יתרה מזו, היקפי הסחר וההתמכרות לסמים באיראן הם מהגבוהים במזרח התיכון ומהווים אתגר לא מבוטל למערכות אכיפת החוק והמשפט של המשטר המהפכני.
אין תמה אפוא שהעדפת מקבלי ההחלטות ברפובליקה האסלאמית להקצות סכומי עתק מהכספים שהופשרו בעקבות הסכם הגרעין לטובת קידום ציר ההתנגדות הובילה לתסכול רב בקרב רבדי האוכלוסייה השונים, שציפו כי חלק מהכספים יוקדש להקלת הנטל הכלכלי. מידת האכזבה של חלקים נרחבים באוכלוסייה מקווי מדיניותו של הנשיא רוחאני אינה קשורה אך ורק לחוסר יכולתו לעמוד בהתחייבויותיו, ובכלל זה לפעול להורדת רף השחיתות בממסד הפוליטי. האכזבה נובעת מהעובדה שתקופת כהונתו השנייה שונה מקודמתה, בכל הכרוך בעמידה בקווי מדיניותו נוכח המדיניות אותה מקדמים מפקדי משמרות המהפכה. נכונה העובדה שרוחאני הנו בשר מבשרו של הממסד המהפכני וכהונתו כיושב ראש המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן מעידה על כך. בהקשר זה, מן הראוי לציין שחוקת הרפובליקה האסלאמית מציבה בפני הנשיא אתגרים בלתי מבוטלים בשל העובדה שהשליטה בנדבכים מרכזיים באושיות השלטון נתונים בידי המנהיג העליון ואינם בסמכותו. בנוסף, המבנה הדואלי הקיים בחלק גדול ממערכות השלטון באיראן, ובכלל זה במערכת הכלכלית, מותירים בפניו אפשרויות תמרון מוגבלות ביותר. עם זאת, בתקופת כהונתו הראשונה הוא חתר למדיניות שלא אחת זכתה לקיתונות ביקורת מצד יריביו השמרניים והממסד הביטחוני. לעומת זאת, תקופת כהונתו השנייה מתאפיינת בשינוי כיוון לעבר הקו המוכתב באמצעות משמרות המהפכה על חשבון הרווחה הכלכלית של אזרחיו.
אבן ח’לדון, ההיסטוריון וההיסטוריוגרף המפורסם בן המאה ה-14 אשר בחן את הגורמים המשפיעים על התפתחות החברה, גרס כי הסולידריות השבטית, אותה הוא כינה “עצביה”, מהווה את הדבק החברתי המלכד בין אנשים והמאפשר התמודדות מול האחר. אולם באותה נשימה גרס כי לשושלות ולתרבויות יש אורך חיים מובנה, שכן אותה סולידריות שאפשרה את הצמיחה מכילה גם את זרעי התפרקותה. לשון אחר, מחזור ההתרחבות משפיע במישרין על הדבק החברתי ולכן הוא האויב הגדול של עצמו. נראה כי חתירתה של איראן להגמוניה במרחב הובילה אותה להישגים בלתי מבוטלים מחוץ לגבולותיה. הוואקום השלטוני והדצנטרליזציה שהותיר אחריו האביב הערבי פתח בפני איראן חלון הזדמנויות להרחבת השפעתה במרחבים שונים. ברם, השקעת משאבים כה רבים מחוץ למרחב האיראני, הם שיצרו את התסיסה חברתית באיראן גופא.
אין לדעת מה צופן העתיד, אולם לא ניתן להתעלם מהסדק שנפער בין המדינה לבין החברה באיראן. המחאה החברתית שפרצה כתוצאה ממצוקות חברתיות-כלכליות הינה בגדר הנחת יסוד שאין עליה עוררין. ראוי לציין שאין זה הסדק הראשון שנפער. קדמו לו סדקים רבים, שהראשון שבהם נבקע זמן לא רב לאחר התבססותה של הרפובליקה האסלאמית ב-1979, כתוצאה מהחלטת מנהיג המהפכה להילחם בגורמים שעד לא מכבר היו לשותפיו ובאחת הפכו ליריביו. פערים ומחלוקות נוצרו גם על בסיס אתני, דתי, גאוגרפי, פער בין-דורי וכמובן כתוצאה ממחלוקות על רקע פוליטי ואישי שבמהותן משקפות מאבקים על כוח, מעמד ושליטה. נכונה העובדה שהממסד הביטחוני שצמח מהמהפכה האסלאמית מודע לסכנות הטמונות בתסיסה חברתית ויודע להתמודד מולן, שכן מנהיגי המשטר הנוכחי היו ממובילי המהפכה שהובילה לנפילת מוסד המלוכה בשנת 1979. עם זאת, ההיסטוריה מלמדת כי תחושת הכוח עלולה להטעות ולהוביל לשורה של שגיאות המותירות צלקות בחברה האזרחית. צלקות אלו אינן נשכחות, אלא צפות ועולות ברגעי משבר ועלולות להפר את האיזון העדין השורר בין מדינה לחברה.
* ד”ר דורון יצחקוב הוא חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.