מבט מבס”א מס’ 701, 29 בדצמבר 2017
תקציר: העילה למלחמה בעיראק ב-2003 הייתה הערכת קהיליית המודיעין האמריקנית כי ברשות עיראק מצוי נשק כימי וביולוגי, וכי היא ממשיכה בפיתוח נשק גרעיני. אך עלה התאנה היה שגוי – בתום המלחמה התברר שההערכה הייתה כישלון קולוסאלי, ובעיראק לא נמצא זכר לנשק בלתי קונבנציונלי. חרף זאת, מן הראוי היה להפיל את משטרו הטוטליטרי, האכזרי והמסוכן של סדאם חוסיין. אך לחץ דעת הקהל בארה”ב להוציא את הכוחות האמריקנים מעיראק בהקדם גרם להם לאבדות רבות ומנע הקמת משטר יציב ואוהד לארה”ב.
מלחמת המפרץ השנייה שפרצה ב20- במרץ 2003, החלה בתקיפות חיל האוויר האמריקני בעיראק במטרה לפגוע במתקנים אסטרטגיים ברחבי המדינה, בסדאם חוסיין ובבכירי משטרו. חילות מדינות הקואליציה בראשות ארה”ב ובריטניה פלשו לעיראק וכבשו אותה תוך שלושה שבועות. ב-1 במאי 2003 הכריז נשיא ארה”ב דאז ג’ורג’ בוש: “מרבית הפעילויות הקרביות בעיראק הסתיימו”. אולם בפועל נראה כי המלחמה בעיראק הסתיימה רק לאחרונה, באוקטובר 2017, עם סילוק ארגון המדינה האסלאמית (דאעש – ISIS) מעיראק על-ידי הצבא העיראקי בסיוע כוחות אמריקניים. ברם, המשטר העיראקי הנוכחי מקורב יותר לאיראן מאשר לארה”ב.
העילה הרשמית למלחמת המפרץ השנייה הייתה טענת קהיליית המודיעין האמריקנית בדבר קיום נשק להשמדה המונית בידי משטר סדאם העלול לסכן את מדינות האזור ואת שלום העולם. חרף חיפושים קדחתניים של הצבא ואנשי CIA לא נמצאו בעיראק סימנים להימצאותו, ולפיכך בפברואר 2004 נאלצו בוש וראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, ליזום הקמת וועדות חקירה לבדיקת הסיבות לכשל המודיעיני שהביא למסקנה השגויה. לכן שוגרו לעיראק צוותי פקחים בראשות דייוויד קיי, ואחריו צ’ארלס דולפר, שבשנות התשעים עמד בראש מספר צוותי פיקוח האו”ם בעיראק. מסקנת הפקחים הייתה, כי ערב המלחמה לא היה לעיראק נשק השמדה המונית מבצעי, מכיוון שייצורו הופסק לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, בפברואר 1991. בתום מלחמת המפרץ הראשונה, סדאם הוטרד יותר מהעיצומים הכלכליים הבין-לאומיים נגד ארצו מאשר מתקיפה אמריקנית. כנראה שהוא קיווה לחדש את תוכניות הנשק הבלתי קונבנציונלי (הנב”ק) ביום מן הימים, אך יותר מכל הוא ביקש לאפשר את הסרת העיצומים. הוא ציית להחלטות האו”ם והשמיד את הנשק להשמדה המונית שברשותו, אך לא את מתקני ייצור הנשק, וזאת משום שהוא ביקש לשכנע את הנהגתו הצבאית כי הנשק להשמדה המונית עדיין קיים, ולמנוע הפיכה נגדו. שקריו של סדאם גרמו לפקחי האו”ם ול-CIA לחשוד בכל מעשיה של עיראק. דיק צ’ייני, סגן נשיא ארה”ב, קבע נחרצות ב-26 לאוגוסט 2002: “אין ספק כי בידי סדאם חוסיין מצויים עכשיו כלי נשק להשמדה המונית”, ובכך הוכשרה הקרקע לקראת מלחמת המפרץ השנייה. בפועל, אות היציאה למלחמה ניתן לאחר כחצי שנה על-ידי בוש בנאום “מצב האומה” ב-28 בינואר 2003, ובהופעתו הדרמטית של שר החוץ האמריקני, קולין פאואל, בפני מועצת הביטחון של האו”ם ב-3 לפברואר. תמונת המצב שבוש ופאואל הציגו ערב המלחמה הייתה קודרת: עיראק צברה מאגרי נב”ק בעלי פוטנציאל הרג בקנה מידה של מיליוני בני אדם, אשר מאיימים על מדינות האזור ועל שלום העולם. זאת, בהסתמכם על הערכת המודיעין של ה-CIA. לפי הערכה זו סדאם בנה מערך עצום של כלי נשק כימי, וכן היו בארסנל שלו מעבדות ביולוגיות ניידות שתוכננו לייצר חיידקים המיועדים לשימוש צבאי. הם אף טענו כי עיראק ביקשה לרכוש כמות עצומה של צינורות אלומיניום לייצור צנטריפוגות להעשרת אורניום עבור נשק גרעיני. כמו כן, בוש ציטט מידע שלדבריו נמסר לו על-ידי ממשלת בריטניה, לפיו עיראק ביקשה לרכוש באפריקה כמויות גדולות של אורניום.
צינורות אלומיניום – לכאורה עבור העשרת אורניום
כישלונו החמור ביותר של המודיעין האמריקני היה בסוגיית הרכש העיראקי של צינורות האלומיניום שנועדו כביכול לייצור רוטורים עבור צנטריפוגות להעשרת אורניום. הרוטור הינו החלק העיקרי בצנטריפוגת גז להעשרת אורניום. לתוכו מוזרם גז UF6 (אורניום הקסא-פלואוריד), ותהליך ההעשרה מתבצע כתוצאה מסיבובו המהיר. המידע על עסקת צינורות האלומיניום שהיה בידי ה-CIA היה נכון- כל העובדות היו על השולחן, אך פרשנותן הייתה מוטעית ומשיקה לתחום הדמיון. בסוף שנת 2000 או תחילת 2001 נחשפה בפני ה-CIA עסקה עיראקית לרכישת כמות גדולה של צינורות אלומיניום שנועדו להערכתה, בשל מאפייניהם הטכניים (אורך 900 מ”מ וקוטר 80 מ”מ) לייצור רוטורים לאלפי צנטריפוגות. הארגון הממשלתי העיראקי שעמד מאחורי העסקה הייתה המועצה לתיעוש צבאי (Military Industrialization Commission – MIC), שפעלה באמצעות חברת סחר ירדנית, אשר חתמה על עסקת הרכש עם חברה אוסטרלית העוסקת בסחר אלומיניום, בבעלות חלקית של יצרנית סינית של צינורות אלומיניום. לכשנחשפה העסקה על-ידי ה-CIA, פעלו לסיכולה, ולפיכך, במאי 2001, כאשר שוגר מסין המשלוח הראשון שכלל בין 2,000 ל-3,000 צינורות, פנתה ארה”ב לירדן כדי שזו תמנע את הגעתו לעיראק. המשלוח אכן נתפס על-ידי השלטונות הירדניים.
סגסוגת האלומיניום בעלת חוזק מיוחד שממנה יוצרו הצינורות, 7075-T6, הייתה הנתון העיקרי שעל פיו העריכו המומחים הטכניים של ה-CIA כי צינורות האלומיניום נועדו לייצור צנטריפוגות. אף כי לסגסוגת זו היו גם שימושים שאינם גרעיניים, היא שימשה בשנות השבעים לייצור הצנטריפוגות הראשונות שפותחו בהולנד עבור העשרת אורניום, ובהמשך גם עבור הצנטריפוגות מדור ראשון של פקיסטן ושל איראן שפותחו על בסיס הטכנולוגיה ההולנדית. זאת ועוד, כאשר העיראקים החלו לראשונה בפיתוח צנטריפוגות להעשרת אורניום ב-1987, הם התמקדו בדגמי צנטריפוגות אלומיניום ישנים שפותחו בשנות הארבעים והחמישים, ביניהם בעלי רוטור שקוטרו היה כ-80 מ”מ. אך לבסוף, בשל הידע שסיפקו מומחים גרמניים, התמקדו העיראקים עד ערב מלחמת המפרץ השנייה בדגמי צנטריפוגות בעלות רוטורים המיוצרים מפלדת מאראג'(maraging steel) או מסיבי פחמן. להערכת ה-CIA בדבר ייעוד הצינורות תרמה גם הכמות העצומה שהעיראקים ביקשו לרכוש – עשרות אלפי צינורות. מומחים של מחלקת האנרגיה בממשל האמריקני, וכן מהמעבדות הלאומיות של אוק-רידג’, ליברמור ולוס אלאמוס, וחוקרי לשכת המודיעין והמחקר של מחלקת המדינה, דחו את מסקנות מומחי ה-CIA. בפרט הם שללו את הטענה כי שימושה היחיד של סגסוגת 7075-T6 הינו בצנטריפוגות גז להעשרת אורניום. הם גם טענו כי קשה להפעיל דגמי צנטריפוגות בעלות רוטור של 80 מ”מ במערכי קסקדות, והעריכו כי בשל כך ייגרם אובדן משמעותי של גז UF6 בתהליך ההעשרה. גם נתוני מפרט הצינורות לא תאמו רוטורי צנטריפוגות – אורכם היה גדול פי שלושה מהאורך הנדרש לרוטורים בקוטר של כ-80 מ”מ, וניצולם לתכלית זו היה מחייב את חיתוכם – עבור תכלית זו היה פשוט יותר להזמין צינורות קצרים יותר. לא ניתן גם הסבר מדוע נדרשה במפרט אנודיזציה של הדפנות החיצוניים של הצינורות – דרישה שאינה מחויבת המציאות לגבי רוטורים של צנטריפוגות. זאת ועוד, העיראקים ביקשו לרכוש אך ורק צינורות אלומיניום. אך במידה והם התכוונו לייצר מהם 25,000 צנטריפוגות, כטענת ה-CIA, היה עליהם לרכוש גם כמויות תואמות של הרכיבים הנוספים של הצנטריפוגות, אך לא נמצא כל מידע מודיעיני שהצביע על כוונה עיראקית לרכוש רכיבים אלה. ייעודן האמיתי של הצינורות נתגלה על-ידי מומחי סבא”א, שמצאו כי עיראק ייבאה בשנות השמונים כמויות גדולות של צינורות לייצור משגרי רקטות MLRS (multiple rocket launch system), בעלי מפרט טכני זהה שביקשו לרכוש ב-2001. חרף זאת, עד לאחר שהסתיימה מלחמת המפרץ השנייה, מומחי ה-CIA טרם השתכנעו כי הצינורות הללו לא נועדו לייצור צנטריפוגות.
בוויכוח הסוער בדבר ייעוד צינורות האלומיניום נעדר המבט הכולל: האם בתקופה שלפני מלחמת המפרץ השנייה היה פיתוח נשק גרעיני משרת את מטרותיו של סדאם? התשובה היא לא! באותם ימים כבר החלו לנשב רוחות המלחמה והמשטר העיראקי נערך להילחם על חייו. הקריטריון העליון של כל אחד מצעדיו היה באיזו מידה יועיל הדבר עבור שרידותו. בחישוב גס נדרשות יותר מ-10,000 צנטריפוגות בעלות רוטור אלומיניום בקוטר 80 מ”מ להעשרת אורניום עבור ייצור פצצה גרעינית אחת לשנה, והזמן שהיה נדרש להקמת מתקן צנטריפוגות בהיקף זה הינו כחמש שנים ויותר – תקופת זמן ארוכה ביותר על פי לוח הזמנים של סדאם באותם ימים. יתר על כן, מתקן העשרה בגודל זה היה עשוי להיות מטרה נוחה לתקיפה אווירית. לפיכך, מתקן להעשרת אורניום לא היה עשוי להאריך את שרידות משטר סדאם. סביר אפוא כי מבחינת עיראק, הקמת פרויקט צנטריפוגות כלל לא היה על הפרק.
עוד כישלון – המסמכים המזויפים על מגעי רכש של אורניום מניז’ר
ניז’ר הייתה המדינה האפריקנית שעיראק ביקשה לרכוש ממנה אורניום, ואליה התייחס הנשיא בוש ב-28 בינואר 2003 בנאום “מצב האומה”. המידע הגיע מבריטניה. וועדת החקירה שטוני בלייר מינה אחרי המלחמה קבעה כי היה בסיס למידע, אך הוסיפה כי בפועל העסקות בין עיראק לבין ניז’ר לא התממשו. במקביל העביר שירות המודיעין הצבאי האיטלקי (SISMI) לאמריקנים מסמכים לפיהם עיראק ביקשה לרכוש מניז’ר 500 טון של תחמוצת אורניום שכינויה ‘עוגה צהובה’. אך כבר בתחילת 2002 התעורר חשד בקהיליית המודיעין האמריקנית כי המסמכים מפוקפקים. המסמכים הועברו לבדיקת מומחי סבא”א, שקבעו כי אכן הם מזויפים. עד היום טרם נודע בוודאות מי זייף את המסמכים, אך נראה כי הם זויפו בידי עובד שירות לשעבר במודיעין הצבאי האיטלקי.
מאגרי הנשק הכימי והביולוגי שלא היו
בנאום “מצב האומה” טען בוש כי בידי עיראק מצוי כ-500 טון של נשק כימי -גז עצבים מסוג סארין ו-VX וגז חרדל, וכ-30,000 כלי חימוש לנשיאת הנשק הכימי. בפועל, כפי שציין טים ויינר (Weiner) בספרו על ההיסטוריה של CIA (2007), מאמצי קהיליית המודיעין האמריקנית לאתר מידע על הנשק הכימי העיראקי לא צלחו. בין היתר, הוא ציין כי במרץ 1998 הגיע לבגדד מומחה תקשורת אמריקני מוסווה כפקח נשק מטעם האו”ם, שהתקין מערכת האזנה ליירוט שיחות העשויות להיות קשורות לסוגיית הנשק הכימי, אך המערכת לא העלתה דבר. באביב 1998 גילו פקחי הנשק של האו”ם בראשי הנפץ של טילים עיראקיים, שרידי גז עצבים כביכול. אך בתגובתם לדו”ח הפקחים שדלף ל וושינגטון פוסט, טענו העיראקים שזה שקר אמריקני. אכן צ’רלס דולפר, שחזר לעיראק ב-2004 מטעם ה-CIA כצייד ראשי של הנב”ק, העיר: “לבסוף, אני סבור שהעיראקים צדקו, לא היה להם נשק גז עצבים”.
אשר לנשק הביולוגי, בנאום “מצב האומה” התייחס הנשיא בוש לדו”חות משנת 1999 של פקחי משלחת UNSCOM (ארגון שהקים האו”ם ב-1991 בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה). לפי הדו”חות, ייצרה עיראק חיידקי גחלת בכמות של 25,000 ליטרים וכן 38,000 ליטרים של רעלן בוטולינום – חומרים שכל אחד מהם בכמויות אלה עלול לקטול מיליונים. גם במקרה זה לא התגלו ראיות לטענה.
עד ערב המלחמה, למעט פקחי UNSCOM שבלשו ברחבי המדינה לאיתור נב”ק וניסו לדלות מידע כמיטב יכולתם, רק סוכני מודיעין אנושי עיראקיים בודדים הופעלו על-ידי ה-CIA, ואף הם חסרו כנראה נגישות ממשית לתוכנית הנב”ק העיראקית. לפיכך, כשהופיעו במערב עריקים עיראקיים בסוף שנות התשעים, סיפוריהם על אודות הנשק שברשות סדאם נפלו על אוזניים קשובות ביותר של אנשי המודיעין האמריקניים, חרף היות חלקם מושחתים. מקור מיוחד במינו בראיית האמריקנים היה הסוכן שכונה Curveball. שמו, ראפיד אחמד עלוואן, פורסם רק לאחר שנים. הוא ש’תרם’ לאמריקנים את המידע על מעבדות ביולוגיות ניידות הנעות ללא הרף בכבישי עיראק. Curveball היה מהנדס כימאי עיראקי בתחילת שנות השלושים לחייו, שערק לגרמניה בנובמבר 1999 והתנדב כמקור מודיעיני של מוסד הביון הגרמני (BND) תמורת מקלט מדיני והכנסה כספית נדיבה. הוא תושאל ישירות על-ידי מפעיליו הגרמניים במשך שעות רבות, שהתפרסו על פני התקופה שבין דצמבר 1999 לספטמבר 2001, והמידע שמסר הועבר ל-CIA, שאנשיו השתתפו בתחקור מאחורי הקלעים. לטענת Curveball המידע הגיע לידיו בעת שעבד עם ‘דוקטור חיידק’ – כינויה בעיראק של ד”ר ריהאב ראשיד טהא, מיקרו-ביולוגית שרכשה השכלתה בבריטניה והועסקה בתפקיד בכיר בתוכנית הצבאית העיראקית. לדברי Curveball, ‘דוקטור חיידק’ מינתה אותו כראש הקבוצה שבנתה מעבדות ניידות לייצור הנשק הביולוגי הקטלני. כבר בעת תחקוריו ב-BND, עלה חשד כי דבריו שזורים בסתירות ושקרים, אך המידע נראה בעיני האמריקנים כאותנטי, ולפיכך נטו להאמין לדיווחיו עד כדי עיוות והטיית העובדות. כאמור, במהלך המלחמה ואחריה לא אותר בעיראק כל זכר לנשק ביולוגי. וועדת החקירה שמינה בוש בעקבות הכשל המודיעיני קבעה, כי כל דיווחיו של Curveball היו מפוברקים. אמנם, לאחר חשיפת זהותו הוא התראיין בפברואר 2011 לעיתון הבריטי גארדיאן והודה כי בדה מליבו את כל מה שסיפר למודיעין הגרמני.
בכל זאת – המלחמה בעיראק הייתה מוצדקת
בפרוץ מלחמת המפרץ השנייה הייתה תמיכת הציבור האמריקני במלחמה כמעט מלאה, כתוצאה מאירועי ה-11 בספטמבר. התמיכה החלה לדעוך עקב פעולות גרילה ופיגועים בהיקף נרחב נגד חיילי ארה”ב. הטענות השגויות של ממשל בוש ערב המלחמה בדבר הנשק העיראקי להשמדה המונית, גרמו לכך שגם בתום המלחמה המשיכו חיילים אמריקניים ובריטיים לבוסס בבוץ העיראקי ולהקיז את דמם כדי למצוא ראיות לקיום נשק להשמדה המונית. למעלה מרבע מיליון חיילים סרקו את רחבי המדינה, אך חיפושיהם העלו חרס. ניתן להגדיר את המצב שנוצר אחרי המלחמה כאפקט מפולת שלגים – ככל שהתגברה בארה”ב ובעולם הביקורת על היציאה למלחמה, כן גברו פעילויות הטרור נגד הכוחות האמריקניים בעיראק והאבדות שספגו, ובשל כך גברה הביקורת אף יותר. כתוצאה מהמצב הבלתי אפשרי שנוצר, התעצמה בארה”ב הדרישה להחזרת החיילים מעיראק. ב-14 בדצמבר 2011 עזב החייל האמריקני האחרון את עיראק בהוראת הנשיא אובמה, ולמחרת הכריזה ארה”ב רשמית על סיום מעורבותה בעיראק. אך מאז הופיע דאעש במרחבי עיראק, כך שהרעל שענבי הזעם הטיפו באדמתה הוסיף לפעפע, וזו המשיכה לדמם עד לאחרונה.
למרות האבדות הרבות וחרף הביקורת הציבורית על השגיאות ערב המלחמה, במהלכה ולאחריה, המלחמה הייתה מוצדקת. סדאם הנהיג בעיראק משטר טוטליטרי ורצחני. “אבירי החופש והמצפון וזכויות האדם” שבעולם התעלמו מאכזריות המשטר: העינויים האיומים של חשודים בהתנגדות למשטר בכלא אבו-ע’אריב שליד בגדד, ורציחת אזרחים כורדיים בנשק כימי בעיירה חלבג’ה ב-1988. אסור היה לאפשר למשטר כזה להמשיך להתקיים. משטר סדאם היה מסוכן לא רק לעם העיראקי. פלישת עיראק לכוויית ב-1991 שהולידה את מלחמת המפרץ הראשונה הצביעה על הסיכון המתמשך למדינות האזור ולשלום העולם. יש להתחשב גם בתוצאות ההרסניות שהיו עלולות להיגרם לכלכלה העולמית במידה שעיראק הייתה משתלטת על בארות הנפט בחצי האי ערב. מהזווית הישראלית, בוודאי שהמלחמה הייתה מוצדקת. אזרחי ישראל מתקשים עד היום לשכוח את התקפות הטילים על ערי ישראל בעת מלחמת המפרץ הראשונה, ואת הישיבה הממושכת בחדרים האטומים. לשמחתם, אי-נעימויות אלה נמנעו מהם בעת מלחמת המפרץ השנייה.
מההיבט הישראלי, מן הראוי לציין מאמר של שלמה ברום שפורסם במרכז יפה למחקרים אסטרטגיים בנובמבר 2003: “בשאלה על אודות התמונה שצוירה על-ידי שירותי המודיעין של מדינות הקואליציה, החברה השלישית בכשל המודיעיני, ישראל, נותרה בצל. זאת, למרות שהמודיעין הישראלי היה שותף מלא לתמונה שהוצגה על-ידי האמריקנים והבריטים בדבר היכולות הבלתי קונבנציונליות של עיראק.” אולם חרף הטענה הצודקת כנראה של ברום, אפשר שגם בקהיליית המודיעין הישראלית היו שחלקו על ההערכה המקובלת בדבר הנשק להשמדה המונית של עיראק – לדוגמה בסוגיית צינורות האלומיניום – אך נמנעו מלהביע דעתם בקול רועם מכיוון שסברו כי לטובת מדינת ישראל יש להפיל את משטרו של סדאם בכל מחיר.
לארגוני הביון בעולם שני תפקידים: לאסוף מודיעין ולהעריכו. גיבוש הערכה מודיעינית נכונה מותנה באיסוף טוב של מידע. אך גם להפך – הערכה נכונה, אם כתוצאה ממידע חלקי או מאינטואיציה, מאפשרת לשפר את כמות המידע שייאסף ואת איכותו. אינטראקציה כושלת בין האיסוף למידע באה לידי ביטוי בתופעה של ‘התנהגות גלית’ שאפיינה את המודיעין האמריקני בעשור הקודם: הערכת-החסר ערב אירועי 11 בספטמבר 2001 בדבר יכולת אל-קאעידה לפגוע בלב ארה”ב; ולאחריה הערכת-יתר של עיראק ערב מלחמת המפרץ השנייה, ושוב הערכת-חסר של המאמץ הגרעיני האיראני ב-2007. יש לקוות כי כתוצאה מהכשלים הוסקו מסקנות נכונות וננקטו צעדים מתאימים.
* סא”ל (מיל’) ד”ר רפאל אופק הוא מומחה בתחום הפיזיקה והטכנולוגיה הגרעינית, ששימש כאנליסט בכיר בקהילת המודיעין הישראלית.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.