מבט מבס”א מס’ 1,162, 3 במאי 2019
תקציר: הכישלון הקולוסאלי של הימין החדש בבחירות האחרונות מלמד שאין צורך בדילול המסר הדתי-לאומי לשם השגת מעמד מרכזי בפוליטיקה הישראלית. במקום לנסות לאחד מעגלים רחבים שלא מתחברים, עדיף ורצוי לאגד את כל הכוחות הדתיים-לאומיים במסגרת רחבה.
הציונות הדתית יצאה מהבחירות האחרונות מבוזרת ומוחלשת. ח”כים דתיים-לאומיים מפוזרים בין איחוד מפלגות הימין, הליכוד, ובצמצום גם בכחול לבן. לפחות שבעה מנדטים אבדו בקולות הימין החדש ובמפלגת זהות. ברמה ההצהרתית, אין שום מפלגה שמכנה עצמה בשם המפורש מפלגת הציונות הדתית או המפלגה הדתית-לאומית. אפילו מפלגת העבודה, שנחלה את התבוסה הקשה בתולדותיה, נותרה בשמה המקורי.
הבחירות לימדו גם שהשמאל המדיני הובס. המפלגות היהודיות שהצהירו במצען על תמיכה ברעיון “שתי המדינות”, הצטמצמו לעשרה מנדטים בלבד; שוליים שבשוליים. מספר התומכים ברעיון זה בציונות הדתית מצומצם אף יותר מאשר בכלל הציבור. מנגד, כישלון הימין החדש, ולפניו התחיה, מלמד שמיזוגים פוליטיים בין דתיים לבין חילונים אינם נושאים פרי. זו הזדמנות לחשוב מחדש על מכנה משותף רחב למסגרת פוליטית של כלל בני הציונות הדתית. במקום לנסות לאחד מעגלים רחבים שלא מתחברים, עדיף ורצוי לאגד את כל הכוחות הדתיים-לאומיים במסגרת רחבה.
כשעל השאלה המדינית כמעט אין מחלוקת, מכיוון שברור לכל ש”אין פרטנר”, אפשר לכנס את חברי התנועה סביב המכנה המשותף הציוני-דתי הקלאסי: האמונה שמדינת ישראל מגלמת תהליך של “אתחלתא דגאולה”; מחויבות לשמר ולחזק את רשות הרבים היהודית של המדינה, החינוך לזהות יהודית, התיישבות, התנדבות ועוד. ניתן להגיע סביב אידיאות אלה לקונצנזוס רחב יותר מאשר ההסכמים בין החסידים לבין ליטאים ביהדות התורה.
כיצד אפשר לכנס את בני הציונות הדתית במסגרת אחת כשיש ביניהם חילוקי דעות ביחסי דת ומדינה ועוד? מבט למפד”ל ההיסטורית יגלה שלאחר האיחוד בין “המזרחי” הבורגנית לבין “הפועל המזרחי” נולדה מסגרת של חלוקת כוחות בין סיעות שונות שאפשרה לתפקד פוליטית וחברתית. המרחק בין בני ישיבות מרכזיות לקיבוץ הדתי בימינו בנושאים חברתיים ומדיניים אינו נוקב יותר מהפער שהיה בין יצחק רפאל לבין משה אונא. המבנה הפדרטיבי הבין-סיעתי נמשך גם לאחר פטירתו של חיים משה שפירא וכלל השתלבות של חוגי הצעירים המרדנים בראשות זבולון המר בהנהגת המפד”ל.
ההתפלגות החלה על רקע חילוקי דעות בנושאים לאומיים ועדתיים, והופעת יזמים שקידמו מסגרות פוליטיות של חילונים ודתיים. לאחר רצח רה”מ רבין הצליחה המפד”ל לשקם במקצת את כוחה בעקבות המתקפה עליה, ושוב התפלגה. אמנם, היא שבה לאיתנה תחת הרעיון של שותפות דתית-חילונית בהנהגת בנט-שקד, אך רק לתקופה קצרה. המיזם הזה הוכיח את עצמו כבלתי מוצלח בבחירות האחרונות.
היכולת האלקטורלית של הציונות הדתית גדולה יותר. לו הייתה מרביתה מצביעה למפלגה אחת שמזהה עצמה כציונית-דתית, התוצאה הייתה גדולה יותר מאשר כל חיבור בין דתיים לבין חילונים. המסר הגלום בכישלון הקולוסאלי של הימין החדש הוא חד וברור: אין צורך בדילול המסר הדתי-לאומי לשם השגת מעמד מרכזי בפוליטיקה הישראלית.
כיצד ניתן לעשות זאת? מובן שיש צורך במנהיג או בהנהגה שיאמינו בכך ויציבו את השילוב כיעד מרכזי, תוך גיבוש המטרות המשותפות לרוב המוחלט של קהל היעד שלה.
מדוע צריכה הציונות הדתית מסגרת גג פוליטית? לשם מה למצות את מלוא הפוטנציאל האלקטורלי שלה? מדוע בני הישיבות החרדיות-לאומיות ובני הבורגנות הדתית ירצו במסגרת משותפת? התשובה לכך היא המרכזיות של ישראל כמדינה יהודית בחייהם. בלא לפגוע ב”שבטים” אחרים בחברה הישראלית, אין עוד קבוצה חברתית שתפקוד המדינה כה ראשוני בהווייתה כציונות הדתית; היא אף מהווה גשר בין חרדים לבין חילונים, ובכך ייחודה וייעודה. תנועה דתית-לאומית מגובשת, שבה יימצא מקום לכל גוני המחנה, תתרום גם לשלום בית לאומי שהעם בציון כה זקוק לו.
המאמר התפרסם ב ישראל היום ב- 29.4.19.
*פרופ’ שמואל סנדלר הוא חוקר בכיר במרכז בס”א ללימודים אסטרטגיים אוניברסיטת בר-אילן, ונשיא מכללת אמונה אפרתה בירושלים.