מבט מבס”א מס’ 1,190, 3 ביוני 2019
תקציר: העיצומים שהוטלו לאחרונה על איראן בשל סירובה להיענות לדרישת הנשיא טראמפ לפתוח מחדש את הסכם הגרעין הציבו את המשטר האיראני בין הפטיש לסדן. מחד גיסא מתקשה טהראן להיכנע לתביעות האמריקניות מחשש שוויתורים כלשהם יביאו להחלשת המשטר ויסתמו את הגולל על שאיפותיו ההגמוניות, ובכללן פרויקט הנשק הגרעיני, ומאידך גיסא עלול סירוב לדרישות האמריקניות להביא לקריסת הכלכלה האיראנית, אם לא למלחמה – התפתחויות העלולות אף הן להביא להפלת המשטר.
המשבר הנוכחי בין ארה”ב לבין איראן הינו החריף ביותר ביחסיהן מאז המהפכה האיראנית והקמת הרפובליקה האסלאמית ב-1979, שגדעה באחת את היחסים הקרובים שהתקיימו בין שתי המדינות תחת שלטון השאה.
יודגש כי גם השאה חתר להפוך את איראן למעצמה גרעינית. מערכת הכורים לייצור חשמל שהקים כללה פרויקט לפיתוח נשק גרעיני, אולם ארה”ב בלמה את ההיבט הצבאי של תוכנית הגרעין בעודה באיבה. מעניין לציין כי עם עלייתם לשלטון נמנעו האייתתולות מחידוש תוכנית הגרעין היות ואייתוללה חומייני הגדיר את טכנולוגיית הגרעין כ”מעשה שטן”. אולם במהלך מלחמת איראן-עיראק (1980-88), כאשר התברר כי צדאם חוסיין שוקד על פיתוח נשק גרעיני, שינה המשטר בטהראן את טעמו והחליט כי פיתוח נשק גרעיני הינו הכרח בל יגונה. תוך מספר שנים, עם התחזקות שאיפותיו ההגמוניות של המשטר, קיבל מאמץ פיתוח הנשק הגרעיני הכשר מלא והפך לפרויקט הדגל של איראן.
מפנה משמעותי במדיניות ארה”ב כלפי איראן חל בתקופת נשיאותו של ברק אובמה, שבדומה לג’ימי קרטר, החזיק בתפיסה אוטופית של המזרח התיכון. לטענת יועץ הנשיא בן רודס, אובמה שאף לשפר את היחסים עם טהראן כבר בתחילת נשיאותו הראשונה ב-2009, אך החל לפעול בנושא רק בתקופת נשיאותו השנייה. כבר ב-2012 שלח אובמה את ג’ון קרי, שהיה באותה עת סנטור, לפגישה חשאית בעומאן עם נציגים איראניים. במכתב שמסר קרי לבני שיחו רימז אובמה על נכונותו להכיר בפרויקט העשרת האורניום של איראן כלגיטימי. קשר סודי זה עמד בסתירה להצהרותיו מהפומביות של אובמה כי נכונותו לשפר את היחסים עם איראן החלה רק בעקבות בחירת רוחאני לנשיאות איראן ב-2013.
השגת הסכם הגרעין האיראני ב-14 ביולי 2015 הייתה במידה רבה “משחק מכור”. לפי דיווחי התקשורת, בעת שיחות ההכנה בג’נבה בנובמבר 2013, נראו מזכיר המדינה האמריקני קרי ושר החוץ האיראני זריף רוכבים על אופניים זה לצד זה בחוצות העיר. בדומה, בשיחות בלוזן במרץ 2015 השתתפו בין היתר נשיא הארגון האיראני לאנרגיה אטומית עלי אכבר סאלחי ומזכיר האנרגיה האמריקני ארנסט מוניז שהכירו ככל הנראה זה את זה כבר בעבר הרחוק. סאלחי רכש דוקטורט בהנדסה גרעינית ב-MIT, לשם נשלח עם סטודנטים איראניים נוספים בתקופת השאה (סיים לימודיו ב-1977). מוניז שימש מאז 1973 כמרצה במחלקה בה למד סאלחי. ניתן לשער כי במהלך פגישותיהם בלוזן לא נדונו אך ורק סוגיות הגרעין האיראני אלא אף הועלו זיכרונות והוחלפו חוויות. זאת ועוד, על-פי דיווחים עיתונאים מווינה, ערב חתימת הסכם הגרעין הצטיירה המשלחת האמריקנית בקרב רבים מהנוכחים לא כצד לדיונים אלא כסנגורית של המשלחת האיראנית.
בניגוד לכך הבטיח דונלד טראמפ, כבר במערכת הבחירות שלו להתנער מהסכם הגרעין, ואכן ב-8 במאי 2018 הודיע הנשיא כי ארה”ב פורשת מההסכם. טענתו כי “היום יש לנו הוכחה מכרעת שההבטחה האיראנית הייתה שקר” נשענה ככל הנראה על חשיפת הארכיון הגרעיני בידי ישראל. החלטתו אף באה על רקע המשך פיתוח הטילים הבליסטיים על-ידי איראן ופעילויותיה החתרניות במזרח התיכון.
כפועל יוצא מהחלטתו הכריז טראמפ על חידוש העיצומים כנגד איראן. חלקן נכנסו לתוקף ב-5 באוגוסט 2018, ואחרות, כולל עיצומים על סחר בנפט, נכנסו לתוקף בנובמבר. לאחרונה החליט טראמפ להטיל עיצומים על כל יבוא הנפט מאיראן החל מה-1 במאי 2019, ובכך למנוע מטהראן את מקור הכנסתה העיקרי. לאלה נוספו לאחרונה העיצומים על מגזרי הברזל, הפלדה, האלומיניום והנחושת – מקור ההכנסה העיקרי של ממשלת איראן לאחר מגזר הנפט המגיע ל10% מכלל הכנסות היצוא של טהראן. כמו כן הטיל הממשל האמריקני עיצומים על יצוא מים כבדים והעשרת אורניום בתגובה להצהרת טהראן על “הפסקת יישום חלק מהתחייבויותיה בהסכם הגרעין”.
בתגובה תבעה טהראן מחמש המעצמות שנותרו בהסכם הגרעין – בריטניה, צרפת, גרמניה, סין ורוסיה – לספק פתרונות (תוך שישים יום) בעניין עקיפת הסנקציות. במידה שלא תקבל את ההקלות שדרשה, היא איימה להחריף את צעדיה ולשוב ולהעשיר אורניום עד ל-20%. בנוסף הודיעה טהראן על שדרוג הכור הגרעיני באראק הנמצא תחת מגבלות במסגרת הסכם הגרעין ושהאיראנים התחייבו שלא להמשיך ולפתח. הכור באראק, שנועד לייצור פלוטוניום, הוא היה חלק מהתוכנית הצבאית של משטר האייתוללות.
בתגובה להצהרות טראמפ הודיע דובר הארגון האיראני לאנרגיה אטומית (21 במאי) כי כושר ההעשרה במפעל להעשרת אורניום נתאנז הוגדל פי ארבעה. יצוין כי הסכם הגרעין מגביל את איראן בכמות האורניום המותרת להחזקה ברשותה ל-300 ק”ג UF6 (תרכובת אורניום הקסא-פלואוריד), שתכולת האורניום בה היא 202.8 ק”ג. כתוצאה מהגדלת כושר העשרת האורניום פי ארבעה עלולה איראן לחרוג עד מהרה מהמגבלה שבהסכם.
במקביל להסלמה זו, ממשיך המצב הכלכלי באיראן להידרדר ועמו המחאות הציבוריות. ב-1 במאי נערכה הפגנה רבת משתתפים לפני בניין הפרלמנט בטהראן, לאחר שב-30 אפריל דווח על עלייה חריגה במחירי הלחם – מוצר צריכה בסיסי המסובסד מאסיבית על-ידי הממשלה. עלייה זו משקפת את המשך צמיחת המחירים בשנה האחרונה והפיחות המתמשך בערך המטבע המקומי לעומת המטבעות הזרים: 90,000 ריאל לדולר בראשית מאי לעומת 42,890 ריאל לדולר בסוף השנה שעברה.
צרפת יחד עם שותפויותיה באיחוד האירופי, אמנם נחושה להתמיד ביישום הסכם הגרעין, אולם היא מתנגדת לכוונת איראן להפסיק יישום חלק מהתחייבויותיה בהסכם. זאת ועוד, למרות התנגדות האיחוד האירופי לפרישת ארה”ב מהסכם הגרעין ולהצטרפות לעיצומים האמריקניים, נראה כי בשל שיקולים עסקיים ומסחריים צפויות חברות אירופאיות רבות צפויות להצטרף לחרם על איראן.
בינתיים הלחץ האמריקני על איראן הולך וגובר, ובכלל זה הכנות לעימות צבאי: שיגורה למפרץ של קבוצת ספינות מלחמה הכוללת את נושאת המטוסים “אברהם לינקולן” וכן ארבע משחתות המצוידות בטילים מונחים, וכן הצבתם של מפציצי B-52 בבסיס חיל האוויר האמריקני אל-עובייד בקטאר. זאת ועוד: לפי הניו-יורק טיימס הציג מזכיר ההגנה בפועל, פטריק שאנהאן, בישיבת ראשי מערכת הביטחון האמריקנית תוכנית לשגר במידת הצורך 120,000 חיילים למזרח התיכון, וזאת בהוראת ג’ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי. דומה כי בכוונת ארה”ב להדגיש את נחישותה להגן צבאית על בעלות בריתה במזרח התיכון, לשמור על מיצר הורמוז פתוח ליצוא נפט מסעודיה ומדינות המפרץ (כ-20% מתפוקת הנפט העולמית), וככל הנראה להפגין כלפי רוסיה וסין כי חרף נסיגתה מסוריה ממשיכה ארה”ב לשמור על עמדותיה באזור. יחד עם זאת הבהירו טראמפ ומזכיר המדינה פומפאו כי אין פניה של ארה”ב להסלמה ולעימות צבאי עם טהראן.
למרות קשייו הפנימיים, ואולי כתוצאה מהם, החריף המשטר האיראני את הרטוריקה שלו. בכירים במשמרות המהפכה איימו כי במידה וארה”ב תאסור על איראן לייצא נפט אזי טהראן תחסום את המפרץ הפרסי לשיט בינלאומי. ואכן, ב-12 במאי הפגינו המשמרות את יכולתן לשבש את יצוא הנפט כאשר דווח על פיגוע מול נמל פוג’ירה, שהינו בעל חשיבות רבה לשוק הנפט העולמי, שבו נפגעו ארבע אניות סוחר ובהן שתי מכליות נפט סעודיות. אמנם טהראן לא קיבלה אחריות לפיגוע, אך התקשורת האיראנית דיווחה כי “שבע מכליות נפט הותקפו ונשרפו לחלוטין.”
זמן קצר לאחר הפיגוע הודיעה תחנת הטלוויזיה של המורדים הח’ותים הפרו-איראניים בתימן כי כוחותיהם תקפו מתקני נפט בסעודיה ליד ריאד, כנראה באמצעות רחפן הנושא חומר נפץ. אירוע פרובוקטיבי נוסף התרחש ב-19 במאי עת שוגרה רקטת קטיושה לעבר השגרירות האמריקנית בבגדד, ככל הנראה מאזור במזרח בגדד בו מתגוררים חברי מיליציות שיעיות התומכים באיראן.
למרות שהמנהיג העליון חאמנאי הצהיר (14 במאי) כי “לא תהיה מלחמה עם ארה”ב”, הוא שלל בו זמנית אפשרות לפתיחה מחדש של הסכם הגרעין. בהתחבטותו כיצד להתמודד עם האתגר האמריקני נתון אפוא המשטר האיראני בין הפטיש לסדן: מחד גיסא הוא מתקשה להיכנע לתביעות האמריקניות מחשש שוויתורים כלשהם יביאו להחלשתו ויסתמו את הגולל על שאיפותיו ההגמוניות, ובכללן פרויקט הנשק הגרעיני. מאידך גיסא סירוב לדרישות האמריקניות עלול להביא לקריסת הכלכלה האיראנית, אם לא למלחמה – התפתחויות העלולות אף הן להביא להפלת המשטר.
* סא”ל (מיל’) ד”ר רפאל אופק הוא מומחה בתחום הפיזיקה והטכנולוגיה הגרעינית, ששימש כאנליסט בכיר בקהילת המודיעין הישראלית.