מבט מבס”א מס’ 598, 28 בספטמבר 2017
תקציר: במצעד האחרון של משמרות המהפכה האיראניים הוצג לראשונה טיל בליסטי חדש – “חוראמשאר”. הטיל הונח על המשגר הנייד של ה”שאהאב 3″ אך ממדיו היו שונים. הפרשנים קישרו את הטיל החדש עם טיל בליסטי צפון קוריאני שמוכר במערב בשמות שונים וביניהם BM25. בתחילת שנות התשעים הוזמן הפיתוח על-ידי צפון קוריאה (אפשר שבמימון איראני) במפעל הטילים “מאקאייב” ששיווע לעבודה. הטיל הוצג לראשונה במצעד בפיונגיאנג לפני שבע שנים. בשנת 2006 הדליף המודיעין הגרמני כי איראן רכשה מצפון קוריאה 18 טילים שנקראו BM25 לטווח של 3,500 ק”מ. ביוני 2016 ביצעו הצפון קוריאנים ניסוי בו התגלה שהטווח המכסימלי של הטיל מגיע ל-3,500 ק”מ. עם זאת בכיר משמרות המהפכה האיראניים מסר שטווחו של טיל ה”חוראמשאר” הוא 2,000 ק”מ בלבד. לכאורה נראה שמדובר בשני טילים שונים, אך ההבדל בטווח תלוי במשקל המטען. האיראנים קיצרו את טווח הטיל מתוך רצון שלא להיתפס כמאיימים על מדינות האיחוד האירופי ובעיקר על גרמניה, ובגלל הרצון ליישר קו עם רוסיה. בפועל, ה-BM25 המקורי וה”חוראמשאר” חד הם, ובבוא היום האיראנים יוכלו להחליף את ראש הנפץ הכבד בראש נפץ גרעיני קל יותר ולאיים על ברלין, בריסל, פריז ורומא. ה”חוראמשאר” איננו מהווה מהפך באופי האיום מבחינת ישראל אך הוא מחמיר אותו.
המשטר האיראני אוהב מצעדים צבאיים ומקיים שניים כאלה מידי שנה: האחד באפריל לרגל “יום הצבא” שבו עובר בסך הצבא ה”רגיל”, זה שמקורו בצבא הקיסרי של השאח הפרסי. השני מתקיים מדי ספטמבר לרגל “שבוע ההתנגדות הקדושה”, שבו עובר בסך הכוח הצבאי של משמרות המהפכה המקביל כמעט בכל דבר ועניין לצבא ה”רגיל”. למשמרות המהפכה יש חיל רגלים, שריון, כוחות אוויר וכוח ימי שחופפים במידה רבה לאלה של הצבא ה”רגיל”, אך מעבר לכך יש ברשותם זרוע נוספת שייחודית רק להם: חיל טילים אסטרטגי וטקטי. משמרות המהפכה מופקדים מטעם השליט העליון של הרפובליקה האסלאמית על הפיתוח, הייצור וההפעלה המבצעית של הזרוע הטילית האסטרטגית שלה, שכוללת בין השאר את טילי ה”שאהאב” המפורסמים ואת טילי ה”סג’יל” המפורסמים מעט פחות. המצעד השנתי של משמרות המהפכה הוא תערובת של קרנבל עממי, תערוכת פרויקטים עתידיים והפגנת עוצמה צבאית מרשימה. הסדר הוא מהקל אל הכבד, כשאת האירוע חותמים כוחות הטילים האסטרטגיים שבראשן משאיות נושאות כרזות “מוות לאמריקה” ו”מוות לישראל” בשלוש שפות: ערבית, פרסית ואנגלית (הנוסח האנגלי מרוכך מעט: “בוז” במקום “מוות”). קטע זה של המצעד מושך את מרבית תשומת הלב של המשקיפים בעולם. מכיוון שבו מוצגים כל הטילים החדשים של איראן.
במצעד האחרון שהתקיים ב-22 לספטמבר חשפו האיראנים לראשונה טיל שלא נראה עד אז בפומבי. לטיל ניתן השם “חוראמשאר” (על שם עיר הגבול שבה התנהל אחד מהקרבות הקשים של מלחמת איראן-עיראק). הטיל נישא על משגר נגרר דומה לאלה של טילי ה”שאהאב” וה”סג’יל”. התמונות הראו טיל “עבה” וקצר יותר מהטילים הקודמים. האיראנים כיסו את תחתיתו במכסה קמור, כדי להסתיר פרטים של מערכת ההנעה שלו ומכאן על מקורו, אלא שהדבר לא הועיל להם: כל הפרשנים קישרו מיד את ה”חוראמשאר” עם הטיל הצפון קוריאני HS10 שהוצג לראשונה בפיוניאנג ב-2010. ואכן, בסרט ווידאו שהפיצו האיראנים בסמוך לאחר המצעד בטהראן מניסוי הטיסה (היחיד עד כה) של ה”חוראמשאר” הוא נראה משאיר אחריו שובל להבות זהה לזה של התאום הצפון קוריאני שלו.
שני הטילים הללו – הצפון קוריאני והאיראני – מקורם בתוכניות פיתוח שהוזמנו על-ידי צפון קוריאה במפעל הטילים “מאקאייב” שברוסיה מיד לאחר נפילת ברית המועצות. הייתה זו תקופת שפל לתעשייה הביטחונית של רוסיה כמו לרוסיה כולה, וממשלו הטרי של הנשיא ילצין התקשה לפקח על מפעלי הנשק שלו. מפעל “מאקאייב” היה אחד מעמודי התווך של תעשיית הטילים הבליסטיים הסובייטים, ורשם לזכותו את פיתוח ה”סקאד” המקורי ואת פיתוח הטיל הבליסטי הימי הראשון של ברית המועצות, שכינויו המקורי היהR27 . הטיל ששוגר מצוללת נשא ראש קרב גרעיני יחיד במשקל לא ידוע לטווח של כ-2,500 ק”מ (במודלים משופרים יותר הוגדל הטווח ל-3,500 ק”מ). מפעל “מאקאייב”, כמו שאר מפעלי הנשק הסובייטיים לשעבר היה עתה מובטל מעבודה, מהנדסיו חסרו אמצעי מחייה וניתן היה לרכוש מהם כמעט כל דבר. הצפון קוריאנים ניצלו את המצוקה הרוסית ובתחילת שנות התשעים והזמינו ממפעל “מאקאייב” את פיתוחם של שני טילים חדשים: האחד – “סקאד” מוגדל פי אחד וחצי לערך, לטווחים של מעל 1,000 ק”מ, והשני – הסבה של הטיל הימי R27 (שהיה בשלבי הוצאה משימוש בצי הצוללות הסובייטי עקב התיישנותו) לטיל יבשתי שימריא מרכב שיגור נייד. הפרויקט הראשון הסתיים בהצלחה והטיל החדש שנקרא במערב “נודונג” (או “רודונג”) הוצג בפיוניאנג ב-2010. נראה שהפרויקט השני הופסק בהתערבות ממשלת רוסיה טרם השלמתו אך התכן והחלקים שכבר יוצרו הועברו לצפון קוריאה יחד עם כמות של חלקים – בעיקר מנועים רקטיים – של טילי R27 שלוקטו ממחסני הגרוטאות הרוסיים. הצפון קוריאנים המשיכו בפיתוח בכוחות עצמם (ואולי בעזרת יועצים רוסיים פרטיים) תוך שימוש והעתקת החלקים שהוברחו מרוסיה. הטיל הימי הסובייטי היה משוכלל ומסובך יותר מה”סקאד” והגרסה הצפון קוריאנית חייבה שינויים משמעותיים, בעיקר הארכה ניכרת והגדלת משקל הטיל כדי להשיג את הטווח הנדרש. הסיבוך וחוסר הניסיון של המהנדסים הצפון קוריאנים הביא להתמשכות הפיתוח ולתוצאות לא מוצלחות במיוחד: ניסויי הטיסה של הטיל החדש נכשלו בזה אחר זה, ורק כ-15 שנה לאחר תחילת התוכנית, ביוני 2016, נרשמה הצלחה ראשונה (ויחידה לפי שעה) בניסוי טיסה. הצפון קוריאנים הציגו הצלחה זו בגאווה רבה ונתנו לטיל את הכינוי HUASONG-10 (על שמו של כוכב הלכת מאדים). ככל הידוע, ניסויי טיסה נוספים שנערכו לאחר הצלחה זו נכשלו.
לא ידוע אם האיראנים היו בתמונת הפרויקטים הללו מתחילתם או שהם הצטרפו אליהם כלקוחות מאוחר יותר. לפי סמיכות הזמנים, סביר שהאיראנים היו בסוד העניין כמעט מההתחלה – ואולי סייעו במימון הפיתוח – שכן כבר בשנת 1993 נודע בישראל שהאיראנים רוכשים מצפון קוריאה טיל חדש בעל טווח של 1,300 ק”מ. ואכן, בשנת 1998 הוצג לראשונה על-ידי האיראנים הטיל “שאהאב (שביט) 3”. האיראנים הקימו קווי ייצור ושכללו את הטיל כך שכיום הוא מסוגל לשאת ראש קרבי של כ-750 ק”ג לטווח של כ-2,000 ק”מ. ה”שאהאב 3″ לדורותיו הוא כיום עמוד התווך של כוח הטילים האסטרטגיים האיראני.
באשר לטיל השני והכבד יותר, עצם קיומו נשמר בסוד ולא נודע במערב למשך יותר מעשור. רק בתחילת 2003 דווח לראשונה בעיתונות היפנית על קיומו של פרויקט צפון קוריאני על בסיס הטיל הסובייטי R27 זמן לא רב לאחר מכן, בשנת 2006 צטטו עיתונים במערב מקורות מודיעין שדווחו כי האיראנים רכשו מצפון קוריאה 18 טילים לטווח של 3,500 ק”מ שניתן להם הכינוי “BM25”. ידיעה זו אושרה על-ידי מי שהיה אז ראש אגף המודיעין, האלוף (מיל’) עמוס ידלין, אם כי לדבריו טווח הטילים הללו היה רק 2,500 ק”מ. נראה שכמו הצפון קוריאנים, גם האיראנים התקשו להביא את הטילים שקנו לכשירות מבצעית. במהלך הזמן הכחישו האיראנים שטילים כאלה בכלל נמצאים ברשותם. בשיחות סודיות שהתקיימו ב-2010 בין ארה”ב לבין רוסיה (ושתוכנם הודלף באתר “וויקיליקס”) על תוכניות הטילים של צפון קוריאה ואיראן, אמרו הרוסים כי לדעתם “טיל ה-BM25 לא קיים וכפי הנראה הוא פרי הדמיון בלבד” ועל כן לא ייתכן שטילים כאלה הועברו לאיראן. בינואר 2017, כ-11 שנים לאחר שנודע על רכש טילי ה- BM25, פורסם במערב – שוב כתוצאה מהדלפות של שירותי מודיעין – שהאיראנים ביצעו ניסוי של טיל חדש שמקורו בצפון קוריאה. פרשנים בארץ ובעולם העריכו שמדובר ב- BM25. בתחילה לא הגיבו האיראנים לידיעות, אך דיווחים תקשורתיים על כישלון הניסוי המריצו אותם להודות בקיומו ולטעון שהוא הצליח. רק בספטמבר 2017 נחשף ה-BM25 לראשונה בטהראן והוכרז על שמו האיראני. כאמור, היה מספיק במבט חטוף כדי לראות את הדמיון שבינו לבין המקור הצפון קוריאני. סרטי הווידאו של טיסתו – כנראה הניסוי מינואר השנה – אימתו זאת סופית.
עם זאת, ה-BM25 בגרסתו האיראנית “חוראמשאר” נבדל מתצורתו הצפון קוריאנית, ה- HS10 בביצועים המוצהרים ובאופן השיגור. בעוד שהגרסה הצפון קוריאנית משוגרת מרכב ייעודי רב גלגלי בעל יכולת עבירות שטח גבוהה, הגרסה האיראנית משוגרת מגורר טנקים שהותאם לשיגור טילים, בדומה לאופן השיגור של כל הטילים האסטרטגיים האחרים של איראן. על סמך הניסוי היחיד שבוצע בצפון קוריאה, ניתן להעריך בוודאות די טובה כי הטווח המרבי שלו הוא כ-3,500 ק”מ ואולי יותר. משקל הראש הקרבי של הטיל הזה לא פורסם, אך משקיפים סבורים שמשקלו כ-600-500 ק”ג – מספיק כדי להכיל ראש נפץ גרעיני מהדור הראשון. עם זאת ביצועיה של הגרסה האיראנית נראים על פניהם שונים מאוד. לפי הודעתו של מפקד כוח הטילים של משמרות המהפכה, הטווח של ה”חוראמשאר” הוא 2,000 ק”מ בלבד אך משקל הראש הקרבי שלו מגיע ל-1,800 ק”ג, פי שלושה מזה של הגרסה הצפון קוריאנית. לכאורה נראה כאילו מדובר בשני טילים שונים, אך בפועל הביצועים של שתי הגרסאות הללו דומים למדי.
כמו בכל כלי טיס, גם בטילים בליסטיים המטען קובע את הטווח. ככל שמשקל הראש הקרבי קל יותר יגדל הטווח המרבי ולהיפך. שתי הגרסאות של ה- BM25– זו האיראנית וזו הצפון קוריאנית, זהים בממדיהם, במנועים הרקטיים שלהם ובסוגי הדלקים שלהם, ושונים זה מזה רק במשקל הראש הקרבי. הראש הקרבי המקורי של ה-BM25 שפותח עבור צפון קוריאה היה במשקל של 500 עד 600 ק”ג, אשר אפשר לטיל להשיג את הטווח הנדרש כדי לפגוע בבסיס הצבאי האמריקני המרוחק שבגואם באוקיינוס השקט. כאשר מגדילים את משקל הראש הקרבי פי שלושה ל-1,800 ק”ג, הטווח מתקצר ל-2,000 ק”מ. במילים אחרות, הגרסה האיראנית כבדה יותר ולכן קצרת טווח יותר, אך מדובר על אותו טיל.
מה היה המניע של האיראנים לקצר את טווח הטיל? התשובה טמונה ביחסיה של איראן עם אירופה ועם רוסיה. טיל שיכול לשגר ראש קרבי במשקל של 500 ק”ג לטווח של 3,500 ק”מ יכול להטיל נשק גרעיני על מרבית מדינות מערב אירופה ובכללן גרמניה מבסיס שיגור במערב איראן. טיל כזה מהווה איום של ממש על מדינות הליבה של האיחוד האירופי. לא ייפלא על כן שההדלפה הראשונה משנת 2006 על מכירת הטילים הללו לאיראן הגיעה מהמודיעין הגרמני דווקא. קיומו של הטיל באיראן היווה את המניע העיקרי להסכמה של ברית נאט”ו בדבר פריסת מערך הגנה אמריקני במזרח אירופה כנגד “איום הטילים מדרום” – שם מנומס לאיום טילים מאיראן. מערך הגנה זה הוא לצנינים בעיני רוסיה ומהווה עד היום את אחד ממוקדי המתח עם המערב. לא ייפלא שהרוסים קבעו בפסקנות כי ה- BM25שהאיום ממנו שימש עילה לפריסת המערכת האמריקנית איננו אלא “פרי הדמיון”. איראן שנמצאת בעימות מתגבר עם ממשלו של הנשיא טראמפ, איננה מעוניינת במתיחות עם אותן מדינות אירופה שהשתתפו בהסכם הגרעין עמה, ובמיוחד לא עם גרמניה. לרוסיה ולאיראן יש אינטרס מובהק לקצר את טווחו של טיל ה”חוראמשאר”, ויהיה קיצור זה ווירטואלי ככל שיהיה. ואכן, האיראנים מיהרו להודיע כי “הם הקטינו את ממדיו של הטיל ביחס לטילים בליסטיים אחרים של איראן” – ניסוח פתלתל שנועד לשדר מסר מרגיע למדינות המערב. עם זאת, אין ספק שטיל ה”חוראמשאר” מהווה איום פוטנציאלי על אירופה. אם וכאשר תפתח איראן נשק גרעיני, לא יהיה זה מסובך להתקין אותו בתוך הראש הקרבי של ה”חוראמשאר” ולהגיע עמו לטווחים שמכסים את ברלין, בריסל, פריז ורומא.
ה”חוראמשאר” אינו מהווה מהפך מבחינת איום הטילים האיראני על ישראל אך הוא מסמן החמרה ברמת האיום. האיראנים טוענים שהם ציידו את הטיל בראש קרבי מתפצל, לאמור – במצרר של כמה פצצות. במידה שהפצצות הללו אינן נושאות אמצעים לשיפור דיוק משל עצמן (וסביר שכך המצב בשלב זה) אזי לא תהיה ביכולתן לפגוע במטרות נקודה כמו תשתיות אזרחיות וצבאיות, והאיום הטמון בהם יגבר כמותית אך לא איכותית לעומת שאר הטילים הפחות מדויקים של איראן. יש להביא בחשבון שהאמינות של הטיל אינה גבוהה במיוחד, ומספר הטילים מסוג זה שבידי האיראנים כנראה מוגבל. על פי כמה סימנים, הצפון קוריאנים מתכוונים להוציא את טילי ה-HS10 שנותרו להם מהשירות המבצעי ולהחליפם בטיל מודרני יותר. במידה שהדבר יקרה ייתכן שהם ישאפו למכור את הטילים הללו לאיראנים לצורך הסבה לגרסת ה”חוראמשאר”. לא ברור אם האיראנים יהיו מעוניינים בכך, לאור הקשיים שהיו להם ככל הנראה בהכנסה של ה”חוראמשאר” לשירות מבצעי כפי שהדבר משתקף ממשך הזמן הארוך שנדרש לכך.
הופעת ה”חוראמשאר” לא הפתיעה את ישראל מכיוון שהופעתו הצפויה בזירה הייתה ידועה לפני יותר מעשור, כפי שעולה מדברי ראש אמ”ן בשנת 2006. סביר שמתכנני מערכות ההגנה בפני טילים של ישראל הביאו את האיום הזה בחשבון ויש לקוות שהמערכת הרב שכבתית שנפרסת בימים אלה תוכל להתמודד באופן יעיל גם עם איום זה.
*עוזי רובין עמד בראש פרויקט ה”חץ” להגנה מפני טילים במשרד הביטחון.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.