מבט מבס”א מס’, 1,330, 30 באוקטובר 2019
תקציר: הסגת הכוחות האמריקנים מהשטחים הכורדיים מצפון סוריה תתרום לחיזוק הממד האיראני במדינה, תציב את רוסיה כמעצמה המובילה במרחב וייתכן שתוביל לתחיית הטרור של דאע”ש. לכל אלה יהיו השלכות מרחיקות לכת על מדיניות השחקנים הפרו-מערביים במזה”ת ועל המלחמה בטרור הג’האדיסטי.
בבוקר ה-24 באוקטובר 1973 זומן שגריר ישראל בוושינגטון לשיחה דחופה עם ראש מטה הבית הלבן, הגנרל אלכסנדר הייג. הפגישה הייתה שיאו של הלחץ שהפעילה ארה”ב על ישראל להפסיק את הלחימה בחזית המצרית ולפתוח את הכיתור סביב הארמיה השלישית. הייג לא ניסה לעדן את מילותיו והתריע שאם יימשכו מעשי האיבה הנשיא ניקסון “ישקול להתנתק מישראל”.
לראשונה מאז נבנתה מערכת היחסים המיוחדים בין ישראל לבין ארה”ב בראשית שנות השישים עלו עמדת ישראל והאינטרסים שלה על מסלול התנגשות ישיר עם וושינגטון. ממשל ניקסון, שהניח את היסודות ליחסים תקינים עם מצרים במהלך מלחמת יום הכיפורים, לא חשב לתת לישראל לקלקל את המהלך אף במחיר של משבר ופגיעה ביחסי וושינגטון-ירושלים. וכך חוותה ישראל על בשרה את מחיר הידידות (והתלות) עם “הדוד מאמריקה” ונאלצה לקבל את התכתיב האמריקני.
ישראל של מלחמת יום הכיפורים, השאה האיראני בזמן המהפכה האסלאמית ב-1979, חוסני מובארכ בפרוץ “האביב הערבי” ב-2011, ועתה הכורדים – המכנה המשותף לכולם הוא שברגע הקריטי ביותר עבורם, בעלת בריתם העיקרית, עליה הטילו יהבם, לא עמדה לצידם. וזאת משום שוושינגטון ראתה את מהלך האירועים באופן שונה, ובשיקול קר רק האינטרסים שלה עומדים לנגד עיניה – גם במחיר פגיעה באמינות האמריקנית. ומהו האינטרס האמריקני כיום? להתנתק מהמזרח התיכון.
על פי מחקר שפורסם בנובמבר 2018 באוניברסיטת בראון שברוד איילנד תחת הכותרת “מחיר המלחמה”, משנת 2001 הוציאה ארה”ב 5.9 טריליון דולר על מלחמות שניהלה בעיראק, אפגניסטן, סוריה ופקיסטן. ארה”ב עייפה ממלחמות חסרות תכלית השואבות תקציבי עתק וגובות קורבנות רבים (כ-7,000 חיילים אמריקנים נהרגו בלחימה במזה”ת מאז אירועי ה-11 בספטמבר). האמריקנים כבר לא רוצים להיות “השוטר של העולם”, ומבקשים להתרחק מהאזור. זהו, למעשה, הקו המחבר בין ממשל אובמה לממשל טראמפ. אך בעוד שהראשון עשה זאת בצורה חפוזה והרסנית, השני חותר לאותה המטרה תוך האצלת סמכויות וחיזוק בעלי בריתו באמצעי לחימה מבלי ליטול אחריות ישירה.
התוצאה למרבה הצער היא אותה תוצאה, המצטמצמת בסופו של דבר לשאלת המחיר. בזירה המאתגרת ורוויית המאבקים של המזה”ת המחיר תמיד יקר. לפיכך ניתן לחלק את משמעות הנסיגה האמריקנית מהשטח הכורדי בצפון סוריה (אם כי לא מכל סוריה) למספר חלקים:
- חיזוק הממד הרוסי-איראני בסוריה. הנסיגה מקרבת את מימוש חלומו של בשאר אסד להשיב לידיו את השליטה על כל שטח המדינה לאחר מאבק של למעלה משמונה שנים ולאחר לא מעט הערכות כי ימיו ספורים. בשורה התחתונה “מקבלת” ישראל “ארבעה במחיר של אחד”: אסד פלוס רוסיה, איראן וחיזבאללה. עם דמשק ומוסקבה יכולה ישראל להסתדר, הואיל והצבא הסורי, למרות התעצמותו ההדרגתית, עדיין חלש, ואילו הרוסים, בהעדרם של האמריקנים, משמשים גורם אזורי מאזן ומתווך. אך הזרועות ששולחת טהראן בתנועת כיתור לכיוון ישראל, והניסיון להקים חזית צפונית שנייה בגבול ישראל-סוריה, מהווים אתגר משמעותי שצה”ל יאלץ להתמודד עמו.
- הסיכון שיוצאי דאע”ש יחזרו לפעילות במזה”ת או בארצות מוצאם. הכורדים מחזיקים במחנות מעצר למעלה מ-10,000 לוחמים ו/או תומכים של “המדינה האסלאמית”. חלקם תושבי המזה”ת, אחרים היו מעוניינים לחזור לבתיהם (בעיקר) באירופה. ההתמקדות הכורדית בקרבות בלימה מול התורכים תותיר את מחנות המעצר חשופים ואף עלולה להביא לשחרורם של אנשי דאע”ש.
- משבר הפליטים. נשיא תורכיה, רג’פ טאיפ ארדואן, מעוניין להחזיר לסוריה את 3.6 מיליון הפליטים שנמצאים בארצו. משמעות הדבר היא אסון הומניטרי משום שאין ברצונו או ביכולתו של משטר אסד לקלוט פליטים אלה. בשנים האחרונות חתרו אסד, איראן וחיזבאללה לשינוי המאזן הדמוגרפי בחלקים נרחבים של סוריה תוך חיזוק האוכלוסייה השיעית על חשבון זאת הסונית. אסד אף חוקק באפריל 2018 את “חוק 10”, המאפשר למדינה להלאים נכסי נדל”ן ורכוש במקרים בהם לא ניתן להוכיח בעלות. זמן תביעת הרכוש על-ידי אנשים פרטיים חלף מזמן ועתה יכולים אסד ובעלי בריתו להמשיך ולקדם את תוכניתם. מה יעלה בגורל הפליטים, רובם המוחלט סונים, שיוחזרו לסוריה? לשאלה זו אין עדיין פתרון.
- הסיכון שבעימות סורי-תורכי-רוסי. יציאת הכוחות האמריקנים וההזמנה שקיבל צבא אסד מהכורדים לתפוס את מקומם עלולות להוביל להתנגשות סורית-תורכית. הרוסים, כמובן, לא יניחו לאסד להפסיד. אדרבה, עבור מוסקבה ודמשק מהווה הנסיגה האמריקנית מתנה שתאפשר כאמור לצבא הסורי להשתלט על כשליש משטח המדינה בו החזיקו הכורדים (עד לאחרונה בשיתוף עם האמריקנים) ללא עימות עמם. הפלישה התורכית, אותה הגדיר אסד כמסע תוקפנות וכיבוש, עלולה לפיכך להוביל לעימות סורי-תורכי-רוסי. יתרה מזאת, למרות שתורכיה פתחה במבצע “מעיין השלום” על דעת עצמה, היא עדיין חברה בנאט”ו ולעימות צבאי שלה עם רוסיה יש משמעות (למרות שברור שלא מוסקבה ולא אנקרה מעוניינות בהתנגשות, כפי שעולה מפגישתם האחרונה של פוטין וארדואן).
- סוגיית האמינות האמריקנית בעיני בעלי בריתם במזה”ת. שאלה זו, שעלתה ביתר שאת בתקופת כהונתו של ברק אובמה בעקבות אירועי “האביב הערבי” והסכם הגרעין עם איראן, מקבלת משנה תוקף בעקבות צעדי הנשיא טראמפ. לאחר שהכורדים הקיזו דמם ובלמו בגופם את איום הטרור של דאע”ש הציפייה הייתה שארה”ב תגלה הבנה למצבם ותביע את תודתה (עד כמה שנאיבי לחשוב כך) למאמץ בלימת הטרור הג’האדיסטי. והנה, תחת שיזכו בתמיכה בשאיפתם לאוטונומיה או בגיבוי נוכח איומי הדריסה של המגף התורכי זוכים הכורדים לכתף קרה מצידה של וושינגטון. בדומה לקודמו, נראה כי הנשיא טראמפ אינו מבין כי בעלות בריתה האזוריות של ארה”ב – סעודיה, נסיכויות המפרץ, מצרים, ירדן, וישראל מפרשות את צעדו באורח שונה לחלוטין ממנו. באין בעל בית דרושים במצב הנוכחי צעדים מיוחדים לצמצום הנזקים.
במילים אחרות, בהיעדר נוכחותה הבולמת והמרתיעה של ארה”ב במזה”ת ישוב האזור לעידן הבין-גושי שאפיין אותו בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת של יצירת בריתות אזוריות ושיתופי פעולה לבלימת אויב משותף. אז היה המדובר באיום הקומוניסטי מצידה של ברה”מ ואילו היום מדובר באיום האיראני. אולם בשונה מאותן שנים בהן הוגדרה ישראל כאויב האולטימטיבי של העולם הערבי, עתה היא נתפסת כגורם עמו ניתן לשתף פעולה (לרבות מצד שחקנים ללא קשרים דיפלומטים עם ירושלים) וזאת כדי שניתן יהיה להתמודד בהצלחה מול הגורם המסוכן ביותר באזור המאיים על יציבותו – טהראן.
* ד”ר יהודה בלנגה הוא מרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן.