מבט מבס”א מס’ 1,051, ה-30 בדצמבר 2018
תקציר: מרבית המומחים בישראל רואים בהסגת הכוחות האמריקנים מסוריה מגמה מדאיגה. אולם מרגע שנפלה ההחלטה בבית הלבן, ותהא מוטעית כפי שתהא, מוטב לבחון בצד הסיכונים הכרוכים בה גם את יתרונותיה הפוטנציאליים עבור ישראל, ובראש ובראשונה – הצורך בהערכה מחדש של הנחות היסוד לגבי מגמת ההסדר עם הפלסטינים שהובלה בעשורים האחרונים במידה רבה ביוזמה אמריקנית אקטיבית וכפייתית.
תהליך אוסלו יצא לדרכו ב-1993 בנסיבות גלובליות ייחודיות. בריה”מ קרסה זמן קצר קודם לכן. המלחמה הקרה באה לקיצה בניצחון מערבי מובהק. ארה”ב הפכה ל”מעצמת העל היחידה” ופעמי “קץ ההיסטוריה” נשמעו באופק. אולם מאז אותן שנים חלו שינויים מפליגים. רוסיה הופיעה מחדש בזירה העולמית והמזרח-תיכונית ככוח משמעותי ותוך התערבות צבאית ישירה בגיאורגיה, אוקראינה וסוריה נטלה מחדש את מעמדה המעצמתי. ארה”ב לעומתה צמצמה במהלך העשור האחרון את היקף מעורבותה הגלובלי ואיבדה את מעמדה ההגמוני במזה”ת. החלטתו של הנשיא טראמפ בדבר הסגת הכוחות האמריקנים מסוריה מהווה לפיכך את המשך מגמת ההתנתקות שהחלה בתקופת קודמו בבית הלבן.
ניתן כמובן לטעון כי הנסיגה מסוריה מעלה סימני שאלה לגבי אמינותה של ארה”ב כבעל ברית אסטרטגי. ואולם בצד הדאגה שמעורר צעד זה ניתן לראות בו הזדמנות להתפכחות ישראלית מאשליית הגיבוי והערבות האמריקניים הבלתי מעורערים-לכאורה. בזיקתה האסטרטגית לארה”ב נתונה ישראל בדילמה מתמשכת: מחד גיסא, ככל שגדל דימוי עוצמתה של ארה”ב כן גדל דימוי עוצמתה של ישראל כבת ברית. מאידך גיסא, האמונה בעוצמתה של ארה”ב וביכולתה-לכאורה לגבות הסדרים העמידה את ישראל תחת לחץ מתמיד לנטילת סיכונים הכרוכים בנסיגה משטחים החיוניים לביטחונה.
כך לדוגמה הטיל ממשל אובמה על גנרל המרינס, ג’ון אלן, להכין תוכנית סידורי ביטחון מקפת שתסיר את חששותיה של ישראל מהסגה מוחלטת של כוחות צה”ל מיו”ש במסגרת הסכם שלום. מדובר בתוכנית להקמת מדינה פלסטינית בקווי 67′ (בתיקונים קלים של גושי ההתיישבות) שקיבלה כנקודת המוצא את התביעה הפלסטינית לריבונות מלאה – ללא נוכחות כלשהי של כוחות צה”ל מקו נהר הירדן ועד קווי 67′. כתחליף לדרישת ישראל לגבולות ברי הגנה גובש מענה ביטחוני מגוון ומורכב הכולל בין היתר הצבת כוח צבא אמריקני שיפעל בקו המים בבקעת הירדן.
השאלה המתבקשת היא באיזו מידה יכולים כוחות צבא זרים הפועלים בזירה בלתי מוכרת להם לחלוטין לספק תחליף הולם לצה”ל באכיפת פירוזם של שטחים אלה. בהתבסס על ניסיונם של כוחות בינלאומיים באזור בעשרות השנים האחרונות התשובה רחוקה מלהיות חיובית. כוח יוניפי”ל הפרוס לאורך הגבול הלבנוני-ישראלי מאז 1978, לדוגמה, לא השכיל למנוע את הפיכת האזור עליו פיקח למצודת טרור – הן על-ידי אש”ף (עד 1982) והן על-ידי ארגוני טרור שיעים, ובראש וראשונה חיזבאללה, בעשורים שלאחר מכן. כפי שהוכח לאחרונה בחשיפתן של מנהרות חיזבאללה, כוח האו”ם נכשל באורח מחפיר באכיפת החלטת מועצת הביטחון 1701 מה-11 באוגוסט 2006, עם סיום מלחמת לבנון השנייה, שקראה בין היתר לפירוקן מנשקן של כל המיליציות החמושות בלבנון ואסרה על אספקת נשק לגורמים כלשהם במדינה ללא אישור הממשלה, כמו גם על נוכחות כוחות חמושים מדרום לנהר הליטני. אף ניסיון התמודדותם של כוחות נאט”ו וארה”ב עם האיומים באפגניסטן ועיראק בעשור האחרון עשוי ללמד עד כמה יעילותם וסיכויי התמדתם במאבק בכוחות ג’יהאד חתרניים מוטלת בספק.
מעבר לאילוצים אופרטיביים אלו סובל רעיון הפיקוח הבינלאומי מבעיה פוליטית-חוקתית מהותית, קרי – תלותו המוחלטת בהסכמת המדינה המארחת כריבון בשטח הרלבנטי: ברצונה תאפשר שהות כוחות פיקוח בתחומה, ברצונה תדרוש את הוצאתם. וזאת מבלי להזכיר את המקרים התדירים בהם פונו כוחות פיקוח ו/או התערבות בינלאומיים משטח המדינה לה היו אמורים לסייע כתוצאה מהחלטה חד-צדדית של הממשלות השולחות: החל מפינוי כוח הפיקוח האמריקני-צרפתי-בריטי-איטלקי מלבנון חודשים ספורים לאחר פיצוץ מפקדתו בביירות (23 באוקטובר 1983) בפיגוע התאבדות של חיזבאללה, דרך פינויים החפוז של הכוחות האמריקנים מעיראק (2011) תוך יצירת וואקום ביטחוני שהביא לעליית דאע”ש והשתלטותו על שטחים נרחבים בעיראק בסוריה, וכלה בהחלטתו האחרונה של הנשיא טראמפ.
“ישראל נותרה לבדה במערכה נגד התבססות איראן בסוריה” קובעים המומחים הישראלים בדאגה. ואולם ייתכן כי מעז יצא מתוק. ככל שתקדים ישראל ותכיר באשליית היציבות שמעניקה לה המעורבות האמריקנית באזור כן תבין שתם עידן הנסיגות ביהודה ושומרון, שלא לדבר על רמת הגולן.
בעת הנוכחית אין ישראל זקוקה מארה”ב ליותר מגיבוי מדיני ודיפלומטי לאינטרסיה הלאומיים החיוניים, ובראש וראשונה תמיכה באחיזתה הריבונית ברמת הגולן כתנאי להגנתה וביטחונה והפסקת המאמצים האמריקנים לכפיית הסדר הכרוך בנסיגות נוספות ביהודה ושומרון. תגובה ישראלית מתוחכמת עשויה להפוך את החלטת הנשיא טראמפ בהיבט זה כבשורה למעורבות אמריקנית אזורית בהגיון חדש.
גרסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה בישראל היום ב-28.12.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.