מבט מבס”א מס’, 1,258, 18 באוגוסט 2019
תקציר: בדבקותו בעליונות המדיניות על פני הצבאיות מהווה נתניהו ממשיכו הישיר של זאב ז׳בוטינסקי, שדגל בציונות מדינית של יצירת ברית עם מעצמה. מכאן בחירתו בניהול הסכסוך עם אש”ף, חמאס וחיזבאללה תוך התמקדות במאבק באויב המסוכן יותר, איראן. גם מול איראן העדיף את דרך המאבק המדיני, בשיתוף עם ארה”ב, של הטלת סנקציות קשות, על פני מלחמה. נכון שהתכונן ואיים בהתקפה על הכור הגרעיני האיראני, אך תמיד ידע ויידע את ארה״ב שזו עדיפות שנייה. בפועל הוא השתמש בהצלחה באיום הצבאי על מנת לדחוף את ממשל אובמה, בניגוד לרצונו, להטלת סנקציות.
לאחרונה עוסקת התקשורת הישראלית בהשוואת בנימין נתניהו לדוד בן-גוריון, לאחר שעקפו באורך הכהונה כראש ממשלה, וזאת לאחר שנים של השוואת נתניהו למנחם בגין סביב נושא בג״צ ושלטון החוק. המשווים הם בדרך כלל יריבי נתניהו המעצימים את בגין כאיש ההדר, מגן שלטון החוק ומקדש בג״צ (לאחר שגינוהו חדשות לבקרים כקיצוני ומחרחר מלחמה במהלך שנות שלטונו).
ואולם נתניהו לא ראה עצמו מעולם כממשיכו של בגין. ההיפך הוא הנכון. בגין לא היה כנראה הדמות הנערצת בבית משפחת נתניהו בירושלים.
האב בנציון נתניהו, הבוגר בגילו מבגין, היה תלמידו, מזכירו וממשיכו המובהק של זאב ז׳בוטינסקי. עוד בטרם הגיע בגין לא”י המנדטורית היה נתניהו מזכירו של ז׳בוטינסקי והיה חבר בברית האקטיביסטית של אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין. כז׳בוטינסקי דגל בנציון נתניהו בציונות מדינית של יצירת ברית עם מעצמה, לעומת אברהם שטרן (“יאיר”), דוד רזיאל, ואחריהם מנחם בגין ויצחק שמיר שבחרו בדרך הצבאית של התמרדות כנגד בריטניה כמוצא יחיד לעם על סף הכחדה, תוך ייאוש מהעולם, מהמעצמות ומהצדק. ז׳בוטינסקי לעומתם האמין בדרך המדינית אותה ראה כעליונה לדרך הצבאית. לכן האמין ופעל לברית עם בריטניה במלחמת העולם הראשונה והקים עם יוסף טרומפלדור את הגדודים העבריים בתקווה שיהוו תשתית לצבא יהודי ולמדינה יהודית לכשתקום כהוקרה של בריטניה על תרומת היהודים.
בסוף שנות השלושים התייאש ז׳בוטינסקי מבריטניה, אך תחת לבחור בדרך ה”צבאית” עבר לארה”ב שהסתמנה כמעצמה הגדולה החדשה וניסה לגייסה לטובת הקמת מדינה יהודית. ז׳בוטינסקי נפטר לפני השואה ולכן קשה לדעת באיזו דרך היה בוחר: בדרך תלמידו ויורשו בגין, שבחר למרוד בבריטניה שחסמה יהודים מעלייה ומנעה מדינה יהודית, או בדרך המדינית בה דבק לפני מותו (ואותה המשיך בנציון נתניהו). כפי שתיארתי בספרי הנסיכים, בנימין נתניהו הוא בנו האידיאולוגי של בנציון נתניהו ונכדם האידיאולוגי של ז׳בוטינסקי ונתן מילקובסקי (סבו הביולוגי וז׳בוטינסקאי מדיני מובהק).
בתפיסותיו, נאומיו ומעשיו לא דבק בנימין נתניהו בדרך המרד של בגין, ואף לא קידש את כהונת בגין שכללה את ויתורי קמפ דיוויד ומלחמת לבנון הראשונה. בשלוש עשרה שנות שלטונו לא חתר נתניהו לשלום אוטופי נוסח אוסלו, והתנגד לנסיגות חד-צדדיות בעזה או לבנון. הוא בחר בזהירות ואחריות. בניהול סכסוך במקום תקוות/אשליות שלום של קודמיו. נתניהו האמין ועסק בביסוס יחסים שקטים ועמוקים עם מדינות ערב, תוך אינטרס הדדי, כדרך ז׳בוטינסקי, ולא בדרך ויתורים תמורת יחסים, או שטחים תמורת שלום, כפי שעשו רוב ראשי הממשלות שלפניו (למעט שמיר).
בדבקותו בעליונות המדיניות על פני הצבאיות מהווה נתניהו את ממשיכו הישיר של ז׳בוטינסקי, ומכאן בחירתו בניהול הסכסוך עם אש”ף, חמאס וחיזבאללה תוך התמקדות במאבק באויב המסוכן יותר, איראן. גם מול איראן הוא העדיף את דרך המאבק המדיני, בשיתוף עם ארה”ב, של הטלת סנקציות קשות, על פני מלחמה. נכון שהתכונן ואיים בהתקפה על הכור הגרעיני האיראני, אבל תמיד ידע ויידע את ארה”ב שזו עדיפות שנייה. בפועל הוא השתמש בהצלחה באיום הצבאי על מנת לדחוף את ממשל אובמה, בניגוד לרצונו, להטלת סנקציות.
נתניהו כז׳בוטינסקי דבק כל חייו בברית עם המעצמה הגדולה. יחד עם זאת, כשמצא עצמו מול ממשל פייסני ועוין לא נרתע מלהילחם בתוך ארה”ב על שינוי כיוון תוך גיוס הקונגרס ודעת הקהל האמריקנית. לכשזכה לנשיא חדש בארה”ב, הצליח לכונן יחסים יוצאי דופן עם היושב בבית הלבן ברמת קירבה שאין לאף מנהיג בעולם עם הנשיא טראמפ וסביבתו. מכאן ההצלחה לקבל גיבוי אמריקני מול סוריה, איראן ומחמוד עבאס, כמו גם ההכרה האמריקנית בירושלים ובגולן.
נתניהו הוא אף ראש הממשלה הראשון בתולדות ישראל שכונן יחסים אישיים קרובים וחסרי תקדים עם ראשי המעצמות העולמיות – ארה”ב, רוסיה, הודו (ובמידה פחותה) סין – כולל פגישות אישיות רבות עם מנהיגי מעצמות אלו שבעבר (להוציא ארה”ב) לא רק שנמנעו מפגישות עם מנהיגים ישראלים אלא שאף היו עוינים למדינה היהודית.
במישור המשפטי אין הבדל מהותי בין ז׳בוטינסקי, בגין ונתניהו. שלושתם כיבדו את בית המשפט ומערכת המשפט. שלושתם אנשי חוק. בניגוד לטענות יריביו, נתניהו לא פגע בבית המשפט ולא ניגח את שופטי ישראל. אולם הימין הישראלי חש בעשרים השנים האחרונות שמערכת המשפט שינתה את פניה באורח משמעותי. מאז המהפכה האקטיביסטית של אהרון ברק, בג”צ אינו אותו בג״צ. הימין חש תחושה עמוקה ביותר שבג״צ מתנגד להתיישבות ביו”ש, ושמרצ ובהמשך עמותות השמאל קבעו את משכנם בבג”צ. תחושת הימין היא שבג״צ ומשרד המשפטים הפכו לאופוזיציה לממשלה המבקשים לכפות על הרשות המחוקקת והרשות המבצעת את שלטון המנגנון הפקידותי בעת שהאופוזיציה הפרלמנטרית חלשה ואינה מסוגלת להגיע לשלטון.
נתניהו עצמו נגרר למגרש הזה בעל כורחו כשהפך בעיניו ליעד, לנשוא רדיפה, עלילות והדלפות שווא. למרות זאת, הוא שמר ושומר על איפוק.
המשותף לנתניהו, בגין וז׳בוטינסקי הוא ששלושתם היו מנהיגים נערצים שהנהיגו את תנועתם עשרות שנים. שלושתם ספגו ביקורת קטלנית מהאליטה, מהאקדמיה, מהשמאל, ומהתקשורת. שלושתם הוצגו כקיצוניים, מסוכנים, מחרחרי מלחמה, פשיסטים, מסיתים, פופוליסטים. בן-גוריון ועיתוני המחנה הפועלי התגוללו על בגין (“האיש היושב ליד חבר הכנסת באדר”, בהגדרתו המזלזלת של בן-גוריון) ולפניו על ז׳בוטינסקי (“ולדימיר היטלר” כפי שגידפו בן-גוריון). והשיא בפקודת בן-גוריון לפקודו יצחק רבין להפגיז ב”תותח הקדוש” את ספינת המעפילים אלטלנה ביודעו היטב שאינה מאיימת, ושעליה ניצב מנהיג האופוזיציה בגין.
שלושת מנהיגי הימין הוקעו על-ידי האליטה והממסד, וככל שהוקעו כן גברה הערצת המחנה שלהם. גם אז הוצגו תומכיהם כאספסוף, כהמון חסר דעת הנגרר על-ידי מנהיגים פופוליסטים.
אז כשמשווים בין נתניהו לבן-גוריון ובגין, מן הראוי לדבוק בעובדות ולא להתאים את המציאות ואת ההיסטוריה להשקפות פוליטיות אינטרסנטיות או להתנגדות למנהיג קיים.
* ד”ר גיל סמסונוב הוא פרסומאי ומחבר הספר הנסיכים (כנרת, זמורה-ביתן, 2015).