מבט מבס”א מס’ 616, 16 באוקטובר 2017
תקציר: המלחמה בסוריה מיקדה את תשומת הלב בתפקידם של הכוחות המיליציוניים. אנו עלולים לחרוץ את שיפוטינו לגבי התופעה עד כדי שלילתה המוחלטת, אך ראוי למצוא בה גם ממדים חיוביים, כצורך ממשי הנוגע גם לחיינו.
שנות המלחמה בסוריה מיקדו את תשומת הלב בתפקידם של הכוחות המיליציוניים. מרבים לדבר על מיליציות שיעיות איראניות ועיראקיות, אבל גם הכוחות הכורדיים וכוחות האופוזיציה למשטר אסד הם למעשה כוחות מיליציה.
מאז ימי העולם העתיק היה לכוחות מיליציה תפקיד משמעותי. בתקופת השופטים, לא עמד לשבטי ישראל כוח צבאי סדיר וקבוע, ההתארגנות למלחמה הייתה בעיקרה שבטית ומקומית. כזו הייתה המלחמה בין סיסרא לבין דבורה וברק בן אבינועם: צבא סדיר מצויד בתשע מאות רכב ברזל, התייצב למלחמה מול צבא איכרים שהתלכד לפעולה על בסיס שבטי. גם בעת החדשה היו לכוחות מיליציוניים הישגים משמעותיים. גריבלדי, גיבור תקופת התחייה (“לה-ריסורג’מנטו”) האיטלקית במאה ה-19 כבש את סיציליה עם מיליציה שלא מנתה יותר מאלף איש – אזרחים מתנדבים.
ובכל זאת משהו התחדש. אם בעבר הפעלת כוח מיליציוני נבעה מכורח נסיבתי, מהיעדר יכולת להעמדת כוח צבאי סדור, בשנים האחרונות, בנסיבות חדשות, ההפעלה של כוחות מיליציה נעשתה נחוצה משיקולים נוספים.
היתרונות הטמונים בכוח מיליציוני
שני יתרונות הוכרו מסורתית כעומדים לצדם של כוחות מיליציוניים: האחד כרוך בגמישות ובזריזות ההתארגנות לנסיבות פעולה ייחודיות, בהשוואה למערכת ארגונית צבאית סדורה. היתרון השני כרוך בכוח ההנעה המונע מתוך תודעת שליחות ואמונה, בהשוואה למערכות צבאיות מוסדיות, המבוססות על הנעה מכוח המשמעת הארגונית והציות לחוק. שני יתרונות אלה המאפיינים כוחות מיליציוניים, התגלו כמועילים גם בשנות הלחימה בסוריה.
בחודשים הראשונים למלחמת האזרחים בסוריה, נחלו כוחות הצבא הסורי הסדיר כישלונות שנבעו מדפוסי פעולה בלתי תואמים לנסיבות החדשות ומרוח לחימה רופסת. המענה המידי התפתח בהפעלת כוחות עממיים, לא סדורים שפעלו בנאמנות למשטר, באכזריות רבה וללא עכבות. בהמשך הצטרפו ללחימה כוחות חיזבאללה, שהוסיפו למערכה עוצמות חדשות: על אף ארגונם הצבאי המוסדי, שימרו ברוח לחימתם מקור הנעה אמוני ועדתי. עם המסירות וההקרבה הדתיים באופיים, ביטאו זריזות גדולה באימוץ צורות לחימה חדשות.
בסתיו 2015, עם כניסת הרוסים למעורבות פעילה בלחימה בסוריה, הייתה לנוכחות הכוחות המקומיים בזירה – צבא סוריה, כוחות חיזבאללה וכוחות אחרים – השפעה עקרונית על עיצוב רעיון הפעולה הרוסי. נוכחותם הקיימת מכבר של כוחות מקומיים בחיכוך הלחימה, חסכה מהרוסים את ההתמודדות באתגר הבאת כוח יבשתי אפקטיבי, שארגונו והכנתו דורשים זמן והפעלתו כרוכה בסיכוני הסתבכות. בנסיבות שהתפתחו, גם ארה”ב ובנות בריתה הצבאיות וגם הרוסים ביטאו בגישתם מודעות מבצעית לפערי הזמינות הקריטיים בין תנאיי המוכנות של הכוח הצבאי היבשתי, לצרכי הפעלתו ככוח משלוח, לבין קצב ההתרחשות המהיר של ההתהוות האסטרטגית. כך שילב רעיון הפעולה הרוסי בין הפעלת כוח אווירי רוסי שהיה זמין לפעולה מידית, לבין לחימה קרקעית שהתבססה בעיקרה על כוחות מקומיים שהיו מעורים בסביבה ומוכנים לפעולה. מהגיון דומה, נבע גם דפוס הלחימה שעיצבו האמריקנים בשחרור צפון עיראק והעיר מוסול מכוחות דאע”ש. למרות הבדלי תרבות ומורשת דוקטרינרית בין מערכות הצבא בארה”ב לבין רוסיה, שתי המעצמות נמנעו עד כה משילוב כוחות היבשה הסדירים שלהן בלחימה הקרקעית בשדות הקרב בסוריה ובעיראק. מגמה זו נובעת בראש ובראשונה, משאיפתן להגן על חייליהן משחיקה בלחימה רבת נפגעים. אולם היא מונעת לא מעט, גם מההכרה בטבען המתמשך של המלחמות בעידן החדש, כהרפתקה שקשה לשלוט בהגעה לסיומה המוצלח. בתנאים אלה, בצומת ההחלטה על הפעלת הכוח הצבאי, קברניטים נוטים להפעלת כוחות מיליציה מקומיים, כמשאב מסוג אחר, המקל עליהם את נטילת הסיכון, בסבך אי-הוודאות.
פוטנציאל העמימות האסטרטגית
הגיון הפעלת הבדלנים בדונייצק, כלוחמי מיליציה בני המקום, מבטא מבחינת האינטרס הרוסי, צורת פעולה קלאסית במרחב מתחים הדורש קיום עמימות אסטרטגית. מנקודת מבט פנים רוסית, נשיאת הבדלנים בנטל הלחימה בקרקע, חוסך לפוטין את הכורח להפעיל את חייליו ולהתמודד עם שאלת אימהות לחיילים רוסים: “מה יש לנו לחפש בדונייצק?” מנקודת מבט חיצונית, למול ביקורת הקהילה הבין-לאומית, מדובר ביתרון משמעותי לא פחות: זהותם הכפולה של הרוסים בני דונייצק, ממצה את יתרונם כבני-כלאיים. הם אזרחים אוקראיניים, ובכל זאת מאבקם מונע מזהותם הרוסית, למען אינטרס לאומי רוסי. שימור מעמדם המיליציוני, מאפשר לפוטין את מדיניותו המתחמקת בשאלת אחריותו הישירה להובלת הלחימה.
ככל שמתחזקת הדרישה הבין-לאומית לשקיפות במדיניות, ככל שתפוצת המידע הגלובלית והפיקוח הבין-לאומי, הולכים ומצרים את מרחב הלגיטימציה להפעלת כוח בלחימה גלויה וישירה, כך מיצוי פוטנציאל העמימות הולך ונעשה חיוני יותר.
מתוך מובהקות הדוגמה הרוסית בדונייצק, ניתן להבין תופעות דומות, כמו הדינמיקה שאפיינה בשנתיים האחרונות את הלחימה בסוריה, כאשר הסכמי הפסקת אש בין המעצמות, התקבלו לא פעם במשחק כפול: הכוח הסדיר הרוסי והסורי צייתו להפסקת האש, באותה עת, הכוחות המיליציוניים, שאינם כפופים לשרשרת הפיקוד והשליטה המוסדית, המשיכו במומנטום הלחימה.
התבוננות בדפוסי המיצוי של הגיון זה, יכול ללמדנו על זירות נוספות הנוטות למצות את היתרון הגלום בשילוב מערכתי של כוחות מוסדיים, יחד עם כוחות מיליציוניים חוץ מוסדיים. כך לדוגמה הרשות הפלסטינית ממשיכה לקיים מערכת זיקות, בין הכוחות המנגנוניים – כוחות דייטון – העומדים תחת סמכותו המלאה של היו”ר אבו-מאזן, ומופעלים בפיקוח אמריקני, לבין כוחות אחרים, כקבוצות התנזים, שאף הן חמושות אך צביונן מיליציוני.
הממד החיובי בתופעת המיליציה
התבוננות במיליציות שיעיות איראניות וכוחות בדלנים בדונייצק, עלולה לחרוץ את שיפוטינו לגבי התופעה עד כדי שלילתה המוחלטת. אולם ראוי למצוא בה גם ממדים חיוביים, כצורך ממשי הנוגע גם לחיינו. הסרט “דנקרק” המוצג לאחרונה בקולנוע, ממוקד בהיבטיה ההרואיים של רוח ההתנדבות העממית בשעת חרום. אלפי ימאים אזרחים שנקראו לדגל הפליגו מזרחה בסירותיהם הקטנות תחת אימת הפצצות מטוסים גרמניים, והצילו את מאות אלפי חיילי הממלכה הבריטית מנפילה בידי הגרמנים. רוח האומה הבריטית, במלוא גווניה הפטריוטים, היא גיבורת הסרט. מעבר למאמץ להצגת אירוע היסטורי כחוויה קולנועית מטלטלת, בימוי הסרט מדגיש מסר אקטואלי פשוט והרואי לחברה המערבית ההולכת ושוקעת בניאו-ליברליזם, אנטי-פטריוטי – לא רק שרוח הצבא ויכולותיו תלויים ברוח העם, אלא שבשעת משבר, דוגמת אירוע דנקרק, רוח ההקרבה העממית ותושיית האזרחים, מעניקים לצבא רשת ביטחון. זו הייתה הנחת יסוד בלתי מעורערת בכינון כוח העמידה הישראלי למבחני שעת חירום. על בסיסה, גם לאחר הקמת המדינה, שולבו למערכת אחת מכלול המאמצים בתחומי הביטחון, ההתיישבות, התעשייה, המדע והתרבות. אלא שאף אצלנו כמו במדינות המערב, מגמות ניאו-ליברליות, דוגמת אלה המתבטאות בדו”ח מולד על ההתנחלויות, מבקשות להפריד בין אחריות כוחות הביטחון עליהם מוטלת הגנת המדינה, לבין זכויות האזרחים האמורים “לישון בשקט” גם ביישובי הספר, ולהתמקד במיצוי חייהם האזרחיים.
באופן קונקרטי, ראוי לדון בתוכניות מערכת הביטחון לפנות בשעת חרום עשרות אלפים מתושבי קו העימות בגבול הצפון ובגבול רצועת עזה. זאת בניגוד לגישתה המורשתית של מערכת הביטחון עד תקופת הרמטכ”ל רפאל איתן, ששילבה את מערכת היישובים במערכת ההגנה במסגרת תפיסת ההגנה המרחבית. תושבי מלכיה, מנרה, אביבים וחניתה אכן התלוננו בפניי על הציווי לנטוש את ביתם בשעת חירום, במקום להתגייס להגנת הגבול מתוך ביתם. הם מצפים מצה”ל לחמשם בנשק ולשתפם במאמץ ההגנה. גם אדם בן שמונים, גבר או אישה, בהיותו חמוש, ומכוח היותו בן המקום יכול להביא תועלת רבה במצב חירום.
כינונו מחדש של אתוס ההתנדבות החלוצי, באחריות משותפת לאיחוד המאמצים, נותר גם עתה צו השעה.
סכנת אובדן המונופול של המדינה בהפעלת הכוח החמוש
להפעלת כוחות מקומיים מיליציוניים יש מחיר. מאז הסכם ווסטפליה במאה ה-17, נעשתה הפעלת כוח חמוש במדינות ריבוניות באירופה לזכות בלעדית של שלטון המדינה. מתוקף הגיון זה, עמדה ממשלת ישראל על דרישתה מן הרשות הפלשתינית למימוש מונופול בלעדי על הפעלת הכוח החמוש – “ריבון אחד, חוק אחד, נשק אחד”.
בנטייתם הגוברת של מדינות מתוקנות ומעצמות להפעיל כוחות מקומיים שאינם כוחות מדינתיים לצרכיהן האסטרטגיים, נותקה שרשרת הפיקוד באמצעותה אמורה להתממש שליטתה המוחלטת של הסמכות הריבונית המדינית, בצורות הגילום של הפעלת הכוח.
כאשר ברוני מלחמה מקומיים נשכרים על-ידי סמכות שלטון מדינתית להפעלת כוח, הם באים לעבודה מתוך האינטרס המקומי שלהם והוא המנחה אותם במגמות שיתופי הפעולה ובדפוסי פעולתם. מדובר במערכת שיקולים ואילוצים המתקיימת מחוץ לשרשרת הפיקוד המוסדית והיא פתוחה מיסודה ליציאה משליטה. זה מה שעמד באובדן השליטה של צה”ל בסתיו 1982 בפעולת הפלנגות הנוצריות בסברה ושתילה. זה גם מה שמאיים על האמריקנים בנטייתם הגוברת להפעלת כוחות מקומיים.
היתרון הטמון בהעברת נטל הלחימה לכוחות מקומיים, הדריך ככל הנראה את אמירתו של ראש הממשלה יצחק רבין על מגמת אוסלו: “ג’יבריל רג’וב יעשה את העבודה בלי בג”ץ ובלי בצלם”. רבין ציפה כנראה לסוג של שיתוף פעולה כמו זה שהתקיים עם צבא דרום לבנון – צד”ל, שפעל באותן שנים ברצועת הביטחון בלבנון בתיאום עם צה”ל תחת פיקודו של גנרל לאחד. אלא שגם במקרה זה, ג’יבריל רג’וב כמפעיל כוח מקומי, “ברון מלחמה” (War-Lord) הגיע להבנות הסכם אוסלו מתוך האינטרסים שלו ואין להתפלא על המשך ההתהוות שהתפתח מנקודת מבטה של מדינת ישראל לכדי אובדן שליטה.
גרסה קצרה של המאמר פורסמה ב ישראל היום ב–14.9.2017.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.