מבט מבס”א מס’ 554, ה7 אוגוסט 2017
תקציר: פיונגיאנג משתמשת ברעש התקשורת הנלווה לניסויי הטילים הבליסטיים והגרעין שלה, בד בבד עם העמימות העוטפת את תשתיות ייצור חומרים בקיעים לנשק גרעיני ופיתוח נשק גרעיני ככלי התמודדות מול וושינגטון. טראמפ הוא לא אובמה, עם זאת, קים ג’ונג-און יצטרך לנהוג בזהירות כדי להימנע מלהתגרות בארה”ב.
ב-3 בינואר, בטרם החל דונאלד טראמפ לכהן כנשיא ארה”ב, הוא צייץ בטוויטר: “צפון קוריאה הצהירה כי היא בשלבים אחרונים של פיתוח נשק גרעיני המסוגל להגיע לחלקי ארה”ב – זה לא יקרה!”. בכך, התווה טראמפ “קו אדום” בפני פיונגיאנג. אולם אין רגיעה בחצי האי הקוריאני. מאז ועד לאחרונה, ערכה קוריאה הצפונית מספר לא מבוטל של ניסויי טילים בליסטיים. זאת, כהמשך להתנהגותה המתריסה כלפי ארה”ב בסוגיות הגרעין והטילים בתקופת כהונתו של הנשיא אובמה ואף לפני כן. בתקופת הנשיאות של אובמה, בין השנים 2016-2012, ערכה צפון קוריאה מעט ניסויי טילים בליסטיים, וחלק ניכר מהם כשל. המספר הנמוך של הניסויים שבוצעו נבע מחוסר בשלותה באותה עת של טכנולוגיית הטילים לטווח ארוך שצפון קוריאה מפתחת, ולא מתוך חשש אפשרי של שליט המדינה, קים ג’ונג-און, מלאתגר את ממשל אובמה. כעובדה, בשנים 2016-2013 ביצעה צפון קוריאה שלושה ניסויים גרעיניים, אשר הייתה בהם התגרות חמורה בארה”ב ומשמעותם במישור המדיני והצבאי הייתה עלולה להיות קשה לאין שיעור.
חלק מהטילים הבליסטיים שנוסו בשנה האחרונה היו טילים מדגם Pukguksong-2 לטווח בינוני-קצר של 1,200 ק”מ. ב-13 במאי בוצע ניסוי של טיל מדגם Hwasong-12, בעל טווח בינוני-ארוך של 4,000 ק”מ ויותר, המסוגל לפגוע בבסיס האמריקני גואם בלב האוקיינוס השקט. אולם יש לציין במיוחד את שתי טיסות הניסוי של הטיל Hwasong -14, ב-4 וב-28 ביולי. לפי ההערכה האמריקנית, נתוני רום המסלולים וטווחי שתי הטיסות מאשרים כי Hwasong -14 הינו טיל בין-יבשתי, אשר עשוי להגיע לטווח של 8,000-7,000 ק”מ ולפגוע במטרות באלסקה, הוואי, ואולי אף בסיאטל, ולשאת מטען מועיל של 500 ק”ג לטווח 9,500 ק”מ, אל מרבית המדינות בארה”ב. יש להדגיש, כי גם בפיונגיאנג התייחסו לניסוי כאל שיגור טיל בין-יבשתי: לפי הטלוויזיה הממלכתית של צפון קוריאה קים ג’ונג-און “צפה אישית” בניסוי; לפי סוכנות הידיעות הצפון קוריאנית KCNA הוא אף לגלג: “זו מתנה לממזרים האמריקנים” לרגל יום העצמאות של ארה”ב; בתקשורת הצפון קוריאנית נטען שהניסוי הוכיח שניתן לזווד את הטיל בגוף אטמוספרי חוזר העמיד בפני הטמפרטורה הגבוהה של החזרה לאטמוספירה, ובמשתמע – ראש נפץ גרעיני; ולבסוף, לפי מסמך שהפיצה KCNA, שיגור הטיל הבין יבשתי “הוכיח חד-משמעית את יכולת רפובליקת העם הדמוקרטית של קוריאה להשמיד את ארה”ב…” מנגד, סיאול הסתייגה מוושינגטון ומפיונגיאנג – חבר וועדת הפרלמנט למודיעין של דרום קוריאה מסר במסגרת תדרוך טלוויזיוני כשבוע לאחר הניסוי, כי סוכנות המודיעין של ארצו מעריכה כי צפון קוריאה טרם רכשה מיומנות מספקת בטכנולוגיות גופים חוזרים ומערכות הנחיה של טיל בין יבשתי מכיוון שאין בידה מתקנים מתאימים –(דהיינו מנהרות רוח) לניסויי גופים חודרים אך להערכתה, הטיל ששוגר ב-4 ביולי לא היה ICBM, אלא טיל KN-17, (יש הטוענים כי זהו כינוי נוסף לטיל לטווח בינוני Hwasong-12). ברם, אפשר שהערכתה המודיעינית של סיאול מוטה ומתיישרת עם תפיסתו המדינית של הנשיא החדש בסיאול, מון ג’יאה-אין החותר לשיפור היחסים עם הצפון. אך גם רוסיה, הלעומתית בדרך כלל כלפי ארה”ב, קבעה כי הניסוי האחרון בוצע בטיל בעל טווח בינוני. לטענתה, נתוני מכ”מ תחנת ההתראה שלה באזור אירקוצק הראו כי הטיל הגיע לגובה מקסימלי של 535 ק”מ ולטווח של 510 ק”מ בלבד.
בניגוד לרעש התקשורתי העז שמלווה את ניסויי הטילים של צפון קוריאה, לעיתים ביוזמתה, בשנים האחרונות היא שומרת בדרך כלל על עמימות בסוגיית פיתוח הנשק הגרעיני. זאת למעט הניסוי הגרעיני השלישי שאותו ערכה ב-2013 והניסויים הרביעי והחמישי – שערכה ב-2016 – שפרסומם נועד להאדיר את עוצמתה. לפי העיתון היפני Asahi Shimbun מ-11 ביוני האחרון, צפון קוריאה עמדה באותה עת על סף הניסוי הגרעיני השישי. זאת, בהסתמך על פעילות “אינטנסיבית” שזוהתה בפונגיה-רי, אתר תת-קרקעי באזור הררי במחוזKilju , בצפון-מזרח המדינה, שבו מתבצעים ניסוייה הגרעיניים. אך תוך יומיים הגיבו על כך מומחי אתר 38 North של ביה”ס למחקרים בינ”ל מתקדמים ע”ש ג’והנס הופקינס שהתמחותו בקוריאה הצפונית, והביעו ספק בטענת העיתון היפני. חרף התבטאותם הזהירה, ניכר היה שהם חוששים שמדובר ב”חדשות מזויפות”. המומחים הסתמכו על תצלומי לוויין מסחרי מ-10 ביוני, שבהם לא אובחנה תכונה חריגה במקום. להבנתם ניתן לקבוע לכל היותר כי אתר הניסויים עומד כל העת בנכונות מתמדת, וכי “ניסוי גרעיני שישי עשוי להתבצע בכל עת תוך התראה מינימלית. במצב זה, ביצוע מחדש של ניסוי גרעיני תלוי כמעט לחלוטין בהחלטת הנהגת צפון קוריאה”.
כיום, נוכח “מסך הברזל” הצפון קוריאני, כבעבר הלא רחוק, קשה מאוד להשיג מידע מודיעיני אנושי משמעותי על הנעשה בתוככי המדינה, ובפרט אודות המתקנים הגרעיניים המייצרים חומרים בקיעים עבור נשק גרעיני. כיום אין לסבא”א (IAEA – International Atomic Energy Agency) ופקחיה דריסת רגל בצפון קוריאה, לאחר שזו פרשה ב-2003 מאמנת NPT (Non Proliferation Treaty) לאי-הפצת נשק גרעיני. גם לפני כן ניסתה צפון קוריאה לתעתע כמיטב יכולתה בפקחי סבא”א כאשר ביקשו לסייר במתקניה הגרעיניים. עם זאת מידע מודיעיני אנושי חשוב התקבל במערב בעשור האחרון מהמשלחות של אוניברסיטת סטאנפורד שביקרו בצפון קוריאה ובראשן עמד פרופ’ זיגפריד הקר שכיהן בעבר כמנהל המרכז הגרעיני האמריקני לוס אלאמוס והקדיש את הקריירה שלו לפיתוח הנשק הגרעיני האמריקני. הוא הוזמן שבע פעמים לביקורים על-ידי השלטונות, בין 2004 ל-2015. זאת, כנראה מתוך רצון המשטר להוכיח לעולם כי אין להם מה להסתיר, וכי התוכנית הגרעינית היא ‘למטרות שלום’. במקביל, פקידי הממשל האמריקני ראו בכך סידור נוח לקבלת מידע פנימי מתוך החומות האטומות של צפון קוריאה. לפיכך, לתצלומי לוויין נועד תפקיד חשוב ביותר בזיהוי הפעילויות במתקנים אלה. יש לציין, כי כיום אף ניתן לרכוש צילומי לוויין תרמיים לווייני הצילום הנוכחיים מצוידים בחיישני אינפרה-אדום, וכך ביכולתם לאתר מתקנים פולטי חום על פני כדור הארץ, כגון כורים גרעיניים.
עד לפחות סוף העשור הקודם היה מסלול הפלוטוניום דומיננטי בייצור חומר בקיע לנשק הגרעיני של צפון קוריאה. המתקנים העיקריים הנחוצים הם כור המתאים לייצר פלוטוניום באיכות צבאית מתוך הדלק הגרעיני המוזן לכור, ומעבדה חמה למיצוי הפלוטוניום מתוך הדלק הגרעיני המשומש. בתחילת 1980 החלה קוריאה הצפונית לבנות עצמאית במרכז למחקר גרעיני יונגביון, כתשעים ק”מ צפונית לפיונגיאנג, כור להפקת פלוטוניום בהספק 25 מגה-וואט. הכור שמקורר על-ידי גז ומואט על-ידי גראפיט הינו מדגם כור MAGNOX הבריטי. כור Calder Hall, הראשון בעולם מדגם MAGNOX, נחנך בבריטניה ב-1956 ונועד לייצור חשמל, אך במקביל היה אידיאלי להפקת פלוטוניום עבור הנשק הגרעיני של בריטניה. בשנות החמישים של המאה הקודמת הסירה ממשלת בריטניה את סיווג הסודיות מעל התכנון והפירוט הטכני של כור MAGNOX , והוא פורסם בספרות המדעית הגלויה. יש לציין כי בראשית שנות השישים של המאה הקודמת מכרה בריטניה ליפן כור MAGNOX עבור תחנת הכוח הגרעינית היפנית הראשונה, טוקאי, ויש הסבורים כי קוריאה הצפונית הפעילה סוכנים חשאיים בקהיליית הגרעין היפנית שסיפקו לה מידע מפורט של תוכניות הכור היפני. על כל פנים, כור ייצור הפלוטוניום של צפון קוריאה נחשף לראשונה בפני קהיליית המודיעין האמריקנית באפריל 1982, באמצעות תצלומי לוויין. אך תמימות המערב שיחקה פעם נוספת לידי פיונגיאנג. בשנת 1989 גילו האמריקנים באמצעות תצלומי לוויין כי בסמוך לכור הפלוטוניום מוקם מבנה ארוך וצר, שלפי מאפייניו הינו מעבדה חמה בעלת כושר הפרדת פלוטוניום בהיקף משמעותי. התברר כי מבחינת המבנה ומבחינת תהליכי טכנולוגיית הפרדת הדלק הגרעיני המשומש לאחר שהוקרן בכור, מעבדה חמה זו דומה למדי למתקן Eurochemic הבלגי למחזור דלק גרעיני מוקרן הסמוך לעיר מול. להערכת שירותי מודיעין מערביים, המדענים הצפון קוריאנים הצליחו לשים ידיהם על מפרטי מתקן Eurochemic, ויישמו אותם בהקמת המעבדה החמה במרכז יונגביון, שכינויה הרשמי הוא ‘המעבדה הרדיוכימית’. על-פי ההערכה, ‘המעבדה הרדיוכימית’ בעלת כושר טיפול בדלק משומש של כורי MAGNOX בקיבולת שנתית של 250-200 טון, וכושר מיצוי של כמאה ק”ג פלוטוניום מתוך הדלק המשומש. יש לציין, כי בביקורה השני של משלחתו של פרופ’ הקר במרכז הגרעין של צפון קוריאה ביונגביון, ב-2006, התלווה אליהם מנהל מרכז יונגביון, ד”ר רי הונג-סופ, אולם כאשר הוא הציג בפניהם את כור הפלוטוניום ואת ‘המעבדה הרדיוכימית’, הוא קבע בגאווה כי הם השתלטו לחלוטין על טכנולוגיית מעגל ייצור הפלוטוניום. ד”ר רי התייחס גם למתקן לייצור דלק גרעיני עבור כור הפלוטוניום שבמרכז יונגביון, ומסר כי הם מסיימים עתה את ההכנות להקמתו ועיצובו מחדש של המתקן, שצפוי היה לפעול מחדש ב-2007.
מכל מקום, משנחשפה תוכנית הגרעין הצבאית של פיונגיאנג, היא לוותה לכל אורך דרכה במשברים מול המערב ובראשו ארה”ב ומול סבא”א. ב-1994, במאמץ לשיפור כלכלתה המעורערת, הגיעה פיונגיאנג ל”מסגרת מוסכמת” עם ארה”ב להקפאת תוכנית הגרעין הצבאית ופירוק תשתית הפקת הפלוטוניום. אכן כור הפלוטוניום והמעבדה החמה הושבתו, אולם שוררת אי-וודאות רבה לגבי כמות הפלוטוניום שבשנים 1994-1986 הופקה בכור הפלוטוניום והופרדה אחרי כן במעבדה החמה. ברם, לא היה זה סוף פסוק לפעילות צפון קוריאה במסלול הפלוטוניום – ב-2003, בעקבות פרישתה הסופית מאמנת ה-NPT, הופעלו כור הפלוטוניום והמעבדה הרדיוכימית מחדש. הזיגזוג של צפון קוריאה נמשך – כצעד בונה אמון ב-2007, היא השביתה את הכור פעם נוספת על-ידי הריסת מגדל הקירור שלו; אך מנגד ב-25 באפריל 2009 היא הצהירה על הפעלתה מחדש של ‘המעבדה הרדיוכימית’. כמו כן בעקבות משבר נוסף עם המערב בשל הניסוי הגרעיני השלישי שערכה, פיונגיאנג הודיעה באפריל 2013 על כוונתה לעצב מחדש את הכור על מנת לחדש את הפעלתו, בספטמבר היא מסרה על תחילת הפעלתו מחדש. אכן תצלומי הלוויין הצביעו על כך שהכור הופעל במועד זה, אך כנראה רק באופן ספוראדי – בשל התיישנותו ובשל בעיות שהופיעו במערכת הקירור החדשה שהותקנה בכור ובתפקוד מגדל הקירור החדש.
כשלב הבא, ביוני 2016 העריכו בסבא”א כי צפון קוריאה נערכת להפעיל מחדש את כור הפלוטוניום, לאחר שהושבת לחלוטין מאז סוף 2015. ואמנם לפי אתר 38 NORTH, בין אוקטובר 2016 לינואר 2017 נחשפו בתצלומי לוויין סימנים מעידים לכך שאפיק נהר טאיריונג הזורם בסמוך ומוביל מים אל מיכלי הקירור של הכור, ומהם חזרה, נחפר מחדש מקרח; בתצלום מ-29 בדצמבר 2016 נמצא כי לא נותר שלג על גגות הכור ומבני העזר שלו בשל הטמפרטורה הגבוהה בהם, וזאת בניגוד לשלג שנערם על גגות בניינים אחרים בסביבה – עדות להכנות לקראת הפעלת הכור מחדש. אחרי כן, בתצלום לוויין מ-22 בינואר 2017, נראתה פלומת מים, כנראה חמים, מעל פתח היציאה של מגדל הקירור של הכור, עובדה שהצביעה קרוב לוודאי כי הכור כבר פועל. אולם לפי תצלומי לוויין תרמיים מ– יוני עד ספטמבר 2016, נראה כי בחודשים אלה הופעל כור הפלוטוניום לסירוגין ברמה נמוכה או שלא פעל כלל. ואשר ל’מעבדה הרדיוכימית’ – בחודשים אוקטובר-נובמבר 2016 אותרה בסביבת הכור תנועה ערה מאד של קרוניות רכבת משא. זאת, בניגוד לתנועה הדלילה בחודשים הקודמים של 2016 ובשנת 2015, וגם בניגוד לכך שבדצמבר 2016 לא אותרה יותר תנועת קרוניות. היה זה ממצא חשוב – חלק מהקרונות, שאורכן היה 14 מטר, נשאו מיכלים ענקיים, אשר כמותם נצפו במרכז יונגביון רק בשנת 2000, כאשר נפרק דלק גרעיני משומש מהכור והועבר ל’מעבדה הרדיוכימית’ במטרה להפריד ממנו פלוטוניום. ההסבר המלא לכך נתגלה בתצלומי הלוויין התרמיים, מהם עלתה המסקנה כי ‘המעבדה הרדיוכימית’ הופעלה בתקופה זו ובוצעו בה לפחות שני מבצעי מיחזור מנות דלק משומש של הכור, כדי למצות ממנו את הפלוטוניום.
תוכנית העשרת האורניום בקוריאה הצפונית צמחה אי שם באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת בעסקת חילופי מידע בין ד”ר עבדול קאדיר ח’אן, “אבי הפצצה הגרעינית הפקיסטנית, לבין קוריאה הצפונית: ח’אן העביר לקוריאה הצפונית את טכנולוגיית הצנטריפוגות להעשרת האורניום בתמורה לטכנולוגיית הטיל הבליסטי נודונג. באותה עת הופעלו בפקיסטן שני דגמי צנטריפוגות בהיקף תעשייתי: P1 – צנטריפוגה מדור ראשון שהייתה בעלת רוטור מסגסוגת אלומיניום; ו- P2 – צנטריפוגה בעלת רוטור מסגסוגת פלדת מאראג’, חזקה ובעלת מהירות סיבוב גבוהה יותר, ולפיכך בעלת תפוקה רבה יותר מזו של P1. קהיליית המודיעין האמריקנית חשדה כבר בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת בקיום תוכנית צנטריפוגות להעשרת אורניום בצפון קוריאה, אך הסוגיה זכתה לתהודה לראשונה באוקטובר 2002, ובנובמבר הופץ לקונגרס האמריקני דו”ח בלתי מסווג של ה-CIA שקבע: “קוריאה הצפונית בנתה מתקן בעל כושר ייצור אורניום באיכות נשק גרעיני בכמות מספקת עבור פצצה אחת או שתיים”, ואפשר שיופעל כבר במועד המוקדם של אמצע העשור“. לפי המדווח, בשל העיצומים שהוטלו על קוריאה הצפונית על-ידי המערב, היא ביצעה את עסקות הרכש עבור תוכנית ההעשרה באמצעות רשתות הברחה ובתחבולות שונות, ישירות מסין או תוך שימוש בסין כנקודת מעבר לסחורות שרכשה. רק בעקבות הניסוי הגרעיני השני שביצעה ב-2009, הודיעה פיונגיאנג בפומבי כי בקרוב תתחיל להעשיר אורניום, שלטענתה ישמש כדלק גרעיני לכור ניסיוני מטיפוס מים קלים (LWR- Light water Reactor) שעמדה להתחיל בהקמתו ושנועד לייצור חשמל, זאת לאחר “הצלחה מספקת שהושגה בפיתוח טכנולוגיית העשרת האורניום”. מנגד, לפי דיווח של ה-וושינגטון פוסט בסוף 2009, טען ח’אן כי “קוריאה הצפונית התחילה להעשיר אורניום בסדר גודל קטן ב-2002, כ-3,000 צנטריפוגות או אולי יותר, וזאת תוך הסתייעות בפקיסטן במשך שש שנים לפחות”.
בעת ביקור פרופ’ הקר ומשלחתו במרכז יונגביון בנובמבר 2010, הוצג בפני המשלחת המתקן להעשרת אורניום שהוקם במרכז הגרעיני. לדברי פרופ’ הקר הוא הופתע ממראה עיניו לדבריו: “במקום לראות כמה קסקדות קטנות של צנטריפוגות שקיימות בקוריאה הצפונית, כפי שהאמנתי, ראינו מתקן צנטריפוגות מודרני ונקי, המכיל יותר מאלף צנטריפוגות, כולן מסודרות היטב בשורה, אנכית לפנינו…כמו כן, חדר הבקרה של מתקן הצנטריפוגות היה מודרני באופן מפתיע, ודומה לחדר בקרה אמריקני מודרני”. לדברי המהנדס הראשי של מתקן הצנטריפוגות, הותקנו בו 2,000 צנטריפוגות במסגרת שש קסקדות, שכל רכיביהן הן מתוצרת עצמית של קוריאה הצפונית, ועל פי דגמי הצנטריפוגות הפועלות באירופה וביפן. פרופ’ הקר ציין, שהבין מדברי מארחיו כי הצנטריפוגות במתקן הינן מהדגם המתקדם יותר P2, והן מיועדות להעשרת אורניום לשיעור 3.5%, דרגת העשרה נמוכה המתאימה לייצור דלק גרעיני עבור כור לייצור חשמל. ברם, חרף הצהרת פיונגיאנג כי תוכניתה להעשרת האורניום נועדה לתדלוק כורי כוח, חוששים האמריקנים כי היא הקימה במקביל מתקן צנטריפוגות חשאי להעשרת אורניום לדרגת העשרה גבוהה עבור נשק גרעיני. באוגוסט 2015 דווח על שדרוג משמעותי של מתקן העשרת האורניום במרכז יונגביון, על-ידי בניית אולם צנטריפוגות נוסף. יש לשער כי גם באולם החדש מותקנות 2,000 צנטריפוגות, וזאת בשל הדמיון הרב בינו לבין אולם הצנטריפוגות שהוצג בפני משלחת פרופ’ הקר בנובמבר 2010. האולם החדש אף נחשף בתחילת 2015 בתצלומי לוויין, שהראו כי הצטבר סביבו שלג מומס. ניתן להסיק מכך כי באולם פעל מקור חום כלשהו, ולפיכך אפשר שהאולם כבר היה פעיל. יש לציין כי בתצלומי הלוויין התרמיים מיולי עד ספטמבר 2016 הובחנה במתקן העשרת האורניום של יונגביון פעילות תרמית מוגברת, אך לא ברור אם הסיבה לכך הייתה פעילותן של צנטריפוגות או עבודות תחזוקה.
פיונגיאנג טענה כי הניסוי הגרעיני הרביעי, שביצעה בפברואר 2016, היה תרמו-גרעיני. הקהילייה המדעית בעולם קיבלה טענה זו בספקנות, אך ייתכן שאכן מתקיימת בצפון קוריאה פעילות מו”פ בתחום זה. לפי דו”ח עדכני של מכון המחקר הוושינגטוני ISIS (Institute for Science and International Security), ככל הנראה הוקם מתקן לייצור ליתיום-6 סמוך לעיר הונגנאם בחופה המזרחי. ההערכה מבוססת על מאמצי רכש של ציוד וחומרים שקוריאה הצפונית ביצעה ב-2012 שכנראה נחשפו ביירוט התקשורת שהתנהלה מול הספקים בחו”ל. ליתיום-6 הינו איזוטופ יציב הקיים בטבע בתכולת 7.5% במתכת ליתיום, והפרדתו מליתיום-7, איזוטופ הליתיום השכיח ביותר, מתבצעת בתהליך העשרה כימי. שימושו הוא כחומר נפיץ בנשק תרמו-גרעיני, או לייצור טריטיום – איזוטופ רדיואקטיבי של מימן המצוין בספרות המדעית כחומר המשמש לתגבור עוצמת פצצה גרעינית. אולם מומחי 38 North לא איתרו בתצלומי הלוויין התרמיים פעילות במתקן לייצור איזוטופים ביונגביון, החשוד כמעבדת ייצור טריטיום.
לבסוף, כשם שקיימת עמימות לגבי היקפי מאמצי הפקת החומרים הבקיעים בצפון קוריאה, כך קיימת אי-וודאות לגבי הארסנל הגרעיני שברשותה. להערכת פרופ’ הקר בסוף 2016, כמויות החומר הבקיע, פלוטוניום ואורניום מועשר באיכות צבאית שצפון קוריאה צברה מספיקות לייצור כעשרים פצצות. הערכתו של דייוויד אולברייט, נשיא מכון ISIS, באותה עת, הייתה שונה מעט – בין 13 לשלושים פצצות גרעיניות פלוטוניום ואורניום מועשר, בהתחשב בספק אם קוריאה הצפונית מפעילה כיום מתקן אחד להעשרת אורניום או שני מתקנים. עוד להערכתו, קוריאה הצפונית מרחיבה עתה את מאגר הנשק הגרעיני בכמות של שלוש עד ארבע פצצות לשנה.
קים ג’ונג-און מעוניין בהאדרת עוצמתה הצבאית של מדינתו, בפרט כדי לשמור על שרידות משטרו, וגם כדי להרתיע את ארה”ב. אך עליו להיזהר שלא להסלים יתר על המידה מול טראמפ, שאיננו אובמה, וזאת, כדי להימנע ממכה מקדימה אמריקנית. אפשר כי בשל זהירות זו, ולא בשל קשיים טכניים, פיונגיאנג טרם ביצעה ניסוי גרעיני ב-2017. סביר כי לעמימות בקשר לכושרה הגרעיני הנוכחי של צפון קוריאה ולמיקום “הקו האדום” של טראמפ יש כדי לסייע לקים ג’ונג-און בהליכתו הלוליינית על החבל הדק.
ואשר לטראמפ, קיים כאן ההיבט האישי של אגו העומד מול אגו – הוא רוצה לשמור על אמינותו, אך נוכח האילוצים המנוגדים לעיתים שמטילה עליו המערכת הבינ”ל המסובכת, הוא מוכרח להעריך מחדש ולכייל את ‘הקו האדום’ שלו בסוגיית הגרעין הצפון קוריאני. לפי שעה, תגובתו היחידה הייתה ב-2 באוגוסט, בחתימתו על הצעת החוק להטלת עיצומים על צפון קוריאה. בקיצור: מה שרואים מהבית הלבן אי-אפשר היה לראות מהדרך לבית הלבן, או ‘מה שרואים מכאן לא רואים משם’.
* סא”ל (מיל’) ד”ר רפאל אופק הוא מומחה בתחום הפיזיקה והטכנולוגיה הגרעינית. ששימש כאנליסט בכיר בקהילת המודיעין הישראלית.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.