מבט מבס”א מס’ 458, 1 מאי 2017
תקציר: להחלטת ארה”ב לתקוף בסוריה ולתוצאות משאל העם בטורקיה יש השפעה גדולה על ישראל. לא יהיה קל לתמרן בין שלל הכוחות הסותרים הללו, ויש לעשות זאת בזהירות הראויה למדינה קטנה – אך גם בנחישות.
בין פסח, חג החירות, ליום השואה, ובין יום השואה ליום הזיכרון וחג העצמאות, קשה מאוד לכתוב בראש שקט על אירועי היום-יום. הרגשות והזיכרונות מציפים את המחשבה והנפש גם יחד. אך דווקא בהקשרם של לקחי ההיסטוריה כדאי לזכור שמדינה קטנה כמדינת ישראל חייבת להביא בחשבון במעשיה את העולם שסביבה ואת המציאות שבה היא פועלת, כדי להימנע מלהכניס עצמה למצבים שבהם היא עלולה להתקשות להגן על האינטרסים שלה. משפט המפתח בהקשר הלאומי צריך להיות ברור: “על ישראל לדאוג לכך שתוכל להגן על עצמה בעצמה”. יש לכך משמעויות רבות בחיים המעשיים, ולא רק בתחום הצבאי.
לאחרונה התחוללו כמה שינויים בסביבה המדינית, וכל אחד מהם בעל פוטנציאל להשפעה גדולה. החלטתו של נשיא ארה”ב דונלד טראמפ לתקוף בסוריה וההכנות שהוא עושה מול צפון קוריאה מצביעות על כך שהוא רוצה להשיב לארה”ב את אמינותה כמעצמה, אמינות שהיא איבדה בתקופת אובמה, בעיקר לאחר שנמנעה מלהפעיל כוח צבאי כשאסד חצה קו אדום מפורש שהוצב על ידי הנשיא אובמה, ולאחר שבניגוד להצהרותיה הסכימה ארה”ב לאפשר לאיראן להחזיק מעגל העשרה גרעיני פעיל, גם אם מצומצם.
הפריסה של הכוח הרוסי בסוריה נעשתה בסמיכות מיידית לחתימת הסכם הגרעין עם איראן, תוך כדי ניצול החולשה האמריקנית שהתגלתה לעין כל. מה תהיה התגובה הרוסית ל”מהלכי החזרת האמינות” של ארה”ב באמצעות הפעלת כוח ואיום בהפעלת כוח? עוד לא ברור, אך ההשלכות של מאבק זה, שחלקו מתקיים בקרבת מקום לישראל, יכולות להיות חשובות ביותר. לישראל אינטרס ישיר בתוצאת המלחמה בסוריה, שהפכה לאחר הפעולה האמריקנית לחלק מהמאבק בין רוסיה לארה”ב. ישראל אינה רוצה לראות את איראן או את חזבאללה סמוך לה, כחלק מהכוחות השולטים בסוריה, אלא ששניהם, איראן וחיזבאללה, הם המסייעים העיקריים לרוסיה במאמציה לשמירת שלטונו של אסד. לא יהיה קל לתמרן בין הכוחות הסותרים הללו, אך יש לעשות זאת בזהירות הראויה למדינה קטנה אך בנחישות שלא תאפשר להתעלם מהאינטרס הישראלי.
חשש מהתגובה הטורקית
השינוי השני הוא בדמות המהפך שמתחולל בטורקיה, ששיאו במשאל העם, שכאשר ייושם יהפוך את המדינה ל”דיקטטורה נבחרת”, שבה ייהנה מי שייבחר לנשיא מסמכויות כמעט בלתי מוגבלות. העם הטורקי, כפי שעולה ממשאל העם, מפוצל לשני חצאים המתנגדים נמרצות האחד לאחר. ממש כמו בארה”ב ובבריטניה, הערים הגדולות, המפותחות יותר והמצויות בקשר עם העולם, עומדות בניגוד למרחב הכפרי המסורתי יותר (בטורקיה – במובן הדתי של המילה, ובצרפת ובאנגליה – במובן החברתי-לאומי של המושג), המתכנס פנימה להגנה על ערכיו, תוך כדי בחירה שנוגדת את תפיסת העולם הליברלית והפתוחה לעולם.
טורקיה הסונית והמסורתית יותר תהיה קרובה יותר לתפיסה של “האחים המוסלמים” ותתקשה לפעול במשותף עם המדינות הסונית הערביות כמצרים, סעודיה וירדן – בין השאר משום שהערבים לא יסכימו למנהיגות טורקית. זיכרון הסולטנות הטורקית ששלטה בעולם הערבי עד לפני כמאה שנה חזק מכדי שיתעלמו ממנו. יהיה נכון להעריך כי בעתיד יכולה להתגלות גם מחלוקת לא פשוטה בין השיעים בהובלת איראן לבין טורקיה, בעלת היומרה להנהיג את הסונים. במצב שיתהווה עשויה ישראל להוות מרכיב חשוב ביותר במערך מזרח-תיכוני רחב שבו יבלטו שלושה מרכזי כובד: הערבי-סוני, השיעי-איראני והטורקי. אף אחד ממרכזי הכובד הללו אינו “ידיד טבעי” של מדינת היהודים, על כן היא צריכה לתמרן בשום שכל ולנצל את יכולותיה כדי לשפר את יחסיה עם כל מי שמוכן לכך, ובה בעת לנטרל כל מי שמאיים עליה. זה נשמע מסובך, ואכן זה מערך מורכב ועדין מאוד. אבל יש בו מקום לפעילות ישראלית שתדע לנצל נכון את ההבדלים והיריבויות בין שלושת המרכיבים הגדולים הללו, ואת יכולת ישראל לתרום על פי הצורך לקידום אינטרסים משותפים. פעם דיברו על “ברית המיעוטים” שבתוכה ישראל היא מרכיב חשוב. היום מה שמניע בריתות מעין אלה, דווקא עם המדינות הערביות-סוניות, הם האינטרסים להגנת הקיים ומניעת הצלחתם של מי שרוצים להפר את הסטטוס-קוו, בעיקר האיראנים וגורמים סלפיים בקרב העולם הסוני.
התוצאה של המלחמה במדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה יכולה להביא בדרך פתלתלה לחיזוק המעמד העצמאי של הכורדים בעיראק ואולי אף בסוריה. התממשות מהלך שכזה תביא לשינוי דרסטי בגאו-סטרטגיה של האזור. פירושו המעשי הוא חלוקת סוריה ועיראק על פי קווי מתאר עדתיים ודתיים, תהליך שיכול להביא לפירוקן המוחלט בעתיד. האיום הגדול ביותר של העצמאות הכורדית הוא על טורקיה, שבה יושב רוב רובו של העם הכורדי. להתפצלות הכורדים מטורקיה משמעות טריטוריאלית גדולה ביותר, לכן הטורקים יעשו כל שביכולתם, כולל פלישה למרחבים הכורדיים בסוריה, כדי למנוע התפתחות כזאת. החשש מהתגובה הטורקית החריפה הוא שיכול למנוע את ההתפתחות הזאת, בעיקר עקב הימנעות ארה”ב מלתמוך בכורדים. בסוריה עצמה לא נראה שסוף הקרבות קרוב, ושהרצח ההדדי עומד בפני סיום. לרוסים היה נדמה (לרגע) שהם הצליחו להביא את האופוזיציה לכדי כמעט כניעה ליד שולחן המשא ומתן, אחרי ההלם שבכיבוש חאלב על-ידי הממשלה בסיוע הכוחות השיעיים וחיל האוויר הרוסי. השימוש בנשק הכימי על-ידי אסד וכניסת ארה”ב לתמונה – שינו את המצב ולא נראה שהשיחות יימשכו כעת.
חלוקה על פי דת?
אלה הם מעט מהאירועים המתחוללים, זאת בלי להזכיר את הלחץ הפנימי בירדן ובמצרים – השכנות המצויות מעבר לגבולות הארוכים ביותר של ישראל – ואת הפלסטינים. מסקירה זאת עולה שעל ישראל להבהיר, גם על-ידי שימוש (מדוד) בכוח צבאי, כי יש קווים אדומים שעדיף שלא ייחצו על ידי אויבינו השונים, וכי ישראל תמנע את היווצרותם של איומים חדשים בעודם באיבם, גם במחיר של התמודדות צבאית. כמדינה קטנה, על רקע הלקחים מאותם אירועים שמאפיינים את הלוח היהודי כעת, נכון שישראל תהיה זהירה – אך נחושה.
פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 30.4.2017
* האלוף (מיל’) יעקב עמידרור הוא עמית בכיר ע”ש רוסהנדלר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. משמש גם כעמית בכיר במרכז ג’מנדר של JINSA. היה היועץ לביטחון לאומי של רה”מ וראש המטה לביטחון לאומי. שירת כמפקד המכללות הצבאיות וראש חטיבת המחקר באמ”ן.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.