מבט מבס”א מס’ 773, 19 במרץ 2018
תקציר: ההזמנה לוועידת פסגה במאי הקרוב, שקים ג’ונג-און שלח לטראמפ, הפתיעה את הבית הלבן. אבל ההיענות המידית של טראמפ גם היא הפתיעה. מאמר זה בוחן את השיקולים האסטרטגיים שעמדו מאחורי היוזמה וההזמנה של קים ושל ההיענות המהירה של טראמפ. המאמר גם מנתח את התנאים ששני הצדדים מציבים להצלחת המפגש והמו”מ שנועד לבוא לאחריה. יהיה קשה מאוד להשיג הסכם גרעיני עם צפון קוריאה לאור היסטוריה ארוכה של הפרות הסכמים והבנות מצד המדינה הטוטליטרית והסגורה. לפגישה ולתוצאותיה האפשריות עשויות להית השלכות דרמטיות ומרחיקות לכת הן על המערכת הבינלאומית והן על הנעשה במזרח התיכון.
ביום חמישי, 8 במרץ, טראמפ קיבל הזמנה לוועידת פסגה עם קים ג’ונג-און עד מאי הקרוב ומיד נענה לה. כנראה בשליפה מהמותן, הכול כך אופיינית לו, כי שר החוץ רקס טילרסון העיד שאתו הוא בכלל לא התייעץ. בסוף 2017, טילרסון ניהל מגעים חשאיים עם צפון קוריאה וטראמפ גער בו בפומבי על כך שעידן הדיפלומטיה הסתיים ושהוא מבזבז את זמנו. ביום שישי טראמפ כבר הוסיף תנאים: לפני הפסגה, ג’ונג-און צריך להוכיח “במעשים” ולא רק “במילים”, את כוונתו לפרק את נשקו הגרעיני. כלומר, קודם כל להפסיק את הפיתוח והניסויים בטילים ובפצצות גרעין. אבל לא ברור לאיזה “מעשים” ארה”ב מתכוונת ואיך היא תוכל לבדוק שהם אכן מבוצעים. ההזמנה לפסגה כבר עוררה חילוקי דעות בתוך הממשל ומחוצה לו.
יוזמת ג’ונג-און, בתיווך ובעידוד אישים דרום קוריאנים וסינים, נתונה לפרשנויות שונות ובחלקן סותרות. הן נעות על מנעד בין טקטיקות הטעיה מתוחכמות לבין אסטרטגיה גבוהה. לפי ההסבר הטקטי, לג’ונג-און, כמו לאביו, אין שום כוונה לסגת מתוכנית הגרעין שלו שעליה עמל ובה השקיע כל כך הרבה משאבים ומאמץ. היא בבחינת תרגיל מבריק מול נשיא ומשטר מבולבלים. הוא רוצה קודם כל להביך את טראמפ: אם ידחה את ההזמנה לפסגה, יואשם בכך שלא עשה דבר לצמצם את הסכנה של מלחמה גרעינית. אם יענה, יעניק לג’ונג-און מעמד בינלאומי שלא היה לו ולקודמיו מעולם. בוודאי ששליט צפון קוריאה מעוניין לתקוע טריז בין ארה”ב לבין בנות בריתה- דרום קוריאה ויפן, וביניהן.
שיקולים אסטרטגיים
שתי גישות אסטרטגיות יכולות להסביר הן את היוזמה והן את קבלתה המהירה. הראשונה מתמקדת במצוקות ג’ונג-און. לפיה, כמו במקרה של איראן, הסנקציות הכבדות שהוטלו על צפון קוריאה והתחושה של השליט כי טראמפ, אותו כינה מופרע ולא יציב, עלול לממש את איומיו לתקוף ולהשמיד את מדינתו, הניעו אותו ליזום מו”מ והסדר. לפי הגישה השנייה, ג’ונג-און פועל מתוך תחושה של עוצמה. הוא מנצל הזדמנות להפתיע נשיא בצרות מבית, שלא מבין הרבה ביחסים בינלאומיים, כדי לזכות ברווחים מידיים כמו לגיטימציה לשלטונו, הסרת הסנקציות, סיוע כלכלי משמעותי וביטול תמרונים צבאיים מתוכננים לזמן הקרוב של ארה”ב עם דרום קוריאה. הרווח לטווח הארוך יותר הוא סילוק כוחות ארה”ב המוצבים בדרום קוריאה ושימור שלטונו הדרקוני.
נראה שארה”ב כבר אימצה את הגישה האסטרטגית הראשונה. דובריה מדגישים את הצלחת הסנקציות ואת נכונות ג’ונג-און, לפחות הצהרתית, לפרק את נשקו הגרעיני. אבל ייתכן מאוד שזו הערכה שגוייה, וג’ונג-און משחק שח-מט ורואה כמה צעדים קדימה, ואילו טראמפ משחק לכל היותר דמקה.
לכאורה, יש מצב להגיע להסדר. אולי מדובר בשני מנהיגים לא יציבים שמאיימים אחד על השני במלחמת השמדה גרעינית ומחפשים סולם לרדת מהעץ. אם האינטרס העיקרי של ג’ונג-און הוא להבטיח את שרידות משטרו, ואם רכישת נשק גרעיני נועדה אך ורק להבטיח את היעד הזה, הפתרון יכול להיות דרישה אמריקנית לפירוק מוחלט של הנשק הגרעיני בפיקוח בינלאומי והתחייבות להימנע מפיתוחו בעתיד, תמורת התחייבות שלא לפעול להפלת המשטר. זה לא יהיה פתרון מקורי. הסדר דומה סיים באוקטובר 1962 את משבר הטילים בקובה, המשבר הגרעיני החמור והמסוכן ביותר בתקופת המלחמה הקרה. בתמורה לסילוק טילים גרעיניים שברה”מ הציבה בקובה, ארה”ב התחייבה שלא תפעל יותר צבאית להפלת משטרו הקומוניסטי של פידל קאסטרו.
היסטוריה של הפרת הבנות והסכמים
מו”מ והסדר עם צפון קוריאה הוא בעייתי מאוד לאור היסטוריה ארוכה של כישלונות והפרה שיטתית של הסכמים. ב-1985, צפון קוריאה חתמה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני וב- ינואר 1992 התחייבה בהצהרה משותפת עם דרום קוריאה להימנע מפיתוח נשק גרעיני. אבל כמו איראן היום, היא המשיכה לפתח תשתית גרעינית וטילים בליסטיים, ובתגובה ארה”ב הטילה עליה סנקציות. ב-1994 ממשל קלינטון חתם על הסכם מסגרת: הקפאת הפיתוח הגרעיני וכוונה לפרק את כל מה שקיים בתמורה להסרת סנקציות וסיוע כלכלי. ארה”ב מלאה את חלקה אבל צפון קוריאה הפרה את ההסכם וב-2002 פרשה מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.
ב-2005 הושגה, לכאורה, פריצת דרך כאשר במסגרת שיחות שש המדינות: ארה”ב, סין, יפן, רוסיה ושתי הקוריאניות, צפון קוריאה התחייבה לפרק את נשקה הגרעיני. גם ההסכם הזה התמוטט עקב חילוקי דעות על מימוש ופיקוח והמשך הניסויים בטילים. כרגע, אי אפשר לקבוע, שיוזמת ג’ונג-און שונה ממדיניות ההטעיה וההפרה של אביו.
הסכם של פירוק נשק תמורת שרידות השליט הוא גם בעייתי מבחינה מוסרית ומבצעית. היה לנו כבר אחד כזה: ההסכם לפירוק הנשק הכימי של אסאד תמורת שרידותו. הוא אכן שרד, אבל המשיך את הטבח הנורא בבני עמו. פירוק הנשק הגרעיני של צפון קוריאה בתמורה להבטחת שרידותו של השליט, פירושה מתן לגיטימיות לאחד מהמשטרים המדכאים והאכזריים ביותר בעולם.
השלכות גלובליות ואזוריות
עצם פגישה עם נשיא ארה”ב תהיה השג ורווח פוליטי ובינלאומי אדיר לג’ונג–און. מעולם לא נפגש נשיא אמריקני מכהן עם שליטי צפון קוריאה. ב-1994, ג’ימי קרטר ביקר בפיונגיאנג, אבל הוא היה נשיא לשעבר. בתמורה לפסגה בלבד, טראמפ יכול לדרוש ואולי לקבל התחייבויות וויתורים משמעותיים מג’ונג-און. הוא מציג את עצמו כמנהל מו”מ מנוסה ומצטיין שיכול להשיג “דילים” במצבי סכסוך קשים, כמו הישראלי-פלסטיני, אבל היומרה הזאת טעונה הוכחה.
למו”מ אפשרי בין צפון קוריאה לבין ארה”ב יכולות להיות השלכות על הגרעין האיראני ולכן גם על ישראל. במשך שנים, צפון קוריאה משתפת פעולה עם איראן על מנת לפתח ולשדרג טילים וטכנולוגיה גרעינית. במשך שנים, איראן עקבה אחרי המאמצים לעצור את תכנית הגרעין הצפון קוריאנית, ולפי הכישלונות יכלה להסיק שגם היא יכולה להתקדם לנשק גרעיני שהמערב יוכל אולי לעכב, אבל לא לעצור. אם ארה”ב ובני בריתה אכן יעצרו ויפרקו את הגרעין של צפון קוריאה, יגבר הסיכוי לעצור גם את איראן. אם לא, התוצאה תהיה הפוכה, עידוד איראן להמשיך בדרך להשגת הפצצה.
פסגה בין טראמפ לג’ונג-און והשגת הסכם לנטרול הגרעין של צפון קוריאה יהיו אחד המהפכים הדרמטיים ביותר ביחסים הבינלאומיים. בוודאי שהם שווים פרס נובל לשלום, לא כמו זה שניתן לאובמה על כלום. ביחסים הבינלאומיים יש מהפכים מעימותים להסדרים. נשיא ארה”ב ריצ’רד ניקסון נסע לסין לפיוס היסטורי עם ראש הממשלה צ’ו אנלאי ומאו צה טונג וסאדאת בא לירושלים לפסגה עם בגין שפרצה את הדרך להסכם השלום ההיסטורי בין ישראל לבין מצרים. אבל למהפכים האלה קדמו הכנות, שליחויות סודיות מיקוחים מפרכים ומשאים ומתנים שארכו זמן רב. כרגע, הם לא קיימים במשוואה של ארה”ב
וצפון קוריאה והתאריך לקיום הפגישה, מאי 2018 נראה לא ריאלי. הדרך לשלום גרעיני, גם שם, עדיין ארוכה ומפותלת.
גרסה מוקדמת של מאמר זה הופיעה באתר YNET ב-10 במרץ 2018.
* פרופ’ גלבוע הוא ראש המרכז לתקשורת בינלאומית וחוקר בכיר במרכז בס”א למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.