מבט מבס”א מס’ 720, 22 בינואר 2018
תקציר: נוכחותם של חובשי כיפה בצה”ל בשורות הלוחמים ובשדרת הפיקוד הפכה בעשורים האחרונים לתופעה בולטת. אולם ההתנגדות לנוכחותן הגוברת של הכיפות אינה המניע למאבק בהדתה, כמו החשש מאובדן אופיו של הצבא כמרחב ציבורי ממלכתי, לשיטתם – מרחב חילוני, או לכל הפחות ניטרלי מתוכני דת.
נוכחותם של חובשי כיפה בצה”ל בשורות הלוחמים ובשדרת הפיקוד, הפכה בעשורים האחרונים לתופעה בולטת ובעלת השפעה ניכרת על האווירה ביחידות. אולם לא התנגדות לעצם נוכחותן הגוברת של הכיפות מניעה את המאבק בתופעת ההדתה, כמו החשש מאובדן אופיו של הצבא כמרחב ציבורי ממלכתי. לשיטתם הליברלית של מובילי המאבק, מרחב ממלכתי פירושו מרחב חילוני, או לכל הפחות ניטרלי מתכניי דת. ביטוי פומבי לתכנים “יהודים-דתיים” בשיח צבאי “מקצועי” ובמרחב האמור להכיל מגוון דעות רב תרבותי, נחשב להפרת כללים. כאן תמצית ההסבר לגל הביקורת שחולל הדף הקרבי של מח”ט גבעתי עופר וינטר במבצע צוק איתן בקיץ 2014. פרופסור יגיל לוי בספרו “המפקד האליון”, היטיב למקד את נקודת המבט שחוללה את התרעומת, בהשוואה שערך בין שני חובשי כיפות שפיקדו על חטיבות חוד בלחימה: עופר וינטר מח”ט גבעתי לעומת אליעזר טולדנו מח”ט הצנחנים. מהצד האחד וינטר כחובש כיפה שמביא את אלוהיו לעבודתו המקצועית, מהצד השני טולדנו, כחובש כיפה המשמר כראוי את ההפרדה הנכונה בין זהותו הדתית לבין זהותו המקצועית. את דבריו של וינטר מפרש לוי כ”ניסיון להעניק משמעות דתית למשימה צבאית… ובעיקר ניסיון להנחיל משמעות זו לכלל החיילים.” ואילו טולדנו, מוצג כמופת: “נתן לפעולה משמעות רחבה של הגנה על חיי האזרחים, משמעות שאינה דתית. והולמת את משמעותו של הצבא כמוסד מדינתי.”
את ההבדל ביניהם מסכם לוי כמייצג את “ההבחנה בין קצין שהדת מעצבת את זהותו המקצועית, לבין קצין שהוא חובש כיפה, אבל לדת תפקיד משני בעיצוב זהותו המקצועית.” (“המפקד האליון” עמוד 157)
ייתכן כי ההבחנה האישית בין וינטר לבין טולדנו אינה כה מובהקת. בהחלט אפשרי שההבדל ביניהם מתמצה בכך שטולדנו, בניגוד לוינטר, היה מספיק רגיש וזהיר ביחס לקוד הביקורתי של לוי וחבריו. אולם ראוי להכיר כי עצם ההבחנה של לוי נכונה ומהותית: יותר משמדובר בהבחנה בין קצינים חובשי כיפה לבין קצינים חילונים, מדובר בהבחנה בין קצינים, או משרתי ציבור, הבאים לעבודת יומם עם אלוהיהם, לבין אלה המשכילים לכאורה, להשאיר את אלוהיהם ואמונתם במרחב הפרטי או ב”בית הכנסת”. ביקורתם של לוי וחבריו מצייתת כאן לאמות המידה שהפכו למקובלות מאז המהפכה הצרפתית, בדרישה ממשרת ציבור לקיים הפרדה קפדנית בין מומחיותו המקצועית לבין דתו ואמונתו, אחרת ייחשד בניגוד עניינים ובנאמנות כפולה. ואמנם, מאז האמנציפציה במערב אירופה, גם יהודים דתיים היטיבו להסתגל לדרישה זו. לכן נמצאו חובשי כיפה רבים שהסכימו עם ביקורתו של לוי על הפרת הכללים של וינטר.
מעניין לגלות שדווקא בן-גוריון שלא חבש כיפה, הביא לעבודתו הציבורית ממלכתית, את מלוא אמונתו היהודית. לדוגמה: בעיצומה של מלחמת העצמאות, אפריל 1948, בנאום לוועד הפועל הציוני, הסביר את שיקוליו למיקוד מאמץ הלחימה העיקרי בירושלים: “השבועה ההיא על נהרות בבל מחייבת היום כבימים ההם, אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל.” (בהילחם עם, ע’ 91) “השבועה ההיא” כפי שהובן אז לכולם היא השבועה: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. בשיקולי ניהול המלחמה באותה שעה גורלית, בן-גוריון כמנהיג יהודי, העז לחבר יחד ארבעה ממדים: הלאומי, הדתי, הצבאי והפוליטי. נראה שבימינו, לנוכח דיבורו התנ”כי והגיון פעולתו, היה בן-גוריון מוקע יחד עם וינטר, כמחולל הדתה.
בהעמדת הדיון על נקודת מוצא זו, נובעת גם ההגנה העקרונית על וינטר בסירוב לקבל את הנחות היסוד לתפיסת הסדר המודרני. ראויה ללמידה ביקורתו המקיפה של הסוציולוג הצרפתי ברונו לאטור על המודרנה והפרקטיקות השלטוניות שלה, המתגלים בחקירה ביקורתית כאשליה מופרכת (מעולם לא היינו מודרניים).
מעבר לטענת הסדר הליברלי הרצוי לניהול מדינתי מתוקן, עולה הטענה כי במדינת ישראל הרוב חילוני ומעוניין במרחב ציבורי בעל צביון חילוני. בתוך כך, הצטרפות חיילים לתפילה בטרם קרב נראית להם כמניפולציית הדתה המנצלת חרדת לוחמים בטרם קרב. אלא שקשה להתכחש לקיומו של צורך אותנטי לתפילה, גם בין חיילים שאינם “דתיים תקניים” – תפילה שגורה בפיהם מבית אבא. סוציולוגים ישראלים מסכימים כי “החילונים היהודיים הם רובה של החברה הישראלית”. את המסה הגדולה המזוהה כמסורתית הם נוטים לסווג כסוג של חילונים – “חילונים-לייט”. אלא שעל בסיס אותם נתונים, אפשר להציע הסתכלות אחרת ומסקנה מנוגדת. אם רק נשנה את נקודת המוצא להבחנה בין חילוני לדתי, אם נסכים שלא כל מי שנוסע בשבת הוא בהכרח חילוני, נוכל לטעון כי רוב החברה הישראלית-יהודית, הם דתיים ומסורתיים. דווקא החילונים המובהקים הם קבוצת מיעוט.
מכלול מאבקים שהתעצמו, החל במאבק על דמותה של השבת הישראלית וכלה בתכניי הלימוד בבתי הספר, מתכנס למאבק אחד מרכזי: מאבק על אופיו של המרחב הציבורי במדינת ישראל כמדינה יהודית. זו בדיוק המחלוקת: לא רק מיהו הרוב ומה מאחד את זהותו, אלא גם מה רצונו לגבי עיצוב אופיו של המרחב הציבורי. זה ההקשר להבנת המאבק על תכניי הלימוד בבתי הספר הממלכתיים. אלא שבית ספר ממלכתי במדינת ישראל, הוא קודם כל בית ספר יהודי ואינו בהכרח בית ספר חילוני. בעצם הבחירה של הורים לשלוח ילד לבית ספר ממלכתי, אין כדי לבסס הנחה כי ביקשו חינוך חילוני. נדמה שאבי גבאי ברגישותו לרוב הישראלי המאופיין כמסורתי, קלט רבדים אלה. ייתכן אפוא ומובילי המאבק בהדתה מיצגים דעת מיעוט. אמנם בעלת משקל אבל שולית ביחס לשאיפת הרוב שלפחות בחלקה סמויה מן העין.
המאמר פורסם לראשונה ב ליברל ב-9.12.2017.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.