מבט מבס”א מס’ 512, 28 יוני 2017
תקציר: הקוד האתי מיותר, קורבני ומשדר נחיתות. מה שנחוץ הוא לא ניסיון להשתיק את האקטיביזם של השמאל, אלא עידוד הפלורליזם והצמחת מוסדות וכוחות חדשים.
מאז ראשית המילניום הנוכחי התרחשה מהפכה בחוגי הימין הישראלי. לאורך השנים, מאז מהפך 77′, נבחרו ממשלות לאומיות בזו אחר זו, אך שוב ושוב חש ציבור הבוחרים תסכול על כך שהממשל אינו עונה על הציפיות, כתוצאה מפעילות מנוגדת שהתקיימה בזירות התקשורת, האקדמיה, המשפט והתרבות. לאורך כל השנים הללו לא היה בימין מי שעסק בשאלה “מה קורה שם” בתוך “הקופסה השחורה” של הבג”ץ, הפרקליטות, המחלקות למדעי החברה או הקרנות למימון הפקות קולנוע ואמנות.
אך בעשורים האחרונים החלה לחלחל ההבנה כי הניכור באותן זירות ביחס לערכי רוב הציבור איננו עניין מקרי, וכי מדובר בהתנהלות שיטתית שניתן לחשוף, לעקוב ואף למדוד. ניתן לכנות מהפכה זו “מהפכת המודעות”: בדומה למה שעבר על נשים כתוצאה ממהפכת המגדר והפמיניזם, או על מזרחים כתוצאה מהמהפכה הרב-תרבותית, כך הלכה והתגבשה בימין המודעות לאותם מנגנונים מעצבי תודעה ומדיניות – מנגנונים שיש לחשוף, לאתר, ובעיקר לנטר.
מהפכת מודעות זו הובילה ליותר ערנות ומעקב בימין אחר הזירות הציבוריות החשובות במדינת ישראל. הדבר מתבטא בשלל סקרים ומחקרים, כגון אחר פריטי הקריאה בסילבוסים אקדמיים; אחר הזהות האידאולוגית של הממונים לעמוד בראש קרנות, ועדות פרסים ומלגות; אחר זהות השופטים והפרקליטים, העורכים והפרשנים. ניטור חשוב זה הפך את התחושה החוץ-הגמונית למוחשית, והבהיר שלא מדובר בהזיה מדומיינת של הימין אלא בשלל צמתים שבהם אכן פועלים שחקני שמאל מובהקים. הם עושים זאת באופן לגיטימי וחוקי, ולשמחתם הם מצויים שם לבדם – ולכן כה דרמטית השפעתם.
מכיוון שמעקב זה לימד כמעט תמיד על נחיתות וחולשת הימין – הוא הוביל לניסיון לאזן את המצב באמצעות סירוס וריסון: חסימת השפעתם הפוליטית של מרצים באמצעות הקוד האוניברסיטאי המוצע בימים אלו; הגבלת כוחם של שופטים, באמצעות צמצום זכות עמידה בבג”ץ וכדומה; הצרת צעדיהן של עמותות הממומנות על ידי ממשלות זרות – וכך עוד ועוד הצעות שיוצאות מנקודת הנחה שהאקטיביזם (המשפטי, התקשורתי או האקדמי) הוא תמיד לטובת השמאל, ולכן יש לפעול לסירוסו כדי שהשפעתו הפוליטית תצומצם.
אך סירוס זה אינו אפשרי. הדת, המשפט, התרבות, האמנות וכמובן האקדמיה – הם פוליטיים. “הכול פוליטי”, כפי שכתבה ויסלבה שימבורסקה, ואת האקטיביזם הפוליטי שעברו שלל הזירות הציבוריות – המשפטית, התקשורתית ובוודאי האקדמית – לא ניתן להסיג לאחור. מה שנחוץ הוא לא סירוס האקטיביזם אלא עידוד הפלורליזם, ושם יש להשקיע את המאמץ.
להגיע למגרשים הנכונים
את הסוג השני של ההתמודדות, שבשנים האחרונות קורמת עור וגידים, נוכל לכנות “מהפכת התודעה”. בעוד שמודעות היא סבילה, הרי שתודעה היא פעילה – היא מקנה שליחות, מונעת התקרבנות, ומגייסת לפעולה ולשינוי חברתי ותרבותי.
במסגרת מהפכת התודעה פועלים מוסדות כמו “המכללה למדינאות”, שעושה להעצמת אנשי מחקר באקדמיה ומנהלים בסקטור הציבורי שהם בעלי תודעה לאומית; בית הספר לקולנוע ‘מעלה’; המכון לאסטרטגיה ציונית; כתבי עת וזירות להכשרת והעצמת כותבים, פובליציסטים ומשוררים; מכינות קדם-צבאיות וגרעינים עירוניים, היוצרים מנהיגות ביטחונית ואזרחית; ארגונים שיודעים להשתמש “מימין” בשיח זכויות האדם; כלי תקשורת רבים בכל הערוצים שמטפחים עתודת כותבים, עורכים ומפיקים שיזלגו לימים לערוצים מתחרים; ואוניברסיטה ומכללות הממוקמות, השם ישמור, מחוץ לקו הירוק, ולהן הוצאות ספרים וכנסים מדעיים – וגם מהן עוד ייקלטו חוקרים במוסדות ותיקים.
אחרי שנים שהימין השקיע את מרצו בפוליטיקה הפרלמנטרית, מתוך אמונה שאת סדר היום הפוליטי מקדמות מפלגות שזכו לתמיכת הציבור, הופנמה ההבנה כי סדרי יום פוליטיים מקודמים בחברה האזרחית (קרנות ועמותות) ואף בקרב מנגנוני המדינה המובהקים (המטכ”ל, הפרקליטות), כמו גם בגופי הביניים (תיאטראות ואוניברסיטאות) – גופים שאינם עומדים לבחירת הציבור.
לאחר תכנית ההתנתקות, כאשר נשמעו קולות בדבר הצורך לנטוש את הממלכתיות, עלה קול חשוב של מכינת עלי – שתחת אתוס ‘ההשפעה מבפנים’ ניתב אלפי נערים לתפקידים קרביים. היה זה קול שהבהיר שמדיניות ביטחונית אינה גזירת גורל, וכי ההגעה למגרשים הנכונים תאפשר השפעה על הקצאת הערכים. תארו לעצמכם שבמקום אתוס חשוב זה, היו הרב סדן ועמיתיו משקיעים את הזמן בעיצוב קוד הקורא למפקדים להימנע מביצוע פקודות פוליטיות. האם הדבר היה מאומץ? האם הדבר היה אפקטיבי? האם הוא לא היה מפיץ פסיכולוגיה של פסיביות והתקרבנות? צורך לחסום במקום צורך ליזום?
על מנת לעקור תחושת קורבניות פסיבית וכדי לטעת תחושת מסוגלות אקטיבית, יש לעבור מ”מהפכת המודעות” ל”מהפכת התודעה”. לזכור כי המהפכה הראשונה הייתה הכרחית ובלעדיה לא ניתן היה לבסס את השנייה, אך כעת יש להוסיף ולהשקיע על מנת שקבוצות נוספות תגענה לעולם המשפט, האקדמיה והמנהל הציבורי כשהן חמושות בתודעה מעמדית-אידאולוגית מפותחת ובנכונות לקחת חלק במערכה, ללא רגשי נחיתות או מורא. אג’נדות מתהוות על ידי פעילות חיובית של קבוצות מצטרפות, ולא הודות לשיבוש פעילותן של הוותיקות.
הקוד האתי מיותר. הוא קורבני ומשדר נחיתות. יש צורך בהעצמה ובתחושת מסוגלות. לשם כך אין צורך לסרס את האקטיביזם, אלא לפעול להרחבת הפלורליזם.
פורסם לראשונה ב מידה 18.5.2017.
* פרופ’ אודי לבל עוסק בחקר יחסי צבא-חברה ובסוציולוגיה של התרבות והפוליטיקה. מחקריו מתמקדים בעיקר בפסיכולוגיה הפוליטית והתרבותית של השכול, הטראומה והזיכרון הקולקטיבי, כמו גם בסוציולוגיה של קהילות ביטחון. פרופסור חבר באוניברסיטת אריאל.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.