חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

רעיון שתי המדינות? רק לא במתווה קלינטון

מאת ינואר 26, 2017
Flags image by seantrank.com

This is a Hebrew version of “A Two-State Solution? Just Not According to the Clinton Parameters,” by Maj. Gen. (res.) Gershon Hacohen. English version to be published soon.

תקציר: מבט מחודש על גישת רבין – חשיבות שימור ופיתוח שטחי C ביהודה ושומרון בשליטת ישראל כתנאי הכרחי לגבולות בני הגנה.

כניסת הנשיא טראמפ לבית הלבן מסמנת עידן חדש בארה”ב ובעולם. צפויים משברים, טלטלות והזדמנויות חדשות. גם דרישותיה של מדינת ישראל, במכלול האינטרסים החיוניים לה במרחב, יעברו בחינה מחודשת ומיצוב מחודש. גיבוש עמדה ישראלית ברורה בנושאים המרכזיים, כעמדה מחודשת בעלת בסיס תמיכה ציבורי רחב, הוא צו השעה. בנסיבות אלה, כצעד ראשון, על מדינת ישראל להשתחרר מתפיסת שתי המדינות במתווה קלינטון.

הגיעה השעה לברר – כשראש הממשלה נתניהו מדבר על מחויבותו לפתרון שתי המדינות, למה הוא מתכוון? כאשר מוסכם גם על מנהיגי השמאל הציוני, כי גושי התיישבות יישארו בריבונות ישראלית, כדאי לדרוש הבהרה עבור הציבור, מהם בדיוק הגושים? האם יש בהם כדי לספק משהו מדרישותיה של ישראל לגבולות בני הגנה?

דרכה של מדינת ישראל מאז ראשית הסכם אוסלו נדרשת לבחינה ביקורתית גם ללא הכורח לבירור מחודש המתחייב לקראת עידן טראמפ. מאז סתיו 1993, כמעט הכל השתנה. מעל לכל התהוו איומים חדשים, בעלי הגיון צבאי שלא הוכר עד כה.

גם בסוגיה הישראלית-פלסטינית התרחשו תהליכים משמעותיים: רעיון אוסלו בחתירתו לסיום שליטת מדינת ישראל באזרחים הפלסטינים, מומש ברובו הגדול, והושלם כבר בינואר 1996, עת סיימה ישראל את הסגת כוחותיה מהשטחים המאוכלסים ביהודה ובשומרון. כל האוכלוסייה הפלסטינית הכלולה בשטחי A,B, כ- 90% מכלל אוכלוסיית יהודה ושומרון הפלסטינית, מצויה מאז בשליטת הרשות הפלסטינית. כיצד בתנאים אלה אפשר לדבר על אפרטהייד?

בקיץ 2005, תמה לחלוטין הנוכחות הישראלית ברצועת עזה, ומאז נטילת השלטון בידי חמאס, בקיץ 2007, מתקיימת שם למעשה ישות ריבונית בשליטת חמאס. נותרו המחלוקת והמאבק על ירושלים המזרחית ועל המרחב הנתון ביהודה ובשומרון בשטחי C, בהם כל ההתנחלויות מחנות צה”ל, הדרכים הראשיות, השטחים השולטים החיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן. מרחבים אלה, באחיזתם בידינו, הם כרגע, המינימום הנדרש לשימור מרחב ישראלי בר הגנה. הם מעניקים לישראל שני תנאים הכרחיים לביטחונה: הראשון הוא מרחב הבידוד שמעניקה בקעת הירדן, בלעדיה לא יהיה ניתן למנוע התחמשות מהירה של גורמי טרור פלסטיניים במרחב יהודה ושומרון. השני הוא היתרון הטמון בשליטה ישראלית בצירי אורך ורוחב ראשיים, אשר יחד עם אחיזה בשטחים השולטים, מאפשרים גישה צבאית מהירה של כוחות צה”ל לפעולה בעומק הריכוזים הפלסטיניים. הוויתור על תנאים אלה ברצועת עזה, אפשר את התהוותו של האיום הצבאי החמאסי, המוכר משלושה סבביי לחימה ומאז ממשיך להתעצם.

החלטת מועצת הביטחון 2334 וועידת פריז, חיזקו בקיבוע נוסף את רעיון שתי המדינות כמחייב חפיפה מוחלטת בין שתי מגמות שאינן בהכרח זהות: הראשונה – סיום השליטה הישראלית על הפלסטינים; והשנייה – הקמת מדינה פלסטינית על בסיס קווי 67′ ונסיגה ישראלית מלאה. ראש הממשלה, יצחק רבין, לא נטה לחפיפה כזו,  כפי שביטא בנאומו האחרון בכנסת (אוקטובר 1995). ביטוי לכך ניתן בעמידתו הנחרצת על שלמות ירושלים ובהדגשת חיוניות האחיזה הישראלית בבקעת הירדן ובצירי הרוחב המובילים אליה. מתווה קלינטון לפתרון הסכסוך, שהונח בקיץ 2000 היווה נסיגה מעמדת רבין. התפנית התמצתה בשתי הנחות שלא נכללו בתפיסת רבין. ההנחה הראשונה קבעה כי הפתרון מחייב הקמתה של מדינה פלסטינית רציפה בריבונות מלאה. השנייה קבעה כי הגבול בין ישראל לבין פלסטין צריך להתבסס, בתיקונים קלים, על קווי 67′, ביהודה ושומרון וברצועת עזה.

הנחות אלה יצרו מרחב מוגבל מאוד למשא ומתן. התבוננות ביקורתית בהנחות אלה, מחייב לברר כיצד התדרדרה העמדה הישראלית ממתווה רבין למתווה קלינטון. רבין ככל הנראה, לא היה נותן ידו למתווה קלינטון.

ראוי להזכיר שרבין ניצל היטב את תהליך מימוש הסכם אוסלו, לעיצוב מחודש של המרחב בהתאם למתאר האינטרסים הביטחוניים הישראליים. במסגרת זו הוביל מאמץ מערכתי שהתבטא בסלילת רשת דרכים עוקפות במרחב C, בלעדיהן צה”ל היה מתקשה מאוד בקידום כוחותיו לשטחי הערכות במהלך מבצע ‘חומת מגן’. חטיבת טנקים על גבי מובילים לא הייתה מגיעה לדוגמה, ממחנה ענתות לשכם, אם הייתה צריכה לנוע דרך כיכר השוטר ברמאללה. רשת הכבישים המהירה והמתקדמת שהתווה רבין, העניקה לצה”ל שליטה בצירים וגמישות בהפעלת הכוחות, גילמה בימי ‘חומת מגן’ את משמעותו האופרטיבית של מיצוי מרחב בר הגנה. מהלכים מעצבי מרחב אלה, בוצעו על-ידי רבין במשולב עם ההתקדמות במימוש הסכם אוסלו ובכל זאת בקהילה הבין-לאומית לא נשמעו טענות כי הוא מוליך שולל. לעומת זאת, כל קידום בניה ולו בניה קטנה בירושלים, מעלה חשד כלפי נתניהו שמא לא באמת התכוון לשתי מדינות. הפער טמון בנסיבות רבות, אחת מהחשובות שבהן היא שרבין לא התחייב למדינה פלסטינית רציפה בדפוס מתווה קלינטון. נתניהו לעומת זאת, במיוחד בתקופת שלטונו שלאחר 2008, מצא עצמו כבול למסגרת הייחוס שקיבעה את היגיון שתי המדינות במתווה קלינטון ואנאפוליס.

באופן מעשי, בצומת האסטרטגית בה אנו ניצבים בשעה זו, על ממשלת ישראל להבהיר לעצמה מחדש את מכלול האינטרסים הביטחוניים הגלומים באחיזה הישראלית במרחב C. בבירור זה יהיה עליה להיפרד מרעיון שתי המדינות במתכונת הפירוש המיוצגת לדוגמה על-ידי האלוף במיל’ עמידרור, ראש המל”ל לשעבר. הוא טען וממשיך לטעון כי אמנם לפי שעה התנאים אינם מאפשרים הגעה להסכם קבע, ומסוכן להיחפז לנסיגה חד-צדדית, אולם הרעיון של חלוקת המרחב לשתי מדינות על בסיס קווי 67′, בתיקון “גושי ההתיישבות המוכרים”, הוא האפשרות הסבירה היחידה מבחינה בין-לאומית. לפיכך יש להימנע להבנתו, מכל פעולה התיישבותית בכל יתר המרחב האמור להיכלל ביום מן הימים במדינה הפלסטינית. דברים בלשון זו, וברוח זו נאמרו על-ידי דניס רוס. (רשת ב’, 10:15, 14.1.17) כאן המחלוקת המעשית המרכזית בשאלה מה נכון לעשות בעת הזו במרחבי C.

בברור הזה טמון הפוטנציאל לשינוי כיוון בעמדה הישראלית. בחידוש תביעתה לשימור מרחב בר הגנה, התלוי באחיזה ישראלית מתמדת בשטחי C .

השיח הישראלי והבין-לאומי הדומיננטי, הציב את מדינת ישראל בצומת מדומיינת בת שתי אפשרויות בלבד: שימור המדינה היהודית דמוקרטית מתוך התכנסות לשטחי 67′, או היקלעות למדינה דו-לאומית מסוכסכת, שלא תוכל להימנע מאפרטהייד. זו כמובן מלכודת תפיסתית שאינה חפה ממניפולציה, הרי הצומת מאפשרת יותר משתי דרכים אלה. בינתיים, בהילכדות השיח הישראלי בין שתי האפשרויות הדיכוטומיות, התעלמו מפוטנציאל האיום הביטחוני הכרוך באובדן שליטתנו בעומק המרחב ובבקעת הירדן.

בכירי מערכות הביטחון התומכים במהלכי נסיגה, מבטיחים לציבור כי צה”ל יוכל לתת מענה לאתגרי הביטחון גם בנסיגה לקוי 67′. עמדתם מתעלמת מהשינויים שהתפתחו בעולם המלחמה. אם לאחר נסיגה, תתפתח ביהודה ושומרון התארגנות דומה לחמאס בעזה, בהיגיון חזבאללה, באפשרות לתקיפת מדינת ישראל בו זמנית בכמה זירות, צה”ל יתקשה להעמיד לכך מענה ממשי. הבכירים טוענים שגם לאחר עקירת התושבים היהודים, צה”ל יוכל להמשיך לפעול בעומק המרחב. אלא שהם מתעלמים מהחסך הגדול בסדר הכוחות הנדרש לכך. ללא מסת נוכחות האוכלוסייה היהודית, צה”ל ימצא עצמו מוכה וייסוג כפי שנסוג במאי 2000 מדרום לבנון. במלחמה החדשה, המתקיימת בהיגיון חדש, לאזרחים מיועד תפקיד משמעותי במאמץ הכולל. כמו בלחימה בדונייצק, בקרים ובאפחזייה. כך פועלים הסינים בהתפשטותם בים הסיני באמצעות אלפי ספינות דיג אזרחיות. זה הכורח המוכר מראשית ימי הציונות למצות שילוב אחיזה אזרחית עם אחיזה צבאית. קיצורו של דבר, ללא אחיזה מתמדת בשטחי C במלואם, אין למדינת ישראל גבולות בני הגנה. האופן האישי בו התווה רבין את מרחבי C מגלם את הבנתו מרחיקת הראות, לחיוניות אותם מרחבים שמעבר לקוי 67′, בהם מתחייבת אחיזה ישראלית מלאה.

לעומת מתווה קלינטון, הגיע עת להדגיש כי יש יותר מדרך אחת למימוש הגיון שתי המדינות. מתוך הבנה מחודשת של האינטרס הביטחוני הישראלי במרחב C, מדינת ישראל צריכה לפעול למימוש הפוטנציאל הנחוץ לה שם במלוא תנופת הבניה.

גרסת PDF

פורסם לראשונה ב מקור ראשון 20.1.2017

*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.

סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

לשיתוף מאמר זה:

תפריט נגישות

השארו מעודכנים