מבט מבס”א מס’ 829, 10 במאי 2018
תקציר: השלכות רבות יכולות להיות למצגת המרהיבה של ראש הממשלה נתניהו שבה הציג בכישרון רב לפני עולם ומלואו את התוכנית האיראנית להפיכתה למעצמה גרעינית. אחת מהן היא המסר לעולם הערבי כי ישראל נחושה לעצור תהליך זה, הנחשב אסוני מבחינתה. אין ספק שאחד הציבורים המרכזיים שאליהם כיוון ראש הממשלה את מצגתו היה מנהיגי מדינות ערב הסוניות.
אחד האתגרים המרכזיים של מדיניות החוץ של ישראל מאז הקמתה היה ונשאר השגת שלום עם שכנותיה. בשנים הראשונות תכלית השלום עבור ישראל התמצתה בהכרת מדינות ערב בקיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. מאז מלחמת ששת הימים, ובעיקר מאז הסכם השלום עם מצרים נוספה מטרה נוספת לאסטרטגית השלום של ירושלים: הסכם שלום עם הפלסטינים. באורח דיאלקטי, דווקא המשבר הנוכחי באזור יוצר הזדמנות להתקרבות אסטרטגית בין מדינות ערב לבין ישראל שבסופה שלום כולל יהודי-ערבי. אפשרות זו, שלא הייתה קיימת מאז פרוץ הסכסוך לפני כמאה שנה, אולי תתאפשר בהתאם לכלל שאויבו של אויבי הוא ידידי: האיום האיראני פותח אפשרויות שלא היו בעבר.
הנחה מוטעית שהשתרשה בתרבות הפוליטית הליברלית במערב היא ששלום מושג כאשר צדדים לקונפליקט מגיעים להכרה יותר טובה של מדינה את רעותה. הדוגמה הטובה ביותר לחשיבה זו היא השלום האזורי ששורר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. אירופה השסועה והנגועה בקונפליקטים דתיים, אתניים, ובין-מדינתיים מאות בשנים הגיעה סוף סוף לרגיעה ולאחדות מאחר וחברות הקהילייה הבינו את מוראות המלחמה ולכן החליטו לשים קץ לשפיכות הדמים. האמת היא אחרת. האיום הסובייטי מהמזרח הוא אשר הכריח את מדינות מערב אירופה להתאחד תחת המטרייה האמריקנית. ואכן ברית נאט”ו קדמה להקמת השוק האירופאי המשותף אשר התפתח לקהילייה האירופית שהפכה לאיחוד האירופי.
המזרח התיכון של מדינות לאום עובר היום תהליכים דומים לאלה שעברה אירופה. סכסוכים אתניים, דתיים ובין-מדינתיים מתגמדים מול האיום האיראני שבראשו עומדת הנהגה דתית מיליטנטית שיעית. מדינות ערב, שברובן הן סוניות, צופות בחרדה לעבר מדינה עם עבר אימפריאלי הקרובה לפיתוח נשק גרעיני. טהרן, אשר צפתה מראש את החרדה הסונית ממהלכיה, מנסה להשליך חרדה זו על המדינה הלא סונית האחרת באזור, והיא המדינה היהודית. עד עתה המהלך הזה לא צלח. נראה שבשלב הזה מדינות ערביות כערב הסעודית ומצרים אינן משתכנעות שהאיום היהודי עולה על זה השיעי. זו התחלה טובה.
החשיבה הדיאלקטית הזו איננה רק תיאורטית, היא ריאלית. ערביי ישראל כמו גם ההנהגה הפלסטינית החלו להכיר ואף להתבטא נגד הכיוון של ברית אסטרטגית בין ישראל לבין מספר מדינות ערביות סוניות. ניתן למצוא חששות בכיוון זה מצד חברי כנסת ערביים או מנהיגות פלסטינית החוששת שמא ברית כזו אשר נרקמת בימים אלה תתורגם ללחץ לוותר על שאיפותיה מול מדינת היהודים.
לורד פלמרסטון, ראש ממשלת בריטניה במחצית המאה התשע עשרה, צוטט כאומר שלבריטניה אין בעלי ברית קבועים וגם לא אויבים קבועים אלא אינטרסים קבועים. היגיון זה נכון במידה רבה בהקשר הישראלי. בסוף שנות החמישים יזם בן גוריון את “ברית הפריפריה” עם איראן וטורקיה; מאז הפכו בעלי ברית אלה לאויבים. במקומם נפתחת היום דלת לעולם הערבי, ולהתקרבות זו תהיה תרומה משמעותית יותר להשגת שלום מאשר ויתורים לרשות הפלסטינית.
בשעה שהפלסטינים מבינים את הסכנה מבחינתם שבהתקרבות בין ישראל לבין מדינות ערב לנוכח האיום האיראני, אירופה שבויה בתוך הקונספציה של התורות הליברליות מבית מדרשה של גישת “פתרון הסכסוכים” המאמינה בדרך של גישור ופישור והחלת המשפט הבין-לאומי על הפוליטיקה הבין-לאומית.
מדינות אירופה אינן מוכנות להודות שרק האיום הרוסי הוא שקירב ביניהן וסיים היסטוריה עקובה מדם. נראה שהנשיא טראמפ המחוספס והלא מתוחכם מבין את ההיגיון של בריתות טוב יותר מאשר היבשת שבה התפתחה תורת הפוליטיקה הבין-לאומית אשר במרכזה הרציונל של מאזן הכוחות.
אמנם אין ביטחון שההבנה שהאיום האיראני גדול מזה של ישראל, ומכאן הצורך בברית ישראלית-ערבית, לא תתערער. במקביל ליצירת קואליציות נגד מהלך אימפריאלי קיימים תהליכים של אסטרטגיה גאו-פוליטית שמכונה בז’רגון כ”הצטרפות לשיירה”: מדינות שאינן רואות סיכוי לעמוד מול מדינה מתפשטת נוטות “להצטרף לשיירה” של המדינה ההגמונית. מדינות מאוימות יצטרפו לשיירה כשאינן מוצאות בעל ברית אפשרי. נטישתה של ארה”ב את המזרח התיכון וחולשה ישראלית עלולות ליצור מצב כזה עבור מדינות כערב הסעודית ומצרים. הניסיון הישראלי למנוע את התבססותה הצבאית הגוברת של איראן בסוריה, כמו גם החשיפה של תכנית הגרעין האיראנית על-ידי ראש הממשלה נתניהו לפני כל העולם, מחזקים בבירות ערב את הדמוי של נחישות ישראלית לבלימת ההתפשטות האיראנית. כך גם יציאתה הצפויה של ארה”ב מהסכם הגרעין האיראני שנחתם ביולי 2015 קרוב לוודאי שתחזק את נכונותן של מדינות ערב הסוניות להישאר בקואליציה האנטי-איראנית.
*פרופ’ שמואל סנדלר הוא חוקר בכיר במרכז בס”א ללימודים אסטרטגיים אוניברסיטת בר-אילן, ונשיא מכללת אמונה אפרתה בירושלים.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.