מבט מבס”א מס’ 1,446, 11 בפברואר 2020
תקציר: תוכנית השלום של הנשיא טראמפ צריכה להתפרש כדחיפת אנרגיה למערכת מתהווה בציפייה לפריצת דרך חדשה ולא כתוכנית עבודה מפורטת לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בהשוואה לאופוריית השלום העולמי שלתוכה נולד הסכם אוסלו, “תוכנית המאה” לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני נולדה למציאות עולמית מטולטלת. גם במדינות אירופה, גם בארה”ב, הסדר החברתי והפוליטי המוכר נקלע למשבר וסימני שאלה המטילים צל של אי-וודאות על המגמות לעתיד. בהעדר יכולת להסדיר יציבות באזורי סכסוך מדממים מאפגניסטן ועד אוקראינה, בהעדר תקווה לשיקום סוריה, עיראק ולוב, מה יוכל להבטיח סיום סכסוך וסידורי שלום דווקא לארץ הקטנה בין הירדן לים?
שאלה זו מעוררת ספקות לא רק ביחס להנחות המוצא בבסיס תוכנית המאה, אלא גם ביחס לתשתית התפיסתית המתגלה במכלול הדיון אודות התוכנית. למרות מציאות עולמית משתנה הנטועה מכבר בתופעות המאה העשרים ואחת, המערכת המושגית לתיאור המציאות ולשיפוטה מקובעת עדיין במלוא הגיונותיה וציפיותיה במושגי המאה הקודמת. הפער מתבטא קודם כל בעצם הציפייה לפתרון מוסכם, סופי ויציב לשלום בר קיימא. בסוף המאה הקודמת, באווירת האופוריה על “קץ ההיסטוריה” שלוותה את קריסתה של בריה”מ, עוד היה לכאורה מקום לציפיות מעין אלה. עם שובה של רוסיה לתפקיד מעצמתי אקטיבי, גם במדינות אירופה השלוות התפכחו מאשליית קץ ההיסטוריה. החרדה מפני מציאות של ביטחון מתערער ועתיד בלתי נודע אוחזת כיום גם ביציבות שבמדינות. ובכל זאת נביאי השלום ממשיכים להאמין ולהטיף שאם נחשוב חיובי גם המציאות תהיה חיובית. אם בכל זאת זה לא קורה, כנראה שלא באמת רצינו.
גם השיח הישראלי בדיון בתוכנית מבטא דפוסי חשיבה מקובעים למושגי המאה הקודמת. כך, למשל, בסוגיית המדינה הפלסטינית: מימין מתקשים לקבל את ההתחייבות להכיר במדינה פלסטינית, ומשמאל טוענים כי התוכנית “אינה מציעה לפלסטינים מדינה על פי כל הגדרה סבירה”. אלא שבמאה העשרים ואחת, מה שקרה לתופעת המשפחה קורה גם למדינה. מי יגיד לאם חד-הורית שהיא אינה עונה להגדרה סבירה של משפחה? כך גם ביחס למדינות כתופעה מורכבת פי כמה ממשפחה: בעידן החדש יש יותר מדרך אחת סטנדרטית להתקיים כמדינה. זה לב הכשל: חושבים באופן מודרני במציאות שבממדים מעשיים משמעותיים הפכה מזמן לפוסט-מודרנית.
גם תפיסת התוכנית כמתווה לפעולה צריכה להיות מובנת במושגים המתאימים למורכבות העידן החדש. בשורת הנשיא טראמפ משמעותית ביותר בהתוויית כיוון חדש. ככזו היא צריכה להתפרש כדחיפת אנרגיה למערכת מתהווה בציפייה לפריצת דרך חדשה. בשיח המקובע למושגים מהמאה הקודמת מתייחסים לתוכנית בת 180 העמודים כאילו הייתה תוכנית עבודה מפורטת לניהול פס ייצור. ההתהוות כתופעה מורכבת, במעבר מתכנון לביצוע, אינה נתונה לשליטה מלאה. הדבר מוכר לכל איש עסקים. תשאלו את רמי לוי אם הייתה לו תוכנית עסקית מפורטת להתפתחות מדוכן במחנה יהודה לרשתות המסחר שהוא מחזיק כיום.
מעניין לגלות שכבר באמצע המאה הקודמת, במחלוקת על תוכנית החלוקה, דוד בן-גוריון חשב ופעל בתודעת דינמיקת ההתהוות. לדוגמה הסביר: “מדינה יהודית בחלק של הארץ אינה סוף אלא התחלה”. הקמתה של המדינה “תשמש מנוף רב כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה”.
ביסוד השוני בין התנהלות בחשיבה מודרנית מכנית וסגורה, לבין התנהלות בחשיבה מורכבת פתוחה להתהוות, טמון המפתח ליישום נכון ומועיל של תוכנית טראמפ. בעוד חשיבה מודרנית לא וויתרה על האמונה כי לכל בעיה חייב להיות פתרון, חשיבה מורכבת מכירה בבעיות שאינן פתירות ביסודן. אפשר לבקש פתרונות זמניים, בתנאי שלא ידרשו וויתור על חזון נצחי. על חלומות לאומיים ודתיים לא עושים משא ומתן, זה נכון לפלסטינים ולא פחות מכך לישראלים.
* אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.