מבט מבס”א מס’ 715, 14 בינואר 2018
תקציר: עם כניסתו לתפקיד הנשיא הכריז טראמפ כי כאיש עסקים מנוסה, יוביל לעסקה מועילה לשני הצדדים בסכסוך הישראלי-פלסטיני – “דיל”. אך הוא מתעלם מהעובדה שלעמים יש שאיפות וחלומות לאומיים חזקים מכל חוזה והסכם. מנקודת מבט ישראלית נדרשת הבנה כי בדינמיקה עסקית הנותרת פתוחה לעד לתביעות מתחדשות, הוויתור של היום הוא נקודת הפתיחה המובנת מאליה לדיון של מחר.
גיבוש תוכנית השלום האמריקנית לסכסוך הישראלי-פלסטיני, נמצא בשלבים מכריעים. פרטי התוכנית טרם פורסמו באופן רשמי, אולם הנחת היסוד ליוזמת הנשיא טראמפ מונחת בתפיסתו את היוזמה במונחי הצעה עסקית – “דיל”. כבר בכניסתו לתפקידו לפני כשנה, הכריז הנשיא טראמפ כי כאיש עסקים מנוסה, יוביל לעסקה מועילה לשני הצדדים.
מתבקש לשאול כיצד בכלל ניתן לדבר בסוגיה זו במושגים של עסקה? בעולם העסקים, במציאות כלכלית מתוקנת, קיים אינטרס רחב בסיוע תשתית חוקית מדינתית ובין-לאומית, על מנת להבטיח שעסקה שנחתמה לא תשוב ותפתח מחדש יום למחרת. תקופת המשא ומתן אכן נתונה לקשיים והפתעות, ומסתיימת רק לאחר החתימה הסופית, אבל מרגע שנגמר ונחתם העניין הופך לסופי. הסכמים בין מדינות ולאומים לעומת זאת, עלולים להיבחן מחדש, במבחן האינטרסים המשתנים והם בדרך כלל משתנים. גם אם יש למשא ומתן ולהסכמים בין מדינות ועמים דפוס התנהלות דומה למתרחש בעולם העסקים, יש משהו בסיסי בתחום שהוא שונה לגמרי: לעמים יש שאיפות וחלומות לאומיים והם חזקים מכל חוזה והסכם. הם אינם בשליטתם של מנהיגים, ואינם נתונים לוויתור במשא ומתן. הם ממשיכים להפעים גם לנוכח הכורח הנסיבתי לדחות את מימושם לעיתוי מתאים יותר ועל כן בניגוד לעולם העסקים, הסכמים בין עמים ומדינות, תקפים במקרה הטוב לשעתם בלבד. ובכן ראוי לשאול מהיכן מגיעה היומרה להציע עסקה גואלת, בסכסוך כה מורכב, רווי בחלומות לאומיים-דתיים מתנגשים, כיצד יתכנסו לעסקה סופית?
עד להיכן יכולה אומה לוותר על חלומה?
מדובר במחלוקת מהותית בהבנת מניעי התנהגות אנושית והיא מגולמת בין היתר, בוויכוח המתרחש בעת האחרונה בין אינטלקטואלים במערב על מקומה ותפקידה של הלאומיות בסדר העולמי המתחדש. אלכסנדר יעקובסון, (הארץ, 31.10.2017), היטיב לנסח את השאלה: “האם יכולה תנועה אידיאולוגית לוותר על עיקרון מקודש שעליו נשבעה לא לוותר לעולם? כן – אם אילוצי המציאות הם קשים וממושכים דיים.” תפיסתי את התנהלות האדם שונה – אילוצי מציאות אמנם יכולים להביא לפשרה גם את האידיאולוגים שבמנהיגים, אבל ההסכמה היא תמיד זמנית, בהמתנה לתפנית אסטרטגית שבה הכל יבחן מחדש.
תשוקות לאומיות מודחקות ונדחות, אך לא נמוגות. מאה שנה לאחר קריסת האימפריה העות’מנית והתשוקה הלאומית התורכית למרחבים שהיו בשליטתם טרם מלחמת העולם הראשונה, ממשיכה להפעים ולכוון את מדיניותו ופעולתו האזורית של הנשיא ארדואן. כך גם האיראנים: תור הזהב של ממלכת דריווש הפרסית, ניצב לנגד עיניהם כמורשת לאומית המפעימה באורח מעשי את היגיון פעולתם הנוכחי. גם גבול בין-לאומי מוסכם אינו חוסם כיסופים לאומיים הממתינים לשעתם. זה נכון לא רק במזרח התיכון. עבור מיליוני גרמנים, בתודעתם הלאומית שלא נמוגה, הערים ברסלאו ודנציג שהפכו אחרי מלחמת העולם השנייה לערים הפולניות וורוצלב וגדנסק, הן עדין חלק מאדמת מולדת גרמנית.
מתקיימת כאן מחלוקת המשתרעת הרחק מעבר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זו מחלוקת בין ריאליזם פוליטי לבין אידיאליזם הומניסטי, מחלוקת הנעוצה בסיפורי-על שונים על היגיון היסוד המניע את התנהלות החברה האנושית. בתפיסת היסוד הנאורה והליברלית, העולם יכול וצריך להתייצב על שיווי משקל מוסרי חיובי, בממשות בת קיימא. מצב אידיאלי זה יושג אם רק נשכיל להסיר מכשולים, להגיע בעסקה טובה לסידור מתאים, לקבע את המציאות במסלול שגשוג והתפתחות. מכורח תבונתם יגיעו בני האדם לייצוב דפוסי התנהלותם במסגרת המתקיימת בתנאיי שלום. פעם שאדם יצא מן החושך אל האור, שוב לא יחפוץ לשוב אל החושך. זו הנחת הנאורות בתמציתה. האם הנחה זו עמדה בעשורים האחרונים במבחן המציאות?
כאן תמצית הכשל התפיסתי של איש תרבות המערב הליברלי, וספק אם שליחי הנשיא לגיבוש העסקה: ג’ייסון גרינבלט וג’ארד קושנר, מסוגלים להיחלץ הפעם מכשלי קודמיהם.
עסקה פתוחה: כיצד הכיבוש אינו מסתיים?
כאשר מביטים על הסכמות לאומיות כארעיות ביסודן, אין להתפלא על דברי עראפת, טרם כניסתו לעזה בקיץ 1994, בתשובה לספקן ביקורתי על הסכם אוסלו: “יבוא יום שבו תראה אלפי יהודים בורחים מפלסטין. זה לא יקרה בימי חיי, אבל אתה תראה זאת בימי חייך, הסכמי אוסלו יסייעו בהגשמת החזון הזה.”
בהיגיון דומה הסביר חאלד משעל את תמיכתו בפתרון שתי המדינות: “יש מי שדואג שאולי זה פתח לדרך בה הלכו לפנינו שבסופה החלום הגדול יתגמד ואני אומר שלא. אני מאמין ששחרור פלסטין בגבולות 67, הוא יעד מעשי ומבחינה מעשית אני סבור שמי שישחרר את פלסטין בגבולות 67, ישחרר את יתר פלסטין.” (אל אקצה, נובמבר 2012). זו תמצית תורת השלבים.
מעסקה טובה מצפים להעניק תועלת לשני הצדדים. גם אם הם לא השיגו את כל מבוקשם, כל אחד מהצדדים לעסקה, יכול להתברך במה שהשיג. כך היה צפוי לקרות עם השלמת נסיגת צה”ל מהשטחים המאוכלסים ביהודה ושומרון בינואר 1996. פרופסור אפרים קארש, טען במחקר שפרסם “אסון אוסלו” (מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים), כי בהשלמת הנסיגה, ציפתה ישראל להשתחרר מאשמת ה”כיבוש הלא לגיטימי”. הנסיגה מכל ריכוזי האוכלוסייה בעזה הושלמה כבר קודם לכן במאי 1994. ואמנם עם השלמת הנסיגה גם ביהודה ושומרון, נערכו בחירות למועצה הלאומית הפלסטינית, ותמה שליטת המנהל האזרחי הישראלי על מרבית הפלסטינים. אחמד טיבי שהיה אז יועצו של ערפאת, הצהיר: “מהיום יש מדינה פלסטינית”. יוסי שריד ויוסי ביילין הכריזו הכרזה דומה וביטאו הקלה לנוכח סיום הכיבוש. (קארש, עמ’ 21) ראוי לברר כיצד נשמטה מתודעתנו ההכרה כי למעשה עבור כ-90% הפלסטינים הכיבוש הסתיים בינואר 1996? בירור נוקב יותר ראוי להתמקד בשאלה כיצד גם לאחר הנסיגה המוחלטת מגוש קטיף בקיץ 2005, עדין נתפסת רצועת עזה בנקודת מבט בין-לאומית, לשטח תחת כיבוש ישראלי?
מה יכולה אם כן לבשר יוזמת טראמפ, אם גם הפעם אחרי מה שתידרש ישראל להעניק לפלסטינים, התמורה תמשיך להישמט מידיה. ואולי בניגוד לציפיות הנאורות, הסכם נוסף לא זו בלבד שלא יביא ב”עסקה טובה”, לוויתור הדדי על שאיפות לאומיות, אלא דווקא להפך בהיגיון תורת שלבים, רק יגביר אותן לאין קץ. מנקודת מבט ישראלית נדרשת הבנה כי בדינמיקה עסקית הנותרת פתוחה לעד לתביעות מתחדשות, הוויתור של היום הוא נקודת הפתיחה המובנת מאליה לדיון של מחר. בסביבה כזו, נדרשת מיומנות אחרת מזו המובאת מן התחום העסקי.
המאמר פורסם לראשונה ב ישראל היום ב-7.12.2017.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.