מבט מבס”א מס’ 361
This a Hebrew version of The Middle East Will Remain a Source of Terrorism,
by Prof. Efraim Inbar, originally published on September 1, 2016.
תקציר: קריסת מערכת המדינה הערבית ועליית האסלאם הפוליטי ערערו את המזרח התיכון והפכו את האזור למקור העיקרי לטרור העולמי. גם המדינות היציבות יותר, כמו איראן, טורקיה וערב הסעודית, מראות נטיות אסאלמיות חזקות ותומכות בקבוצות קיצוניות העוסקות בטרור. הרבה לא ניתן לעשות כדי לשנות מצב זה. קבלת מציאות לא נעימה זו תחייב שינוי מהותי בתרבות האסטרטגית של המערב.
מספר התפתחויות מרכזיות במזרח התיכון יְקַבְּעוּ את האזור כמקור לא אכזב של טרור אסלאמי ומקור השראה לקיצונים אסלאמיסטיים בעתיד הנראה לעין. ניסיונות לביצוע פעולות טרור נגד “אויבי האסלאם” עוד צפויים להימשך.
ההתפתחות הראשונה שתרמה לצמיחת הטרור היא ההתפרקות של מערכת המדינתית בעולם הערבי. המדינות הערביות החדשות-יחסית לא הצליחו להנחיל זהות לאומית עמוקה (למעט מצרים, שלה היסטוריה אמיתית כמדינה). כישלון זה אִפשר התפרקות של מדינות על פי קווים אתניים, שבטיים ועדתיים ואת הופעתן של מיליציות חמושות.
תופעת המדינות הכושלות, המאופיינת בעיקר על-ידי אבדן המונופול על השימוש בכוח, החלה לפני האביב הערבי. לבנון, עיראק, הרשות הפלסטינית וסומליה הן דוגמאות מובהקות. מגמה זו התחזקה עם היחלשות השלטון המרכזי בלוב, סוריה ותימן. מדינות אלה הפכו לשדות קרב בהשתתפות מיליציות רבות הבולטות בחוסר העכבות שלהן להשתמש בטרור להשגת מטרות פוליטיות.
התפוררות המבנים המדינתיים הקלה גם על הנגישות לכלי נשק. מאגרי נשק לאומיים, שבעבר היו נתונים תחת שמירה של גופים ממלכתיים שהתפרקו, הפכו נגישים לאנשי מיליציה וטרוריסטים מכל הסוגים. ואכן, המדינה האסלאמית נלחמת עם נשק שסופק על ידי האמריקנים לצבא עיראק, בעוד שהמורדים בסוריה משתמשים בנשק רוסי שהיה מיועד לשימוש הצבא הסורי.
קריסת המבנים המדינתיים כללה גם את ביקורת הגבולות, ובכך מתאפשר חופש תנועה לטרוריסטים ולאמצעי לחימה. התוהו ובהו והלחימה ההרסנית-לכל שמלווה חורבן של מדינה מביאה אנשים לנוס על נפשם אל מעבר לגבולות ארצם, ובין גלי הפליטים טרוריסטים יכולים להסתתר בקלות.
מגמה היסטורית נוספת במזרח-התיכון המלבה את תופעת הטרור הנה עליית האסלאם הפוליטי.
האסלאמיסטים ניצלו גם את חוסר יכולתן של המדינות הערביות לספק שירותים ברמה נאותה לאזרחיהן להקמת רשתות חינוך, בריאות ושירותים חברתיים משלהם. עבורם הייתה זו אסטרטגיה מוצלחת שהשיגה להם תמיכה עממית. כאשר מתאפשרות בחירות חופשיות בעולם הערבי, מפלגות אסלאמיסטיות נוחלות הצלחה רבה. עם זאת, רוב האסלאמיסטים הנם אנטי-מודרניים ואנטי-מערביים. חוגים רדיקליים אסלאמיים מעודדים אלימות וטרור במטרה להחיל את “האסלאם האמיתי”, תחילה בארצות מוסלמיות, ובסופו של דבר בכל מקום. האסלאמיסטים בזים ל”מערב הדקדנטי” וסוברים כי הוא בהכרח עתיד ליפול תחת שלטון מוסלמי.
הגל האסאלמי הנוכחי נוכח לא רק במדינות ערביות כושלות. ערב הסעודית, שיציבותה ושלמותה הטריטוריאלית אינה מובנת מאליה, מייצאת גרסה פונדמנטליסטית של האסלאם (ווהאביזם) ברחבי העולם המוסלמי על-ידי בניית מסגדים ומימון מוסדות חינוך. הזרם הקיצוני של האסלאם המקדם ונותן לגיטימציה לאלימות קשור לזרם זה של אסלאם שמרכזו בערב הסעודית. ארגון אל-קאעידה הוא אחד משלוחותיו.
קטאר, המדינה העשירה והלא-קונפורמיסטית, תומכת גם היא בקשת של ארגונים אסלאמיים קיצוניים. היא אף מארחת את ה”לשכה המדינית” של הטליבאן האפגני על אדמתה.
המדינות הערביות “המתונות” נאבקות באתגר האסלאמיסטי. במצרים, במדינה הערבית הגדולה והחשובה ביותר, הכוח הפוליטי החזק ביותר – המסוגל להוציא המוני תומכים לרחובות – הנו עדיין האחים המוסלמים. יתר על כן, מצרים עומדת בפני התקוממות אסלאמיסטית בחצי-האי סיני.
איראן וטורקיה, שתי המדינות הלא-ערביות החזקות במזרח התיכון למעט ישראל, גם מראות נטיות אסלאמיסטיות. בעקבות המהפכה האסלאמית ב-1979, אימצה איראן תכנית שיעית קיצונית השזורה בשאיפות אימפריאליסטיות פרסיות. תביעתה להגמוניה באזור חוזקה על-ידי הסכם הגרעין הנמהר עם ארה”ב, אשר לא הותנה בכל שינוי בהתנהגות האיראנית בזירה הבין-לאומית ואשר שחרר סכומים גדולים של כסף לפעילות איראנית מזיקה. שיטת הפעולה בטהראן כוללת טרור, ואיראן נותרה ברשימת ארה”ב של מדינות התומכות בטרור.
טורקיה תחת ארדואן, במיוחד לאחר ההפיכה הצבאית הכושלת, נעשית אוטוריטרית יותר ויותר, ומפעילה לחץ פנימי גובר הדוחק בהתאמה למוסכמות הגרסה הטורקית של האחים המוסלמים. ההתנהגות הבין-לאומית של טורקיה חדורה בדחפים ניאו-עות’מאניים ואסלאמיים. היא מספקת תמיכה לפלגים האסלאמיסטיים במלחמות האזרחים בסוריה ובלוב (כולל המדינה האסלאמית) ולחמאס בעזה. היא מעורבת גם בבלקן, בעיקר במדינות המוסלמיות (אלבניה, בוסניה וקוסובו).
המזרח התיכון, יותר מכל אזור אחר בעולם, מתמודד עם קנאים דתיים המוכנים להשתמש באלימות לא מובחנת כנגד אלו שאינם תומכים בגישה הדתית ה”נכונה”. לקנאים אלה מרץ רב, ומוסלמים מתוסכלים רבים נכונים להאשים את המערב במצבם העגום.
רוב המוסלמים באזור אינם תומכים בפעולות טרור נתעבות, אך רובם עוברים עליהן בשתיקה. רבים אשר לא השתתפו בפעולות טרור מגלים הבנה כשהן נעשות בידי אחרים. באופן טרגי, הם אינם ששים לקחת אחריות על הכנסת החברות שלהם למאה ה-21.
למערב אין יכולת רבה לשנות מצב זה. השינוי חייב לבוא מבפנים. הניסיון השאפתני “לתקן” את עיראק ואפגניסטן, שעלה במחיר דם ודמים רבים, הסתיים בכישלון, ומרמז על גבולות התכנון הפוליטי. אזור העסוק במגמות היסטוריות, כמו אלו שחוות מדינות ערב, אינו יכול להשתנות בנקל.
משמעות הדבר היא כי הרוחות הרעות הנושבות מהמזרח התיכון תרחפנה מעל העולם במשך כמה עשורים לפחות. על המערב לעכל ניבוי קודר זה ולהתאים את עצמו לכך. הדבר ידרוש שינוי מהותי בתחזית האסטרטגית של המערב ובאימוץ מדיניות נגד-טרור מתאימה.
אפרים ענבר הוא פרופסור אמריטוס למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן והמנהל המייסד של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים (2016-1993).
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר