מבט מבס”א מס’ 369
This is a Hebrew version of The Gaza Tunnels Get Too Much Attention
by Prof. Efraim Inbar, published on October 6, 2016.
תקציר: החשש מהאיום לישראל ממנהרות טרור התקפיות מעזה הוא מוגזם. לכן תכנית משרד הביטחון לבנות חומה בעלות יקרה מאוד סביב לרצועת עזה, שתגיע לעומק של עשרות מטרים, אינה הגיונית מבחינה אסטרטגית. זהו בזבוז של כסף ומאמץ, המעניק לחמאס ניצחון ביחסי-ציבור.
מנהרות התקיפה שנחפרו על-ידי חמאס מעזה לישראל עושות יחסי ציבור נהדרים למחבלים. הן יוצרות דימוי מטריד מאוד המעצים את תחושת האיום בקרב ישראלים. מחבלים רוצים לזרות פחד ונראה כי המנהרות משיגות מטרה זו, למרות פוטנציאל ההרס המוגבל שלהן.
בינואר 2016, שיחק הרמטכ”ל רב-אלוף גדי אייזנקוט לידיהם של מחבלי החמאס באומרו כי התמודדות עם איום המנהרות הנה “המשימה מספר אחת של הצבא השנה”. דבריו מראים כי הוא מתעדף את איום המנהרות על פני יכולת הטילים הגוברת של חזבאללה בצפון ישראל ועל פני האיום מהמדינה האסלאמית בסיני. יתר על כן, הוא מזלזל באיום הגרעיני הרציני מאיראן.
באופן דומה, נכנע שר החינוך נפתלי בנט להלך הרוח בציבור והגזים בחשיבות איום מנהרות החמאס. הוא האשים את ראש הממשלה בנימין נתניהו על כך שלא שיתף את הקבינט בסכנה החמורה של המנהרות עד לאחר היציאה למבצע צוק איתן. טיוטת דו”ח מבקר המדינה שהודלפה גם כן מתחה ביקורת על נתניהו, שר הביטחון דאז משה (בוגי) יעלון, והרמטכ”ל דאז רא”ל בני גנץ, על שלא צפו מראש את איום המנהרות של חמאס.
בקיץ 2014, פתחה ישראל במתקפה יבשתית להריסת מנהרות שחצו לתוך שטח ישראל. קרבות כבדים התנהלו, במיוחד בסג’עייה, שכונה של העיר עזה. 41 חיילים ישראלים נהרגו ורבים נפצעו במהלך השלב הקרקעי, אשר הסתיים לאחר הריסת 32 מנהרות.
בעקבות פיתוח מערכת כיפת ברזל, אשר במידה רבה נטרלה את איום הרקטות מעזה, הפכו המנהרות לכלי חשוב בארסנל של חמאס. הן מהוות אתגר די קשה לטיפול. עד כה, מאמצי ישראל לפתח טכנולוגיות לאיתור מנהרות נחלו הצלחה חלקית בלבד.
עם זאת, היכולת הפוטנציאלית של המנהרות לגרום נזק משמעותי לישראל הנה מוגבלת. זאת על אף שהן מאפשרות פיגועי טרור ו/או חטיפת ישראלים, חיים או מתים.
בעוד שתושבי עוטף עזה הם המושפעים באופן הישיר ביותר וברור שהם המודאגים ביותר, סוג איום זה, שאמנם אין ספק שהוא מטריד, איננו חדש.
פעילות טרור נחשבה מאז ומעולם על-ידי מערכת הביטחון כמשנית לסכנות האורבות לשלמות הטריטוריאלית של ישראל או לאיומים על עצם קיומה. אין ביכולתן של המנהרות לאיים על יעדים אסטרטגיים בתחומי ישראל, כגון תחנות כוח או שדות תעופה, כפי שעשו טילי החמאס בעבר. השקעה בהגנה מפני טילים הנה חשובה; הקצאת כספים רבים כדי לשלול את השפעות המנהרות – הרבה פחות. כאשר המשאבים מוגבלים ההוצאות צריכות להיקבע על פי סדר עדיפויות בהתאם לגודלם היחסי של האיומים איתם מתמודדים.
ובכל זאת, מערכת הביטחון, בדחיפת שר הביטחון אביגדור ליברמן, מתכננת פרויקט ענק – חומה באורך 60 קילומטרים סביב רצועת עזה שתגיע לעומק של עשרות מטרים. בתחילה יוקם קטע קיר ניסיוני בעלות של 600 מיליון שקל. “קו מז’ינו” זה מסביב לעזה, אם יושלם, יהווה אחד הפרויקטים היקרים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.
העדיפות הגבוהה שנתנה ישראל לסוגיית המנהרות לחלוטין אינה מוצדקת. ראשית, לא ברור האם החומה המתוכננת תהיה יעילה במניעת התכניות התת-קרקעיות של החמאס. הרי קירות בטון ניתן לפרוץ, כפי שהוכיחו שודדי בנקים. אל לישראל להמעיט בכושר ההמצאה של מהנדסי החמאס.
שנית, הפרויקט השאפתני מסיט משאבים ממימון צרכים חשובים יותר של צה”ל. דוגמה רלוונטית ביותר הנה הזנחת כוחות הקרקע משיקולים כלכליים. דווקא תגבור כוחות הקרקע הנו הכרחי בהתמודדות עם איום הטילים המדויקים ומספר התפתחויות חמורות אחרות שבפתח.
שלישית, המאמץ האדיר שנעשה כדי להתמודד עם איום המנהרות מעצים שלא לצורך את כוחו של האויב לפגוע בישראל. פרויקט החומה העצומה הוא מתנת יחסי-ציבור עבור החמאס. יתר על כן, התזמון בעייתי, שכן ישנם סימנים שהחמאס מתעייף. סבבי האלימות גבו מחיר מעזה. נראה כי אסטרטגיית ההתשה (“כיסוח הדשא”) של ישראל, והבידוד האזורי הגדל של חמאס, יצרו קורטוב של הרתעה, ונראה כי החמאס מסתייג מייזום פעולות איבה.
נראה שהפרויקט לבניית חומה סביב עזה נובע ממניעים פוליטיים פנימיים. הוא נועד להרגיע את החששות המובָנים של תושבי חבל הארץ הדרומי ביחס לאיום המנהרות. הוא מקל על הלחץ הפוליטי המתמיד שעל הממשלה באומרה כי היא “עושה כל שביכולתה” כדי למצוא פתרון. ברם, זו תגובה פופוליסטית ובזבזנית, ומעל הכל, חסרת כל הגיון אסטרטגי.
אפרים ענבר הוא פרופסור אמריטוס למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן והמנהל המייסד של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים (2016-1993).
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר