השימוש בכוח בסוריה – קצה הקרחון הרוסי

מאת 9 אוקטובר 2016

מבט מבס"א מס' 371

תקציר: פוטין נחוש להחזיר לארצו חלק מהמעמד שממנו נהנתה בריה"מ בעבר, לשם כך סייע לאסד, סיפק נשק לאיראן ונאבק בדאעש. ישראל צריכה ללהטט בין שמירה על האינטרסים מול רוסיה לבין שמירה על דיאלוג אִתה.

המעמד של רוסיה במזרח התיכון השתנה פלאים בשנים האחרונות, ויש שיאמרו שהיא הפכה למעצמה החשובה ביותר בעולם, לפחות בהקשר הסורי. הסיבה העיקרית לכך היא יכולתו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין להשקיע משאבים משמעותיים וליטול סיכונים באזור, במטרה לממש את האינטרסים של ארצו.

לכך יש שורה של ביטויים מעשיים: ההצלחה בלחימה לייצוב משטרו של אסד, ההשתתפות בהשמדת ארגון המדינה האסלאמית, הקמת בסיס אווירי רוסי בצפון סוריה, ופריסת כוחות קרקע נלווים (החל מסתיו 2015), הפעלת כוח אווירי מבסיס באיראן (אוגוסט 2016), הקרע ואחריו שיתוף הפעולה המחודש עם טורקיה, אספקת הנשק לאיראן, ולאחרונה חתימת ההסכם (שנדונה לכישלון) עם מזכיר המדינה קרי על עתידה של סוריה – כשרוסיה, בניגוד לארה"ב, לא ויתרה על עמדותיה.

לקחים מרים מלוב

אפשר להבין את הסיבות למאמץ הרוסי באזור אם מבינים את הקשר בינו לבין האירועים מחוצה לו, כגון המלחמה נגד גאורגיה ב-2008, סיפוח חצי האי קרים, האיום על שלמותה של אוקראינה והאזהרות למדינות הבלטיות. כולן החלטותיו של אדם אחד, ולכן ככל הנראה יש להן בסיס משותף.

נראה שמה שמניע את רוסיה בכל המקרים הללו, היא אי-הנכונות לקבל כעובדה מוגמרת את המקום השולי שהמערב דחק אותה אליו לאחר התמוטטות בריה"מ. הרוסים נחושים להחזיר לפחות חלק ממעמדה של בריה"מ של פעם לרוסיה של היום.

הדבר מתבטא בנושאים סמליים, כמו גם בתחומים מעשיים. בצד הסמלי מבליטים ברוסיה את תפקידה של בריה"מ במלחמת העולם השנייה, את תרומתה לניצחון ואת הקרבנות שהקריבה. בצד המעשי עושה רוסיה מאמצים לשמר את השפעתה במרחב הקרוב אליה וברחבי העולם. לכן הגיבה רוסיה בתוקפנות יוצאת דופן כאשר היה נדמה לה שנאט"ו מנסה להתפרס לעבר מדינות נוספות הקרובות אליה. היא אינה מוכנה להסכים עם מאמצי ההכלה וההדרה אשר נעשים נגדה – על פי תפיסתה – בהובלת ארה"ב. רוסיה אינה מקבלת את הסברי המערב על צעדי נאט"ו והאיחוד האירופי כמאמצי הגנה ותו לא, ומפרשת אותם כאיום וכחלק מהמזימה האמריקנית לבודד אותה ולהחלישה.

לכן חלק ניכר מהמהלכים של רוסיה מכוונים נגד ארה"ב הנתפסת הן כיריב העיקרי, והן, כמעצמה הנמצאת בנקודת חולשה בעיקר בגלל אופי הממשל הנוכחי, החושש מכל קונפליקט שעלול להידרדר לכדי עימות צבאי.

זאת הסיבה שרוסיה אינה מתפשרת, לא באשר לסיפוח קרים ולא באשר להמשך הסיוע לגורמים במזרח אוקראינה, כמו גם בנוגע למעמדו של אסד בדמשק. הרוסים נוקשים מאוד במגעים בנושאים הללו ונחרצים בשימוש שהם עושים בכוח הצבאי, ועד כה צלחה דרכם.

כשהמניע הלאומי ומסקנותיה של רוסיה לגבי ארה"ב ניצבים ברקע, אפשר להבין טוב יותר את פעולותיה של רוסיה במזרח התיכון, אזור שקרוב אליה מבחינה גאוגרפית.

אירוע טראומטי המשפיע עד היום על התנהגותה של רוסיה הוא המשבר הלובי. רוסיה הסכימה להצטרף להחלטת מועצת הביטחון ממארס 2011, שנוסחה בזהירות על מנת שלא לאפשר מלחמה כוללת בשלטון קדאפי. בפועל רוסיה מצאה עצמה מופתעת על-ידי מעצמות המערב, שתחת מטריית ההחלטה הדלילה חיסלו את המשטר, שבו השקיעה רוסיה – ולפניה בריה"מ – לא מעט כסף ואנרגיה פוליטית.

תוצאותיו הקטסטרופליות של המבצע הזה הניבו התפוררות וכאוס במדינה, שלא התייצבה עד היום. לוב הפכה למקור הנשק העיקרי של ארגוני טרור בהיקפים גדולים מאוד, ואליה נשאבים פליטים מכל רחבי אפריקה בדרכם לאירופה.

המצב הכאוטי השורר בלוב משמש את הרוסים כהמחשה, לעצמם ולאחרים, לסיבה שבגללה עליהם למנוע חזרה של אירוע דומה. לכן כשפרצו מאורעות דומים בסוריה, סירבה רוסיה לכל החלטה שתיתן פתח כלשהו לפעולה נגד המשטר .

גם האירועים שהתחוללו במצרים, כמה חודשים קודם לכן, השפיעו על רוסיה בתהליך קבלת ההחלטות. כתוצאה מאירועי האביב הערבי והדחת מובארק, נתפסה ארה"ב כבעלת ברית שנטשה את מי שהלך אִתה לאורך כל הדרך. לרוסים היה חשוב להיראות שונים לחלוטין מארה"ב בעניין זה, כלומר נאמנים ולא בוגדניים.

שני האירועים הללו, בלוב ובמצרים, עיצבו את תגובתה המידית של מוסקבה כלפי המאורעות בסוריה. היא התייצבה מהר ובאופן ברור לצדו של אסד.

המחיר של חוסר הזהירות

מניע חשוב נוסף המשפיע על מדיניותה של רוסיה באזור הוא החשש הכבד מהתבססות הקיצוניות המוסלמית הסונית והתפשטותה לעבר רוסיה, שבה כחמישית מהאוכלוסייה היא מוסלמית סונית. עלייתו של ארגון דאעש והשלוחות שלו ברחבי העולם, כמו גם מספרם הגדול של המתנדבים שמגיעים מרוסיה לשורות ארגון המדינה האסלאמית, יחד עם אירועי הטרור הנוראיים שחוותה רוסיה בעבר, מצדיקים את דאגת הרוסים ומחזקים את טיעוניהם. הרוסים חוזרים וטוענים כי חיסולו של סדאם חוסיין על ידי ארה"ב וחיזוק האופוזיציה הסונית בסוריה – על-ידי בעלות בריתה של ארה"ב ובעידודה – הם האשמים בהגעתו של ארגון המדינה האסלאמית למעמדו. העולם משלם את מחיר חוסר הזהירות של המערב.

המעורבות הרוסית בסוריה התפתחה בשלושה שלבים: הראשון נבע מהתלות המוחלטת של צבא סוריה בנשק הרוסי. הרוסים המשיכו לספק את צורכי צבא סוריה במלוא המרץ, לשם כך הם הרחיבו את המאחז שלהם בנמל טרטוס, ומספר הספינות שפרקו שם נשק גדל בהתמדה. בתחילה הייתה זו בעיקר תחמושת רבה, אך בהמשך גם מערכות נשק משוכללות שאין בהן כל צורך בלחימה של המשטר. ואכן, חלק מהן הועברו לידי חזבאללה, בלא שהרוסים עצרו זאת. מכירות האמל"ח הללו מצביעות על האפשרות שהרווח הכלכלי חשוב גם הוא במערכת השיקולים של מכירות הנשק הרוסי.

השלב השני במעורבות הרוסית היה פחות ברור לעין, אך בשלב מסוים גדלה מאוד מעורבותם של יועצים וגורמי מודיעין רוסיים בלחימה. קשה לקבוע מה היה בדיוק מספרם ועד כמה הייתה עמוקה מעורבותם, אך ברור שהיה זה מעבר לאספקת נשק כפי שהיה בשלב הראשון. נראה שמאמצי המודיעין המתוחכמים של הרוסים היטו אז את הכף ועצרו את ההידרדרות של צבא אסד בשדה הקרב.

השלב השלישי, הנוכחי, שהחל רק לאחר חתימת הסכם הגרעין עם איראן, הוא שלב הכולל פריסת מטוסים משוכללים כדי לקחת חלק גלוי, ישיר וחשוב מאוד בלחימה, ושל כוחות קרקע בעיקר לאבטחת המאחזים – שדה התעופה והנמל הימי. הרוסים פועלים במלוא כוחם (לעתים ללא שום התחשבות הומניטרית), בשיתוף פעולה מלא עם איראן וחזבאללה, כדי להציל את השלטון העלאווי, ורק בעדיפות שנייה כדי לפגוע בדאעש ובארגונים קיצוניים אחרים.

רוסיה ניצלה את ההזדמנות שנקרתה בדרכה והפכה את שדה הקרב בסוריה לשדה ניסויים של מערכות נשק חדשות ולזירה להצגת יכולותיה האסטרטגיות, הרבה מעבר למה שהיה צריך על פי המצב בשטח.

כך, למשל, היא ירתה טילי שיוט מספינות בים הכספי – כאשר מטוסיה חונים כ-150 ק"מ מאותן מטרות שהותקפו – עשתה שימוש במפציצים אסטרטגיים ופרסה SA-400 (מערכת טילים נגד מטוסים וטילים) ללא שום צורך מבצעי – אין שום גורם אווירי במרחב המסכן את כוחות רוסיה בסוריה. לרוסים היה חשוב להפגין את יכולתם כמעצמה בפני גורמים באזור, אך חשוב לא פחות, ואולי יותר, לפני המחליטים באירופה וארה"ב.

הנקמה של פוטין

מבחן לא קל היה להנהגה הרוסית מול טורקיה, והיא יצאה ממנו באופן שמצביע על כך שהיא יודעת להתמודד עם משברים.

טורקיה ראתה בעין רעה את התערבות רוסיה לטובת אסד, הן משום שארדואן פעל באופן נחרץ נגד השליט הסורי השנוא עליו, והן משום שהדבר הביא לפריסת כוחות רוסיים מדרום לטורקיה. כוחות אלה פעלו בקרבה מידית לגבול הטורקי, תוך  התעלמות מחדירות מטוסים רוסיים מעבר לו, במעין זלזול רוסי בטורקיה. בתגובה, הכינו הטורקים מארב והפילו מטוס רוסי שלטענתם חדר לשטח טורקיה בנובמבר 2015.

היה זה מבחן לפוטין, והוא החליט להגיב בחומרה. באופן מידי הופסקו יחסי המסחר עם טורקיה (לא כולל גז), ורוסיה החלה במסע אישי נגד ארדואן ובני משפחתו. חשוב מכל היה המהלך האסטרטגי שבו החלו הרוסים לנהל "רומן" עם הכורדים בצפון סוריה. אלה אמנם אויבי אסד, מאחר שהם רוצים אוטונומיה באזורם, אך אין ספק שזה הקלף המשמעותי ביותר מול טורקיה, החוששת מכל סממן של ריבונות כורדית לאורך הגבול שבינה לבין סוריה.

מדובר בכורדים שמנהלים מערכת יחסים אמיצה עם הארגון הכורדי החמוש בטורקיה (PKK) אשר נחשב בטורקיה לארגון טרור שהצבא במדינה נלחם נגדו. ארדואן הבין את הסיכון האסטרטגי שעלול ליצור המהלך הרוסי והחליט לשנות לחלוטין את היחסים עם רוסיה. הוא ניצל את ההזדמנות אחרי מהפכת הנפל בטורקיה ביולי האחרון, והתנצל בפני הרוסים על הפלת המטוס, תוך כדי שהוא מוותר על דרישתו לפרישה מידית של אסד. במאבק הכוחות בין שני שליטים חזקים מאוד בארצם, יצא פוטין כשידו על העליונה.

המעורבות הרוסית לטובת הצלת המשטר העלאווי לא נעשתה מאותם טעמים שהביאו למעורבות האיראנית, אך שתי המדינות מצאו עצמן נלחמות באותו צד, ושתיהן רוצות לפגוע בארה"ב ולצמצם את השפעתה במרחב. נראה שדווקא בצד האיראני מתקשים לעמוד בקצב ההתקדמות של יחסי המדינות, אשר הואץ לאחר חתימת הסכם הגרעין עם איראן.

מפגשי המנהיגים מאז תכפו והלכו, ונחתמו הסכמי שיתוף פעולה בעלי משמעות גדולה לשני הצדדים בתחומי האנרגיה (כולל מכירת כורי כוח גרעיניים לאיראן) ואספקת נשק. אלא שבאיראן עדיין שמור הזיכרון של כיבוש חלקי איראן על ידי רוסיה במלחמת העולם השנייה והרגישות למעורבות מדינות זרות גדולה מאוד. לכן משהתפרסם בפומבי השימוש שעשה חיל האוויר הרוסי בבסיס באיראן (לפני כחודש), עצרה איראן את האירוע באיבו.

רוסיה מנסה להגיע למערכת יחסים שונה גם עם המדינות הערביות הסוניות. לאחרונה היו מגעים נוספים בנושא מכירת נשק רוסי למצרים, ושיחות על בניית כורים גרעיניים בירדן. היחסים עם סעודיה מורכבים יותר, בעיקר בשל הזעם הרוסי על הצפת שוק הנפט, אבל מסתמנת אפשרות של הגברת ההשקעות הסעודיות ברוסיה ואולי אף מכירת נשק רוסי לסעודיה. מאמץ רוסי זה נתקל עד כה בלא מעט מכשולים, מכיוון  שבחלק מהמדינות הללו אין אמון בכוונות מוסקבה.

גבולות הכוח

שאלה חשובה ומעניינת ביותר מול שפע המאמצים של רוסיה היא באיזו נקודה ייתקלו שאיפותיה בחומת המגבלות של משאביה? מדובר אמנם במדינה עצומה בגודלה – אך האוכלוסייה שלה מידלדלת, וכלכלתה על-פי כל החישובים התיאורטיים על סף קריסה, ובכל זאת היא משקיעה השקעה גדולה ביותר במודרניזציה של צבאה והיא יוצאת להרפתקאות יקרות.

האם ביכולתה להמשיך כך בעתיד? אין תשובה טובה לשאלה זו, ולכן העולם ככל הנראה ימשיך להיות מופתע בכל עת שרוסיה תיזום צעד נוסף המרחיב את פריסת כוחותיה הצבאיים והפעלתם.

בין ישראל לבין רוסיה כמה מחלוקות קשות, בעיקר בעקבות מכירות נשק חדיש לאיראן ולסוריה, והעברת מערכות רבות מהן לידי חזבאללה. מצד שני, נכונות רוסיה באותה העת להסדיר את הפעילות האווירית של ישראל מעל שמי סוריה משקפת סוג של הבנה, שלא לומר מתן לגיטימציה לפעולותיה (הלא מעטות) של ישראל לסכל העברות אלה.

במכלול היחסים עם רוסיה, ישראל היא מדינה ריאלית: היא מנסה להבין מה אפשר להשיג (למשל עיכוב ארוך באספקת מערכת ה-S-300 לאיראן), ומה אי-אפשר להשיג (למשל, ביטול ההסכם לקניית S-300).

ישראל הבינה שאין ביכולתה לעצור את שיתוף הפעולה בין איראן, חזבאללה וסוריה בלחימה נגד המורדים – אך היא השכילה לכונן הסדר מעשי כדי למנוע תקלה העלולה להיווצר אם שני הצדדים יפעלו באותה סביבה בלא שיש ביניהם תקשורת אמינה: זאת מהותו של מנגנון מניעת ההתנגשות שקיים בין שתי המדינות. זאת בוודאי לא ברית ואפילו לא הסכם תיאום; מדובר בסידור טכני שמטרתו למנוע תקלות ותו לא, ואין להגזים במשמעותו המדינית. הוא מוגבל לתחום הצר של מניעת טעות במרחב ששני הצדדים פעילים בו, כל אחד לצרכיו.

גם אין לסמוך על התקווה שהרוסים יגבילו את חזבאללה ואיראן בפעולותיהן נגד ישראל או ימתנו אותן.

על ישראל להמשיך לחיות עם כוחות רוסיים בשכנותה, תוך כדי הבהרת האינטרסים שלה, ולעתים אף להשתמש בכוח כדי לשמור עליהם, אבל ללא התנגשות חזיתית מול רוסיה – שאִתה צריך לשמר את הדיאלוג בכל הרמות.

פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 30.9.2016.

 PDF

האלוף (מיל') יעקב עמידרור הוא עמית בכיר ע"ש רוסהנדלר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. משמש גם כעמית בכיר במרכז ג'מנדר של JINSA. היה היועץ לביטחון לאומי של רה"מ וראש המטה לביטחון לאומי. שירת כמפקד המכללות הצבאיות וראש חטיבת המחקר באמ"ן.

 סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

Maj. Gen. (res.) Yaakov Amidror
אלוף (מיל') יעקב עמידרור

Former National Security Advisor to the Prime Minister of Israel and the Head of the National Security Council. Served 36 years in senior IDF posts, including commander of the Military Colleges, military secretary to the Minister of Defense, director of the Intelligence Analysis Division in Military Intelligence, and chief intelligence officer of the Northern Command. Author of three books on intelligence and military strategy.