עבאס בהר הרצל: אדם מורכב ברגע מורכב

מאת 10 אוקטובר 2016

 מבט מבס"א מס' 372

This is Hebrew version of Abbas at Mount Herzl: A Complex Man at a Complex Moment, by Col. (res.) Dr. Eran Lerman, as published on 10.10.2016

תקציר: לא כדאי להקל ראש בהחלטה של מחמוד עבאס, אותה שיבח הנשיא אובמה, להשתתף בהלווייתו של שמעון פרס בהר הרצל – אתר ציוני רב משמעות. דרוש היה אומץ לא-טיפוסי מאדם בבריאות רופפת, המושמץ על-ידי פלסטינים רבים, בתקופה של אין-ספור מזימות שנרקמות כנגדו. היה זה ציון דרך נוסף במסע מורכב שעבר עבאס משירות ברית המועצות לעבר אוריינטציה אמריקנית, שהראתה לו את חוסר התוחלת של "המאבק המזוין." עם זאת, הוא ממשיך להעלות על נס רוצחים שפועלים כ"זאבים בודדים", ולהתעקש שאין להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

מה הביא את מחמוד עבאס להר הרצל? אולי ההבנה שהאפשרויות הפלסטיניות מוגבלות, והופכות מבטיחות פחות ככל שהזמן עובר.

"פתרון מדינה אחת" הוא הבניה אינטלקטואלית של מחרחרי פחד ולא אפשרות מעשית. אלימות לא תשיג דבר מלבד להרבות כאב. החזון של כפייה בין-לאומית, שרקח ראש צוות המו"מ הפלסטיני סאיב עריקאת, השיג אך מעט – אם כי ייתכן שהנוכחות של עבאס בהלוויה יוחסה, במפורש או במשתמע, לנקיטת מידה כנגד מידה על-ידי ארה"ב במועצת הביטחון של האו"ם.

קיימת אפשרות צינית פחות. ייתכן שסוף סוף ניסה עבאס, דרך מחוות ההתייצבות  בהלוויה, לפנות לדעת הקהל הישראלית. ברם, כדי שהדבר יצליח, עליו לגייס יותר מאשר את השמאל הישראלי כרגיל. כדי לחדור אל המיינסטרים הישראלי, טוב יעשה עבאס אם ישקול את המסרים הציוניים בנאומו של אובמה על אומה השבה אל מולדתה. (למרבה הצער, מחלקת המדינה האמריקנית ערערה במידת מה את הסיכוי לכך במעשה איוולת: הסירוב להכיר רשמית בכך שההלוויה התקיימה בישראל).

נוכחותו של "הנשיא עבאס," כפי שכינה אותו הנשיא אובמה בנאומו, אכן הייתה סימן ל"עניין הלא-גמור של השלום." היה זה, בדרכו, אירוע חשוב (אם כי סמלי). ייתכן מאוד שעבור עבאס ונתניהו גם יחד, יש סיבות טובות כרגע להימנע מנקיטת צעדים מעבר ללחיצת היד והשיחה הקצרה שתפסה עדשת המצלמה. האינטראקציה החולפת ביניהם בכל זאת מהווה ציון דרך שאין להקל בו.

צעד זה דרש אומץ שאינו שוֹרה על עבאס לעתים קרובות. ניכר היה כי מדובר באדם שבריאותו רופפת – הוא עבר ניתוח מעקפים שבוע לאחר ההלוויה – מכותר על-ידי תכניות ערביות להביא את יריבו המושבע, מוחמד דחלאן, כיורשו או ככוח מאחורי יורשו. לא היה זה רגע קל להתעלמות מהביקורת הקשה.

עבאס בכל זאת השתתף בהלוויה, וישב בשורה הראשונה בין דגלי ישראל על פסגת סמל הציוניות, במקום המקודש בהר הרצל בו מדינת ישראל מציינת את רגעי הצער והשמחה שלה. החלטתו ראויה לציון עוד יותר בהיעדרם של שכנים בעלי יחסים חמים יותר עם ישראל, כמו מלך ירדן, המלך עבדאללה השני, ונשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי.

הצעד של עבאס נותר שנוי במחלוקת. חמאס עשה בו שימוש כדי לקרוא לו בוגד, והרשתות החברתיות הפלסטיניות שפכו עליו קיתונות של גידופים. גם המנהיגים הפוליטיים של ערביי ישראל – אכן, כל "הרשימה המאוחדת," המייצגת את רובם בכנסת – החליטו להיעדר, מה שהופך את נוכחותו למרשימה אף יותר.

אם כן, לנוכח גינוי צפוי שכזה, מדוע השתתף?

עבאס אמנם לא תמיד מוכן או מסוגל לתרגם את תובנותיו למעשים, אך הוא נמנה בין מנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית בעלי הראייה מרחיקת-הלכת ביותר. על-פי הגילויים האחרונים של ארכיון מיטרוחין הוא שימש בעבר כסוכן סובייטי. טביעות האצבע של מינהל 10 של הקג"ב גלויות לעין בדוקטורט הידוע-לשמצה שלו, אשר מספק תעמולה ארסית אנטי-ציונית אודות שיתוף-פעולה לכאורה בין הציונות לבין הנאצים.

אולם הקשר הקרוב של עבאס עם מוסקבה, והבנת כל חוֹלייה, גם הביאו אותו להיות הראשון מקרב חוגו להבין כי הפרויקט הסובייטי לא צלח, ולהתחיל לארגן מחדש את אש"ף לכיוון ארה"ב.

לאחרונה, ההלם בעקבות נטישת האמריקנים את חבריהם, במיוחד את חוסני מובארק, הוסיף לזהירות הטבעית של עבאס ליד שולחן המשא והמתן. זהירות זו עמדה מאחורי התעקשותו הנחרצת על תנאים מוקדמים שיסייעו לו לקדם את הנושא עם בני עמו. עמדותיו, אם כן, סותרות לעתים קרובות.

בשנת 2002, אזר עבאס אומץ לבקר את עראפת על הבחירה בדרך האלימות ("מיליטריזציה של האינתיפאדה"), אבל כאשר האלימות פרצה שוב בשנת 2015, הוא הביע תמיכה והערצה במפגעים היחידים, ה"זאבים הבודדים" שנהרגו בעת המעשה, או הניסיון, לקפד את חייהם של ישראלים. הוא ממשיך לשתף פעולה עם כוחות הביטחון הישראלים בתחום הלוחמה בטרור, בו בזמן שהוא משלם המחאות שמנות למשפחות המחבלים שנהרגו או נתפסו. הוא מדבר דברי שלום, אך מסרב בתוקף להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. לעתים נראה כי היה מעוניין לעגן את העמדה הפלסטינית כי היהדות היא דת, אבל היהודים אינם עם.

אם זו אכן עמדתו, מדוע בא למקום המזוהה ביותר עם העם היהודי ועם המפעל הציוני? כדי להבין מה הוביל אותו למעמד זה, יש צורך לבחון מחדש את האפשרויות הבסיסיות העומדות בפני הפלסטינים.

ישראל היא מדינה חזקה, הן מבחינה צבאית והן מבחינה כלכלית. למרות מחלוקות קשות עם כמה ממשלים בארה"ב, היא ממשיכה ליהנות ממעמד מיוחד בלבם ונפשם של האמריקנים. הפלסטינים, לעומת זאת, חלשים, עניים, מפולגים ונעשים זניחים יותר ויותר. לא תהיה זו משימה קלה עבורם להשיג תוצאה שאינה משקפת את חוסר איזון הכוחות הזה.

על פניו, ישנם ארבעה אפיקי פעולה עיקריים הפתוחים בפני הפלסטינים. הם אינם סותרים זה את זה, אבל כל אחד מהם מייצג מקור כוח אחר במערכת הבין-לאומית והאזורית. אף אחד מהם אינו נראה מבטיח במיוחד:

  • הפלסטינים יכולים לוותר על הזהות הלאומית הנפרדת שלהם (כאסטרטגיה, כדי לחזור אליה בבוא העת) ולבקש להשמיד את ישראל "באופן דמוקרטי" על-ידי קריאה לפתרון של מדינה אחת. ההנחה הבסיסית היא כי הדבר יקנה להם רוב בכנסת מחודשת, שבאמצעותה יוכלו לפרק את המפעל הציוני. פנטזיה זו אהודה על מספר אינטלקטואלים, ומשמשת מחרחרי-פחד ישראלים מהשמאל כאזהרה מפני ההשלכות של המדיניות הנוכחית. אבל אלא אם ישראל תחליט על התאבדות מוסדית מסיבית, אפשרות זו אינה על הפרק (וגם לא באמת ניתנת לאכיפה באמצעות כפייה בין-לאומית). היא שימושית כתבנית מופשטת שכנגדה ניתן לאמוד את התוצאות המסוכנות של החלטות ספציפיות קונקרטיות. אין זו אופציה מעשית.
  • הפלסטינים יכולים להשתמש באלימות כדי לשתק את העם בישראל עד לכניעתו. אפילו החמאס מבין שאפשרות זו אינה ישימה, אם כי רעיון זה נותר בבסיס האידיאולוגיה שלו – אידיאולוגיית ה"מקאומה" (ההתנגדות). למרות התעמולה הפלסטינית וההערות הארסיות והדה-הומניות של עבאס עצמו על "עדרי" (qut'an) מתנחלים, עדיין ניתן להניח כי הוא דבק בעמדתו משכבר כי חידוש "המאבק המזוין" יהיה אסון. הוא בוודאי שומע זאת מצד ידידותיו המרכזיות בעולם הערבי, ומעל לכל מערב הסעודית וממצרים, שעבורן התלקחות של אלימות פלסטינית היא הדבר האחרון שהן צריכות, בזמן שהן נאבקות באויביהן האמיתיים (איראן, דאע"ש והאחים המוסלמים). לכן עבאס ממשיך את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, המונהג על-ידי מבנה פיקוד משותף בראשות מג'יד פרג' (שהצטרף לעבאס להלוויה). מצב עניינים זה עומד בניגוד חד לכאוס שפשה בתקופת רג'וב, טיראווי ודחלאן, שרדפו זה אחר זה, כפי שהיה נהוג תחת ערפאת.
  • הפלסטינים יכולים לנסות לדחוק את ישראל לפינה באמצעות לחץ בין-לאומי, אם על-ידי תנועת ה-BDS העולמית או האיחוד האירופי, ובסופו של דבר באמצעות האו"ם (אם ארה"ב תאפשר זאת). אפשרות זו הופצה ברבים על-ידי עריקאת, "ראש הצוות למשא ומתן" והתועמלן. היא נשענת על הפגיעוּת הישראלית לתלות בשווקים זרים ואת האפקט הפסיכולוגי של תפיסת בידודה של ישראל. על אף שמעמדה האזורי והבין-לאומי של ישראל השתפר בשנים האחרונות, סוגיית הפלסטינים עדיין מרכזית אצל מיעוט קולני ביותר בקרב "פרוגרסיביים" מסורים בצפון-מערב אירופה וחלקים של האליטה בצפון אמריקה, שלעתים יש בידם לעצב את סדר היום הלאומי. בחינה מדוקדקת יותר מלמדת כי אפשרות של כפייה נראית פחות ופחות מבטיחה. ארה"ב נותרה מחויבת רשמית לביטחון ישראל. ל"הנחיות" האירופיות הייתה פחות השפעה מהצפוי, והן ממילא מוגבלות לתחום צר מאוד של מוצרים ופעילויות. גם נשק הכפייה האולטימטיבי – בית הדין הפלילי הבין-לאומי – נמצא פחות מועיל לפלסטינים ממה שהם קיוו. שנתיים וחצי לאחר הצטרפותם של הפלסטינים לאמנת רומא, כשהגיע צוות של תובעי בית הדין לביקור ראשון בישראל, הוא הצהיר במפורש כי מטרת הביקור אינה איסוף ראיות או אפילו הערכת הלימותן של המערכות המשפטיות הקיימות, אלא רק לעסוק בחינוך ובניית קשרים, תוצאה רחוקה מאוד משאיפותיו של עריקאת בשנת 2014 כשפעל להגשמת אסטרטגיה זו.
  • הפלסטינים יכולים לנסות לשכנע את העם בישראל שגישה נדיבה כלפיהם היא באינטרס ארוך-הטווח שלהם. פה ושם הופיעו סימנים של גישה כזו ונעלמו שוב בגלל התנגדות או הימצאות של חלופה מושכת יותר. בהיענותו של עבאס להפצרות בתו של פרס, צביה ולדן, להשתתף בהלוויית אביה, אותת עבאס כי, במידה מסוימת, הוא מבין שהפוסק האולטימטיבי לגבי תוצאה עתידית לא יישב בהאג, אלא בבית המשפט של דעת הקהל הישראלית. ייתכן, כאמור, כי החלטת עבאס להשתתף בהלווייתו של פרס נכפתה עליו על-ידי האמריקנים תמורת פיצוי מידה כנגד מידה במועצת הביטחון בשלהי כהונתו של אובמה. אבל ייתכן שכפייה לא הייתה המניע. ייתכן והמנהיג הפלסטיני בא כדי לפקפק בשירת הסירנה של עריקאת.

אם עבאס רוצה להושיט יד לציבור הישראלי, המאמץ שלו אינו יכול להסתיים באקט סמלי בודד. יתר על כן, הגישה הפלסטינית המסורתית כלפי הזירה הפוליטית הישראלית – ניסיון לגייס את השמאל הישראלי המחויב כנגד ממשלת הימין – לא תספיק עוד. לכן יהיה זה נבון אם עבאס יבחן מחדש את מילותיו של הנשיא אובמה בנאומו. הוא הבהיר כי ישראל היא אכן, בצדק, התגלמות זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית.

השמאל הישראלי בחר לצטט כמעט באופן בלעדי את הקטעים בנאומו של אובמה בהם רמז כי ישראל צריכה לעשות יותר למען השלום; בעוד שרבים בצד הימני של המפה הפוליטית הישראלית רותחים על מדיניותו של אובמה שמתעלמים לחלוטין מהמסר שלו. אבל הנאום כלל הצהרות ציוניות מהדהדות, חזקות, על אומה השבה למולדתה. שפה זו, אשר שימשה את אובמה גם במהלך ביקורו הרשמי במרץ 2013, צריכה להיות נקודת המוצא עבור כל מעקב שייעשה לשילוב הייחודי של משתתפים ונאומים בהלוויה זו.

למרבה הצער, מחלקת המדינה פגמה במידה רבה באפשרות זו על-ידי התכחשות לעובדות, בהצעתה שוב שירושלים היא לא בישראל. ניסיון עקר זה רק יקשה על פלסטינים מפוכחים לשמוע את דברי אובמה המפורשים על המפעל הציוני, כמו גם דבריו על צעירים בעולם הערבי המתחנכים לשנאה. אבל אם הם אי-פעם יתנהלו ברצינות מול המיינסטרים הישראלי, אלה הם בדיוק הדברים שעליהם לזכור מאירוע יוצא-דופן זה.

אל"מ (מיל') ד"ר ערן לרמן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בס"א, ולשעבר סגן ראש המטה לביטחון לאומי וראש האגף למדיניות חוץ ויחסים בינלאומיים במטה. הוא גם חבר הסגל במכללת שלם.

PDF 

סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

Col. (res.) Dr. Eran Lerman
אל"מ (מיל') ד"ר ערן לרמן

(דוקטורט מבית הספר לכלכלה בלונדון) לשעבר סגן ראש המועצה לביטחון לאומי. שירת במשך יותר מעשרים שנים כראש חטיבה באמ"ן, והיה הנציג בישראל של הוועד היהודי האמריקני. מלמד במרכז האקדמי שלם.