מבט מבס”א מס’ 380
This is a Hebrew version of America and Russia: Towards a New Partnership? by Jiri Valenta and Leni Friedman, originally published on November 28, 2016.
תקציר: הנשיא הנבחר טראמפ, פרגמטיסט כמו רייגן, יתמודד עם שלוש סוגיות מדיניות-חוץ בוערות: ניהול מו”מ מחודש על הסכם הגרעין האיראני שיכלול אופציה צבאית ישראלית-אמריקנית והסכמה-שבשתיקה של רוסיה; פתרון הקטסטרופה האנושית בסוריה בשותפות עם הנשיא פוטין; וכן עסקה חשובה עם פוטין בנושא אוקראינה. בענייני פנים, האתגר של טראמפ יהיה לגשר על פני פערים פוליטיים וגזעיים מרים. הקמת ועדה בין-מפלגתית בסוגיית המזרח התיכון ורוסיה בראשות הגנרל דוד פטראוס עשויה לעזור.
לפני הבחירות לנשיאות ארה”ב, הזרם המרכזי של התקשורת, מסע הבחירות הדמוקרטי, ואפילו מספר רפובליקנים, הזהירו שוב ושוב מפני סיכון כביכול של האינטרס הלאומי של ארה”ב מהזיקה לכאורה בין דונלד טראמפ לבין וולדימיר פוטין. אבל האם אכן מדובר בסיכון והאם שיתוף-פעולה אמריקני-רוסי לא יוכל דווקא לסייע, ולא להזיק, למעמדה הבין-לאומי של וושינגטון?
אין זה תרחיש מופרך כלל. ביוני 2001 בפגישתו עם הנשיא ג’ורג’ וו. בוש כדי לבקש תמיכה של ארה”ב במלחמה בצ’צ’ניה, הזהיר פוטין מפני התקפה קרובה של אל-קאעידה על ארה”ב. כנראה שאזהרה זו לא זכתה להתייחסות, אך עם זאת שני הנשיאים פיתחו שותפות אסטרטגית אמיתית נגד האויב האסלאמיסטי באפגניסטן אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר. הסדרת זכויות טיסה ותמיכה לוגיסטית עבור הכוחות האמריקנים דרך מרכז אסיה היו חיוניות ביותר. ייתכן שאם וושינגטון הייתה מסיימת את המלחמה באפגניסטן ולא ממשיכה לעיראק, היה פוטין, שגילה בבוש “אדם הגון… מישהו שאפשר לעשות אתו עסקים”, אפילו מבקש להצטרף לנאט”ו, כמו שציין בראיון טלוויזיוני לבי.בי.סי.
ברם, כשהתבהרו האירועים, עם ההתערבות האמריקנית בעיראק שיצרה ואקום שלטוני מסוכן שלתוכו נכנס בסופו של דבר ארגון המדינה האסלאמית, ועם יציאת נאט”ו למה שפוטין תפס כהתפשטות מסוכנת לעבר הגבול הרוסי, הוא החל לדבר על “כיתור” מחודש של רוסיה. באוגוסט 2008 פלש פוטין לגאורגיה, לכאורה כדי להגן על שני מחוזות בדלניים דוברי רוסית, אך גם כדי להשיב את השליטה בקו החוף הגאורגי החשוב (אבחזיה) שאבד עם קריסתה של ברית המועצות.
בתקופה זו, למרות הגיבוי שנתן הנשיא אובמה למזכירת המדינה הילרי קלינטון “לאתחל מחדש” את שיתוף-הפעולה בין ארה”ב לבין רוסיה, נעכרו היחסים עד מהרה. כפי שניסח זאת שר ההגנה לשעבר רוברט גייטס, שהתנגד להתערבות בלוב ב-2011, “הרוסים האמינו בכל לבם שהם הולכו שולל לגבי לוב” על-ידי הרחבת התערבות נאט”ו מהגנה על אזרחים להפלת משטר קדאפי, שהביא לאובדן חוזים צבאיים וכלכליים רבים עבור הרוסים. “מכאן ואילך, הם יתנגדו לכל החלטה עתידית [על התערבות,[כולל נגד הנשיא בשאר אסד בסוריה”.
דימיטרי מדבדב, ראש ממשלת רוסיה הזהיר – “אם לוב תתרסק ואל-קאעידה יוכל להכות שורש שם, יגיעו הקיצונים בסופו של דבר גם לצפון הקווקז”. לאחר הרג קדאפי, ופירוק לוב בין ערב-רב של מיליציות אסלאמיסטיות יריבות, כשנשק המשטר שהתמוטט מיוּצא לקבוצות טרור מעבר לים והמוני מהגרים מנצלים את לוב כמקפצת מַעבר לאירופה, פוטין היה נחוש להבטיח את המשך קיומו של משטר אסד. מלבד תמיכתה בבת-בריתה העיקרית באזור, בניגוד לארה”ב אשר קבעה בראש סדר עדיפויותיה למוטט את אותה בת ברית, מוסקבה כבר השקיעה כספים רבים בשיפוץ נמל טרטוס ותכננה להעביר צינורות נפט דרך סוריה.
כשהחלו הבחירות לנשיאות ארה”ב ב-2015-16, הגיע פוטין למסקנה, שבהתחשב ברקורד של הילרי בסוגיות מדיניות-חוץ בכלל ובהרפתקה הכושלת בלוב בפרט, אין הוא מסוגל לעבוד אִתה כנשיאה. סביר שהוא היה מודע לאסטרטגיה של טראמפ שבדומה לרייגן דיבר על כינון מחודש של שלום דרך עוצמה על-ידי בנייה מחדש של צבא ארה”ב בד בבד עם דחיית התערבויות זרות בהיקף-גדול שמטרתן שינוי משטר ובניית אומה, ועניין בשיתוף-פעולה ושותפות עם רוסיה. פעולותיו של רייגן היו מבוססות על פרגמטיזם, לא אידיאולוגיה. טראמפ נראה כמציג פרגמטיזם דומה, כמו גם יחס חיובי, יחסית, כלפי פוטין.
במקום להילחם ברוסיה, טראמפ חייב – וסביר שכך יעשה – להכיר בכך שמשימתו הדחופה ביותר במזרח התיכון היא לחפש שיתוף-פעולה מעצמתי כדי לסיים את מלחמת האזרחים הסורית, ה”צ’רנוביל הגיאופוליטי”, כפי שביטא זאת גנרל דייוויד פטראוס. מלחמה זו היא חממה אסלאמיסטית שהשפעתה מוקרנת ברחבי המזרח התיכון ומושכת אליה ג’יהאדיסטים צעירים מרחבי העולם. עוד לפני השבעתו, כדאי שהנשיא הנבחר יציג לפוטין הצעות למדיניות משותפת בנושא סוריה. עליהן לכלול: א) הפסקה לאלתר של ההתקפות האוויריות של רוסיה על העיר חאלב; ב) יצירת מובלעות כדי להגן על אזרחים חפים מפשע, שיוקמו בתמיכת האו”ם ותמיכה בינלאומית; ג) הרחקת כל הקבוצות האסלאמיות משטח סוריה; ד) הצהרת מתן חנינה לקבוצות המורדים; ה) הכרזה על נכונותו של המשטר הסורי לשתף פעולה עם המורדים הלא-ג’יהאדיסטים בהרכבת ממשלה מאוחדת; ו) טיהור הגנרלים של אסד שיימצאו אשמים בפשעים נגד אזרחים.
בסופו של דבר, יצטרכו להחליף את אסד עם אישיות עלווית אחרת, מקובלת יותר (העלווים חיוניים להגנה על הנוצרים הסורים). הבנייה מחדש של התשתית והחברה האזרחית הסורית צריכה להיות פרויקט רב-לאומי בהשתתפות האו”ם, המעצמות הגדולות, הממשלות הסוניות האנטי-אסלאמיות, ואולי אפילו ישראל.
חיוני שטראמפ יכיר בקשר שבשתיקה בין הסכסוך הסורי לבין אוקראינה – עקב אכילס של מדיניות החוץ שלו. סכסוכים אלה יצטרכו לקבל התייחסות נפרדת ומשותפת בעת ובעונה אחת, כאשר נדרשות לפתרונן עסקאות קשות בשתי החזיתות.
טראמפ יכול לאמץ את תפיסתו של הנרי קיסינג’ר הרואה באוקראינה גשר בין רוסיה לבין המערב, במקום כמעוז מערבי. אך הגשר חייב להיות מחוזק בניטראליות חמושה בסגנון שוויצרי-אוסטרי ונשק הגנתי אמריקני. טראמפ קיבל ייעוץ גרוע להסיר נשק הגנתי זה מהמצע הרפובליקני. מכיוון שאוקראינה לא תבקש חברות בנאט”ו, נשק זה ישמש למטרות הגנה בלבד.
טראמפ גם הדגיש כי בכוונתו לתקן, ולא לבטל, את עסקת הגרעין עם איראן. כדי להצליח בכך, סביר שיחזיר את האופציה לתגובה צבאית רצינית הן על-ידי ארה”ב והן על-ידי ישראל, במקרה וטהראן לא תעמוד בדרישות ההסכם.
הנשיא החדש יהיה חייב להתמודד עם אלה הסוברים על-פי ההשקפה המסורתית על המלחמה הקרה כי חייבים לוודא שמוסקבה תורחק מהמזרח התיכון, ושהכלה של הדוב הרוסי עדיפה על פני שכנוע. גם כאן עשוי טראמפ להצליח להרגיע את המתנגדים על-ידי הליכה בדרכו של רייגן. תוך התמודדות עם הסוגיה שהייתה שנויה-במחלוקת בשנות השמונים על מרכז-אמריקה, ושפילגה את ארה”ב באותה עת, הקים רייגן ועדה בין-מפלגתית בנושא מרכז אמריקה בראשות קיסינג’ר, שסייעה בגיבוש הסכמה לאומית. על-ידי נקיטת פעולה דומה יכול טראמפ ליהנות ממומחיותם של סמכויות ראשונות במעלה. אחת הדוגמאות הוא הגנרל דייויד פטראוס, אשר אינו רק מפקד צבאי מנוסה אלא גם אסטרטג מבריק.
טראמפ הוא נשיא מסוג חדש. הוא התמודד מול מערכת שלמה וניצח. עלייתו מאפשרת לאמריקנים להשתחרר מכבלי המלחמה הקרה בהם כבלו עצמם. שותפות עם רוסיה הנוצרית היא תנאי הכרחי להצלת התרבות המערבית המושרשת במסורת היהודית-נוצרית.
פרנקלין רוזוולט ווינסטון צ’רצ’יל יצרו ברית אמיצה עם סטאלין נגד האִיום הנאצי. פוטין, אוטוקרט נוצרי, אינו סטאלין. צ’רצ’יל אמר בעקיצה מפורסמת: “אם היטלר היה פולש לגיהינום, הייתי ממליץ על התייצבות לצד השטן”. כדאי לאמריקנים לזכור אם איזה סוג שטן הם יכולים לחיות ואיזה שטן עליהם להשמיד.
ג’ירי ולנטה, מומחה לענייני רוסיה, הוא יועץ לשעבר לממשל רייגן ונמנה על חברי המועצה ליחסי חוץ הבודדים שתמכו במועמדותו של דונאלד טראמפ. לני פרידמן-ולנטה היא מנכ”ל המכון של בני הזוג ללימודים פוסט-קומוניסטיים וטרור, עורכת וכותבת עבור אתר האינטרנט שלהם jvlv.net.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר