נאום קרי: כישלון בקריאת המציאות


מבט מבס"א מס' 392

תקציר: בנאום הפרידה שלו מעשייה מדינית פעילה במזרח התיכון, בחר מזכיר המדינה לעסוק רק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. יש בכך סממן ברור של חוסר יכולת לשפוט את האזור ואת הבעיה הפלסטינית בפרופורציות הנכונות, וזה עיוות גדול מכדי שניתן להבינו כטעות מקרית. התוצאה: הרחקת הסכסוך הישראלי־פלשתיני משולחן המו"מ. דברי המזכיר ישמשו גם את שונאי ישראל, ובעקיפין יתרמו להתחזקותה של האנטישמיות בעולם. אצל רבים מפריד מרחק קטן בין ההתנחלויות לבין ישראל בכלל, ומרחק קטן עוד יותר בין מאבק בישראל לבין שנאת יהודים, ולעתים משמש האחד (מאבק בישראל) רק כדי לכסות על השני. הנשיא והמזכיר לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיים ולומר שלא לכך התכוונו. הם יהיו האשמים, כי זאת אחריותם כמנהיגי החשובה בידידות ישראל.

מזכיר המדינה של ארה"ב, ג׳ון קרי, היה מאלה שהאמינו שהמפתח לעתיד טוב יותר של המזרח התיכון הוא הסכם בין הפלסטינים לבין ישראל. בעקבות ההתפתחויות במזרח התיכון מספרם של המאמינים בכך הצטמצם מאוד, אך עדיין נותרו כמה מהם האובססיביים לעניין. ייתכן שמר קרי הוא אחד מהם, אחרת אין הסבר הגיוני לנאום הארוך ורב הנתונים והציטוטים שלו לפני כשבוע. גם אם נניח שקרי לא טעה באף אחד מהנתונים שהביא, ודייק בכל הציטוטים שהשמיע, עדיין עומד סימן שאלה ענק מעל הנאום.

מזכיר המדינה מכיר את הנעשה כיום במזרח התיכון, הוא ודאי יודע שאין היום מדינה ערבית הבטוחה בהמשך יציבותה, גם אם עד עתה לא פקדו אותה אירועים קשים. הוא יודע שדם רב נשפך באזור וכי בשום מקום אין דרך להשיב את השקט בין השיעים לבין הסונים. הוא יודע שבסביבה פורחות תנועות אסלאם קיצוני המאיימות מבפנים על רקמת החיים של המדינות הסוניות, והוא אמור לדעת שאיראן הופכת לכוח מוביל במרחב – בעקבות הסכם הגרעין אותו הביא לעולם, ובזכות בריתה עם רוסיה שהייתה למעצמה היחידה באזור, מאחר שארה"ב אינה רלוונטית למלחמות הרבות המתנהלות באזור (מלבד לצורך הפצצות על דעא"ש).

והנה, בנאום הפרידה שלו מעשייה מדינית פעילה במזרח התיכון, בוחר מזכיר המדינה לעסוק מכל אלה רק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. יש בכך סממן ברור של חוסר יכולת לשפוט את האזור ואת הבעיה הפלסטינית בפרופורציות הנכונות, זה עיוות גדול מידי מכדי שניתן להבינו כטעות מקרית.

לגופו של עניין, החטא הגדול ביותר של המזכיר קרי אינו רק באשר אמר, אלא במה שלא אמר ובמה שהשתמע מכך. העיסוק האובססיבי בהתנחלויות יכול היה להיות מוצדק לו היה מתואר על-ידו בהקשר הנכון, לו היה מסביר כיצד ההתנהגות הפלסטינית תורמת גם היא לאי-השגת ההסדר ולאובדן האמון בכל משא ומתן. הוא לא ציין כיצד התמיכה של הרשות הפלסטינית במשפחות הרוצחים ובמחבלים היושבים בבתי הסוהר, מביאה לשפיכות דמים. הוא לא דרש מאבו מאזן להפסיק זאת, על אף שמבחינת הישראלים קשה לראות משהו אשר פוגע יותר באמינות המשא ומתן האפשרי.

הוא לא הביע את אותה מורת רוח שהביע לגבי המשך ההתנחלות כלפי המשך ההסתה הפלסטינית, ולא דרש להפסיקה באותה נחרצות, על אף שאבו מאזן יכול לעשות זאת בקלות ולהקטין את מספר אירועי הטרור. מהאופן שבו הוצגו על-ידו הדברים מבינים הפלסטינים ומבין העולם כי יש רק בעיה אחת מבחינת ארה״ב: ההתנחלויות, ותו לא.

המזכיר גם לא הציג את האמת בהקשר של ההתנחלויות והמשא ומתן, כאילו כישלון חידוש המשא ומתן התחיל ונגמר בהן. הוא לא הזכיר שב-2010 הסכים ראש ממשלת ישראל להקפיא את כל הבנייה בהתנחלויות למשך עשרה חודשים מפני שארה"ב הבטיחה שאבו מאזן יבוא למשא ומתן, והוא לא בא; הוא לא סיפר שהוא עצמו הגיע להסכם שישראל תשחרר רוצחים כבדים תמורת כניסת אבו מאזן למשא ומתן – ואבו מאזן לא הגיע; והוא לא גילה את הסוד הגדול באמת, סוד הסירוב של אבו מאזן להצעה שהוצעה לו על-ידי נשיא ארה"ב בשיחה פנים אל פנים באביב 2014, בעוד ראש ממשלת ישראל ענה תשובה חיובית להצעת הנשיא. זה היה המבחן החשוב ביותר, של ״כן״ או ״לא״, ראש הממשלה עמד בו – ואבו מאזן נכשל.

לכן ברור שגם אם כל מה שאמר המזכיר בנאומו נכון, הרי שמדובר בהצגה חלקית מאוד של המציאות, וכידוע מחצית האמת גרועה משקר. העיוות גדול כל-כך עד שהביא שתי מדינות, שחושבות גם הן שאל לה לישראל לבנות בהתנחלויות, לגנות את נאומו של המזכיר. בבריטניה ובאוסטרליה הבינו את שלא הבין המזכיר: כשיוצאים מהפרופורציה הנכונה ומציגים חצאי אמיתות, גם אם לא טועים בעובדות, גורמים נזק.

הבעיה העמוקה הנובעת מדברי המזכיר, כמו גם מהחלטת הנשיא לאפשר את קבלת ההחלטה במועצת הביטחון, אינה במשמעות המיידית של הדברים. להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם אין תוקף מחייב מבחינה משפטית, ולאמירה של מזכיר מדינה יוצא אין משמעות מדינית, אבל לשתיהן יש תוקף מוסרי.

מאחר שמדינת ישראל מנהלת מאבק קשה בחרמות נגדה ונגד מסע דה-לגיטימציה מאורגן וממומן היטב, ההחלטה והנאום יקשו עליה מאוד. מעתה יקל לטעון כי ישראל היא האשמה בכך שאין משא ומתן, ויקל להפעיל סנקציות על תוצרי ההתנחלות כצעד ראשון – ונגד מדינת ישראל כצעד שני. דברי המזכיר ישמשו את שונאי ישראל, ובעקיפין יתרמו להתחזקותה של האנטישמיות בעולם – אצל רבים מפריד מרחק קטן בין ההתנחלויות לבין ישראל בכלל, ומרחק קטן עוד יותר בין מאבק בישראל לבין שנאת יהודים, ולעתים משמש האחד (מאבק בישראל) רק כדי לכסות על השני. הנשיא והמזכיר לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיים ולאמר שלא לכך התכוונו. הם יהיו האשמים, כי זאת אחריותם כמנהיגי החשובה בידידות ישראל.

ובסופו של דבר, גם לשיטתם של הנשיא האמריקני ומזכיר המדינה שלו ההחלטה והנאום הם מעשה לא נבון. בהנחה שהם רצו להשפיע על כך שיום אחד תתחדשנה השיחות בין הצדדים, מעשיהם ירחיקו את התממשות החלום הזה, שהרי ברור שהמסקנות בשני הצדדים תפגענה בנכונות לשאת ולתת. בישראל נוצר צורך להשיב על החלטות הממשל היוצא ״תשובה נאותה״, כדי להוכיח שישראל ריבונית ואיש לא יכופף אותה. התוצאה תהיה מעשה בכיוון של האצה הבנייה בהתנחלויות או צעד דומה (כגון סיפוח חלקים משטח C), מהלך שעלול לגרום לבערה נוספת בשטח, וודאי לתחושה של הפלסטינים שאין עם מי לדבר.

בצד הפלסטיני יסיקו מהנאום ומההחלטה באו"ם שלא כדאי להיכנס למשא ומתן, שבו הם צריכים לוותר. הנה בלא משא ומתן ובלי לוותר על כלום, המציאות מוכיחה שמנאום לנאום של מזכירי מדינה ומהחלטה להחלטה של מועצת הביטחון – מצבם הבין-לאומי הולך ומשתפר. לא דייק המזכיר שאמר שאין בהחלטה אלמנטים חדשים לטובת הפלסטינים, יש ויש, כך למשל אף אחד מקודמיו לא דיבר על בירה פלסטינית בירושלים.

האירועים הללו שוב מוכיחים שאובססיה וכעס הם בסיס רע לקבלת החלטה, נראה שהם היו הבסיס לנאום ולהימנעות באו"ם. כדאי שבתגובתה ישראל לא תעשה אותה טעות.

פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 6.1.2017

 PDF

האלוף (מיל') יעקב עמידרור הוא עמית בכיר ע"ש רוסהנדלר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. משמש גם כעמית בכיר במרכז ג'מנדר של JINSA. היה היועץ לביטחון לאומי של רה"מ וראש המטה לביטחון לאומי. שירת כמפקד המכללות הצבאיות וראש חטיבת המחקר באמ"ן.

 

סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

Maj. Gen. (res.) Yaakov Amidror
אלוף (מיל') יעקב עמידרור

Former National Security Advisor to the Prime Minister of Israel and the Head of the National Security Council. Served 36 years in senior IDF posts, including commander of the Military Colleges, military secretary to the Minister of Defense, director of the Intelligence Analysis Division in Military Intelligence, and chief intelligence officer of the Northern Command. Author of three books on intelligence and military strategy.