קודם כל חייל, לא ילד

מאת 9 ינואר 2017

מבט מבס"א מס' 393

This is Hebrew version A Soldier, Not a “Child” by
Maj. Gen. (res.) Gershon Hacohen

תקציר: דבריו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט הם הזדמנות לבירור חברתי עמוק, חוצה מגזרים, בנוגע לגישתם של ההורים לדור הצעיר, גם לאחר סיומו של השירות הצבאי. עד מתי נמשיך לראות בהם "ילדינו"?

במשפט קצר ובמילים ברורות, העביר רב-אלוף גדי איזנקוט מסר מכונן לצה"ל ולחברה הישראלית: חייל בצה"ל הוא קודם כל חייל ולא הילד של כולנו. רצוי לברך על דבריו, שייחקקו בדברי ימי צה"ל לדורות, בצדם של נאומים קנוניים כהספד הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז.

דווקא בחוגי ימין לאומיים בחרו למצוא פגם בדבריו. מעבר לביקורת על העיתוי, יממה לפני הכרעת הדין במשפט אלאור אזריה, שאלו בהתחשבנות מגזרית, מדוע הדברים מתקבלים באהדה בין מובילי השיח הישראלי, דווקא בהקשר הזה, "במשמרת של אזריה" ולא בהקשרים קודמים, כמו במחאת "ארבע אימהות".

לעומתם, מצאתי בדברי הרמטכ"ל הזדמנות להעצמה מחודשת של מרכזיות צה"ל בתודעה הישראלית, כמרחב משותף להזדהות ממלכתית חוצת מגזרים. אכן כל חייל וחיילת הם בן ובת לאביהם ולאמם. הרמטכ"ל בוודאי לא בא לבטל משמעותה של זיקה בסיסית זו.

נכון שגם צה"ל עבר תפנית חשובה בפתיחותו למעורבות ההורים. לפעמים פתיחות זו מעיקה על המפקדים, אך במקרים רבים השותפות תורמת ומסייעת.

ביום חורף אחד ברמת הגולן, בהיותי סגן מפקד אוגדה 36, הגיע למפקדת האוגדה אב מודאג, וסיפר שזה עתה החזיר לגדוד הצנחנים את בנו ואת חברו לפלוגה שהגיעו הביתה כנפקדים. האב ביקש ממני לבחון בעצמי האם נכונות טענות בנו על מפקד הפלוגה, או שמא הבן פשוט חלש ואולי לא מתאים לעומס השירות הקרבי. נסעתי לגדוד, שוחחתי עמו והתרשמתי.

חזרתי אל האב בהבעת הערכה שבנו ממש בסדר, וטענותיו כלפי המ"פ משותפות גם לאחרים. הנושא היה ראוי בעיניי לבדיקה עניינית. רב-אלוף (מיל') בני גנץ, שהיה אז מפקד החטיבה, קיבל את המסר, ערך את בדיקתו והחליט לסיים את תפקידו של המ"פ. לא למען רגישות "הילדים של כולנו" התקבלה ההחלטה, אלא למען תפקודה הנכון של היחידה ויכולתה לעמוד במשימותיה. זו הייתה וממשיכה להיות רוח צה"ל.

אפשר גם לעשות חסד עם הביטוי "הילד של כולנו", מהמקום שבו הביטוי מבטא אהדה לחיילינו, בחרדה לאומית משותפת לגורלם, בציפייה לשובם בשלום מכל משימותיהם. לא את זה ביקש הרמטכ"ל לקחת מן הציבור.

הרמטכ"ל בא להדגיש את גודל ציפייתו מהחייל, את משמעות דרישתו הנוקבת כי ברגע של מבחן יעשה החייל כל שביכולתו ואף מעבר לכך, למען עמו ומולדתו. את זה אין דרך לדרוש מאדם שממשיכים לתפוס כילד.

עם כניסת הנער והנערה הצעירים לשורות צה"ל, הם מחויבים לרגע שבו יימצאו במבחן העליון שבו, כפי שהדגיש בן-גוריון, על כתפיהם ממש יהיה מונח גורל האומה. ברגעי מבחן אלה, להיות חייל זה עניין טוטאלי. ברגעים כאלה, המתפרצים לעתים ללא הכנה מוקדמת, החייל הוא נציג ממלכתי במבחן לאומי הרה גורל.

ברגע המבחן הזה עמדו בהצלחה רבבות חיילי צה"ל לדורותיו. זו הייתה לדוגמה גבורת זרובבל הורביץ, מפקד משוריין פורץ מחסומים בשיירת נבי דניאל בתש"ח. בשובה של השיירה מגוש עציון לירושלים, היא נקלעה למארב ולקרב ממושך. כשהבין זרובבל שרכבו לכוד לבדו בין התוקפים הערבים, חיפה על חייליו בנסיגתם אל יתר הכוח, נותר להגן על הפצועים, וכשאפסה תקווה לחילוץ, פוצץ את המשוריין על עצמו וחייליו. על כך עוטר בעיטור הגבורה. אלו פני המלחמה ברגעיה הקשים והיא אכן לא מקום נעים ומוגן ל"ילדים של כולנו".

כיצד וממתי נהיו חיילי צה"ל ל"ילדינו"? זו אינה שאלה היסטורית. זו שאלה של השקפת עולם חברתית. זו אחת התוצאות של השקפת עולם ניאו-ליברלית הסוחפת זה כמה עשורים את העולם המערבי. לענייננו השאלה מתמצה בסיפור שאנו מספרים על השאלה מדוע מתגייסים בגיוס חובה.

בהשקפת עולם אזרחית-ליברלית, המעמידה את בסיס הקיום החברתי על הפרט וחירותו, גיוס החובה אכן מהווה סוג של נטל, כמו תשלום מסים. הנטל מוצדק במסגרת משוואת עלות-תועלת המבהירה שכדאי, למען מימוש האינטרס הפרטי של כל יחיד ויחיד, שכל אחד יתגייס בתורו, במשמרת שלו, למען הבטחת יכולתו בהמשך למצות את חייו בדרכו. לאורך הדרך, האינטרס הפרטי ממשיך לעמוד במרכז מערכת השיקולים.

בחברה המגויסת, לעומת זאת, כפי שהכרנו אותה בטרם הקמת המדינה ובשני העשורים הראשונים לאחר הקמתה, האינטרס המוביל הוא האינטרס הלאומי. נקודת המבט של צורכי הכלל לא רק קודמת בהשקפת עולם זו לנקודת המבט הפרטית, אלא אף מעניקה משמעות ותוכן לחיי הפרט.

במקום הזה הגיוס אינו רק כורח מתוקף החוק, הוא קודם כל זכות והזדמנות לשותפות באחריות הלאומית הכוללת. כשנער ונערה מתגייסים בתודעת זכות שכזו, הם אינם יכולים להסכים שמישהו ימשיך להתייחס אליהם כ"ילדים".

האלוף (מיל') עמוס חורב מספר כיצד הגיע בתום הקרב על הר ציון בתש"ח, עם עוד שני מ"פים בפלמ"ח למשרדי הסוכנות היהודית בירושלים. נכנסו לחדרה של גולדה מאיר שהייתה במעמד שרת החוץ, התיישבו, הדליקו סיגריה והמתינו.

כשנכנסה, שאלה גולדה: "בחורים, מה אתם עושים כאן?" ענו לה: "אם לא ברור לכם בהנהגה שאנחנו הולכים לנצח, באנו לספר שאנחנו מנצחים". זה בעיניי הביטוי לתודעת אחריות משותפת, ושם צריך להימצא גם החייל הצעיר ברגעי המבחן.

דברי הרמטכ"ל הם הזדמנות לבירור חברתי עמוק וחוצה מגזרים על גישתנו כהורים לדור הצעיר, גם לאחר תום השירות הצבאי. עד מתי נמשיך לראות בהם "ילדינו"?

PDF

פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 6.1.2017

אלוף (מיל') גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה"ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.

 סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

Maj. Gen. (res.) Gershon Hacohen
אלוף (מיל') גרשון הכהן

שירת בצה"ל במשך ארבעים ושתיים שנים כמפקד גדוד, חטיבה, אוגדה וגיס. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר ראש מחלקת תורה ולחימה ומפקד המכללות.