ברית צללים

מאת 7 אוגוסט 2016

מבט מבס"א מס' 354, 7 באוגוסט 2016

לגירסה באנגלית

תקציר: היחסים המתפתחים בין ישראל לבין המדינות הסוניות הם תולדה של מזרח תיכון שסוע, שבו איראן ודאעש מתעצמים וארה"ב מצמצם מאוד את מעורבותה באזור. אך כדי להגיע לפריחה דיפלומטית של ממש יש צורך במו"מ להסכם עם הפלסטינים. 

רבות ממדינות העולם שואלות בתמיהה ומביטות בהערכה על היחסים המתפתחים והולכים בין מדינת ישראל לבין המדינות הסוניות היותר חשובות במרחב. מערכת היחסים הגלויה בין ישראל לבין מצרים וירדן, שאיתן יש לישראל יחסים דיפלומטיים מלאים, והיחסים הבלתי פורמליים בין ישראל לבין סעודיה והאמירויות במפרץ.

נראה שלשינוי זה יש שלושה מוטיבים: ראשית, מדובר במדינות סוניות שחוששות מעוצמתה ההולכת וגדלה של איראן, המובילה את הגוש השיעי במרחב ומאיימת על שלמותן או ביטחונן של המדינות הסוניות. סכסוך דתי עתיק קיים בין המיעוט השיעי לרוב הסוני, מיעוט הנהנה מכך שיש לו הנהגה אחת, שמוכנה להשקיע את כל הנדרש כדי לשנות את מצב השיעים במזרח התיכון.

הנהגה זו, היושבת בטהרן, מובילה מאמץ מתוכנן וממוקד שעיקרו שחרור השיעים מעול הסונים בתימן, בבחריין ובסעודיה, והגנה על השלטון או על ההובלה השיעית בעיראק, בסוריה ובלבנון. התכלית היא ליצור רצף שיעי מטהרן דרך בגדד ודמשק בואכה ביירות.

בה בעת מנסה טהרן לפגוע בדומיננטיות הסונית בצדו הערבי של המפרץ שבין חצי האי ערב לבין איראן, המכונה המפרץ הפרסי או המפרץ הערבי. בצדו הערבי של המפרץ שוכנות בין השאר אמירויות המפרץ: סעודיה, בעלת מיעוט שיעי באזורי הנפט; בחריין – שחוותה ניסיון הפיכה שיעי; ותימן, שבה נלחמת סעודיה לצד הרוב הסוני נגד המיעוט החות'י, שמחובר לאיראן.

למאבק השיעי-סוני יש גם גוון לאומי, מאחר שאי-אפשר להתעלם מכך שמדובר במאמץ איראני להגביר את ההשפעה במדינות שכולן ערביות. הד למאבק הלאומי הזה אפשר למצוא במחלוקות פנים-שיעיות בעיקר בעיראק, שם שוכנת העיר נג'ף, שהייתה בעבר העיר החשובה ביותר לשיעים וכיום נגזלה בכירותה על ידי העיר האיראנית קום.

המוטיב השני שמניע את חששות המדינות הסוניות הוא האיום של הרעיונות הסלפיסטיים הקיצוניים שמוביל ארגון דאעש. בערבית דאעש הוא ראשי תיבות של ״המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה״, אך היום הארגון פועל גם בסיני ובלוב ויש לו סניפים באפריקה ובאירופה, כפי שמעידים מעשי הטרור התכופים. לכן השם ״המדינה האסלאמית״ מתאים יותר למציאות.

התרחבות ממדי הפעילות של הארגון מהווה איום על המדינות הסוניות, שכולן בעיניו אויב ראשון במעלה. במצרים הוא אויב בפועל משום פריסתו בחלקים של חצי האי סיני וחבירתו לחמאס, הסניף הפלסטיני בעזה של האחים המוסלמים, שנואי נפשו של המשטר הנוכחי בקהיר. בירדן ובסעודיה דאעש מאיים על המשטר מבפנים, מאחר שבשתיהן קיימת אווירה אוהדת לארגון בחלקים שונים של האוכלוסייה. לכן, גם אם תצליח הקואליציה הפועלת נגד הארגון לצמצם את שטח המאחזים שלו בעיראק ובסוריה (כיום היא מתקשה לשמור על המומנטום לאחר סדרת הצלחות חשובות) עדיין הרעיון שהארגון מקדם יהיה מסוכן מאוד למדינות הסוניות.

המוטיב השלישי נובע מהתחושה שברגעי מבחן ארה״ב נטשה את ידידיה באזור, ובכוונתה לצמצם מאוד את מעורבותה באזור. במצרים החששות מבוססים על נטישת מובארק ומה שנראה כמו תמיכת ארה״ב באחים המוסלמים. בסעודיה ובמפרץ התסכול נובע מכך שהן רואות את הסכם הגרעין עם איראן ככניעה אמריקנית. הן התאכזבו מהתנהגות ארה״ב כלפי מובארק מחד גיסא, וכלפי אסד הממשיך להרוג בסונים מאידך גיסא, משום שהבינו שארה״ב כבר אינה עומדת לצדן במאבק מול איראן אלא מצפה מהן לוותר לחלק ניכר מדרישותיהן.

למדינות הסוניות, שראו בארה״ב מעצמה שבעצם נוכחותה במרחב בלמה כל כוח שהיה יכול לאיים עליהן, ברור שהמצב השתנה. גם אם ארה״ב נותרה מעצמת-על היא איבדה את הרצון להפעיל את כוחה במזה"ת. יתר על כן, גם כשהיא מתערבת, למשל בהובלת הקואליציה נגד ארגון המדינה האסלאמית, הדברים נעשים במשורה ובזהירות גדולה, וארה״ב מתפשרת מול יריביה בשטח, כפי שעולה מתגובתה הרפה להגברת המעורבות הרוסית בסוריה.

בעת כזאת המדינות הללו מחפשות גורם שיכול לסייע להן. ישראל היא המדינה היחידה במרחב שיציבותה אינה עומדת בסימן שאלה. היא מדינה חזקה צבאית וכלכלית, ויש לה יכולת ונכונות להגן על האינטרסים החיוניים שלה. זה הבסיס למערכת היחסים החדשה המתפתחת בין ישראל לבין המדינות הסוניות, מדינות סטטוס־קוו קלאסיות הנמצאות באזור שאינו מפסיק להשתנות, ומחפשות בו עוגן על מנת לייצב את עצמן. ישראל היא עוגן שכזה. אלה נישואי נוחות, לא יחסי אהבה, אך יש להם חשיבות הולכת וגדלה.

כדי להגיע לפריחה של ממש ביחסים צריך לשתף פעולה, כפי שאמר לי נסיך סעודי שאתו הופעתי על במה משותפת בוושינגטון. ״הצירוף בין הכסף הישראלי לבין הכישרון הערבי יכול לשנות לטובה את כל המרחב״, אמר. הבדיחה המשעשעת הסתירה אמת גדולה, ישראל יכולה לתת למדינות אלה את שחסר להן: ביטחון, טכנולוגיה ושיפור עצום בתחום המים, החקלאות והבריאות.

אלא ששיתוף פעולה רציני, פומבי וללא מגבלות יתאפשר רק אם ייחתם הסכם בין ישראל לפלסטינים – לא כי הנושא בוער למנהיגי המדינות, אלא משום שבלעדיו הרחוב לא יאפשר להם להתקדם בפומבי במערכת היחסים עם ישראל. אלא שלפלסטינים לא דחוף לקדם את ההסכם ואת מערכת היחסים של ישראל בעקבות כך – נהפוך הוא; ההבנה שהם המפתח לשיפור היחסים הללו מעלה את חשיבותם ואת מחירם.

הדרך היחידה להתגבר על מכשול זה היא לשנות את סדר השלבים: יש לבנות מערכת יחסים שתהווה מטרייה משותפת לפעולה של המדינות הסוניות וישראל, ואליה להוביל את הפלסטינים כדי להתחיל במו"מ. בשונה מהעבר, בעת הזאת שיפור מערכת היחסים חשוב למדינות ערב לא פחות מאשר לישראל 'אלא שהמכשול הפלסטיני מפריע להן לממשו באופן מלא. לא בטוח שמדינות ערב מסוגלות להתגבר על מכשול זה חרף האינטרס שיש להן. כדאי שישראל תחשוב כיצד היא יכולה לסייע בכך, שכן מדובר בהזדמנות היסטורית.

PDF

האלוף (מיל') יעקב עמידרור הוא עמית בכיר ע"ש רוסהנדלר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. משמש גם כעמית בכיר במרכז ג'מנדר של ג'ינסה. היה היועץ לביטחון לאומי של רה"מ וראש המטה לביטחון לאומי. שירת כמפקד המכללות הצבאיות וראש חטיבת המחקר באמ"ן.

פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 5.8.2016

סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

Maj. Gen. (res.) Yaakov Amidror
אלוף (מיל') יעקב עמידרור

Former National Security Advisor to the Prime Minister of Israel and the Head of the National Security Council. Served 36 years in senior IDF posts, including commander of the Military Colleges, military secretary to the Minister of Defense, director of the Intelligence Analysis Division in Military Intelligence, and chief intelligence officer of the Northern Command. Author of three books on intelligence and military strategy.