הגנה אקטיבית בפני רקטות וטילים: לקחי עופרת יצוקה ומלחמת לבנון השנייה

מאת 19 פברואר 2009

מבט בס"א: 69

תקציר: מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" הוו דגם בזעיר אנפין למלחמות העתיד. איראן וגרורותיה סוריה, החזבאללה והחמאס אינם משקיעים כמעט דבר במערכות נשק "קלאסיות" של מלחמה בעצימות גבוהה. במקום זאת הם בונים ורוכשים כמויות עצומות של טילים ורקטות. בכל מערכה עתידית יהיה העורף הישראלי כולו נתון למתקפה עזה של טילים ורקטות בעוצמה שלא ידענו כמותה. מאמר זה סוקר את אמצעי המענה של ישראל למתקפת הרקטות.

מתקפת הרקטות של החמאס וארגונים פלסטיניים אחרים על דרום המדינה במהלך "עופרת יצוקה", חרגה מהמתכונת רבת השנים של ירי הטרדה על ישובי עוטף עזה. למרות שעוצמת האש וטווחי הפגיעה היו נמוכים משמעותית ממתקפת הרקטות של החזבאללה במלחמת לבנון השנייה, היעדים האסטרטגיים היו דומים. ראשית, הפגנת המשך קיומה של היכולת הצבאית של הפלסטינים מול עוצמת התקיפות הישראליות. שנית, הישג תדמיתי בציבור הפלסטיני ובמדינות העולם על ידי פגיעה בערים ראשיות בעומק שטח ישראל, ובכאלו שנחשבו עד אז ל"עורף בטוח". שלישית, כרסום בכושר העמידה של האוכלוסייה הישראלית ויצירת לחץ על מקבלי ההחלטות בישראל להפסיק את הלחימה בתנאים נוחים יותר לצד הפלסטיני.

ייתכן שהפעם היה גם ממד נוסף: תקיפת בסיסי חיל האוויר על מנת לפגוע בכושרו – ממד שלא היה קיים, לפחות באופן מפורש, במלחמת לבנון השנייה.

המאפיין העיקרי של מתקפת הרקטות במהלך "עופרת יצוקה" היה השימוש שנעשה לראשונה ברקטות גראד משופרות, שטווחן המרבי הוא כנראה מעט יותר מ-40 ק"מ. רקטות גראד תקניות נורו לראשונה אל אשקלון עוד בשנת 2004, ובשימוש שבהם הפעם כשלעצמו לא היה חידוש. לעומתן, רקטות הגראד המשופרות הכניסו למעגל האיום ערים ראשיות ויישובים גדולים ברחבי הדרום והמרכז – אשדוד, באר שבע, קריית גת, יבנה, וגדרה – שעד אז נחשבו ל"עורף בטוח". ניתן להעריך באופן גס שהגדלת טווח הירי מ-20 ל-40 ק"מ הכניסה למעגל האיום יותר מחצי מיליון אזרחים.

יתרה מכך: האזורים מוכי הרקטות כללו הפעם גם תשתיות לאומיות ראשיות כמו הנמל, בתי הזיקוק ותחנת הכוח באשדוד, וכן אזורי תעשייה נרחבים באשדוד, באר שבע וקריית גת, שכללו תעשיות כימיות ומפעלי טכנולוגיה גבוהה. גם בהיבט זה בולטת ההקבלה למלחמת לבנון השנייה.

אמצעי המענה של ישראל למתקפת הרקטות היו זהים בעיקרם אך שונים בתוצאתם מאמצעי המענה במלחמת לבנון השנייה. כמו ב-2006 נעשה מאמץ משמעותי לדכא את האש הן בתקיפה ההתחלתית (שבת 27 לדצמבר) והן במהלך הלחימה. בשונה ממלחמת לבנון השנייה, הפעם ניכרה ירידה של ממש בקצב הירי הרקטי לאחר השבוע הראשון של המערכה. קשה לומר אם ירידה זו נבעה מדעיכה בכוחם של הפלסטינים להוציא לפועל שיגורי רקטות, או מרצונם לשמר את המלאי שבידם למקרה של התמשכות הלחימה. בשבוע האחרון של המערכה התהפכה המגמה וחלה עליה מסוימת בירי הרקטי, מה שיכול לרמז על האפשרות השנייה, לפחות באופן חלקי. מקורות ישראליים מייחסים את הירידה בקצב הירי הרקטי הן לשחיקה ביכולת הירי על ידי חיל האוויר, והן לפעולה הקרקעית שתפסה שטחים ששימשו לשיגור רקטות לעבר ישראל.

האמצעי השני, הגנה פסיבית, הניב הפעם תוצאות טובות יותר מאשר במלחמת לבנון השנייה. ב-2006 נורו כ-4,000 רקטות שהרגו 53 ישראלים. לאמור, כ-75 רקטות להרוג. במקורות הפתוחים אין עדיין תמימות דעים לגבי כמות הרקטות הכללית שנורתה במהלך "עופרת יצוקה" אך היא בוודאי לא פחותה ממה שארגון החמס הודיע – כ-550 רקטות – ולא עולה על הערכות שהושמעו בתקשורת הישראלית אודות כ-660 רקטות . מתקבל שהפעם נדרשו בין 183 ל-220 רקטות כדי לגרום להרוג אחד. עם זאת יש לנהוג זהירות רבה בהסקת מסקנות. לפחות חצי מהרקטות שנורו ב"עופרת יצוקה" היו מייצור עצמי של הפלסטינים ("קסאמים" בלשון העם). רקטות אלה הינן בעלות דיוק גרוע יותר מרקטות גראד תקניות והראש הקרבי שלהן קטן בהרבה.

עם זאת נראה כי מערך האזעקות, שפעל בדרך כלל במועד, בשילוב עם הענות הציבור להוראות מנעו אבדות רבות. לדוגמה, בשתי פגיעות ישירות של גראדים ארוכי טווח ברבי קומות באשדוד נרשמו פציעות קלות ונפגעי חרדה בלבד, מכיוון שהדיירים התפנו בעוד מועד מדירותיהם לחדרי המדרגות. אלמלא התנהגות ממושמעת זו, היה סביר לצפות לתוצאות קשות בהרבה.

האנלוגיה למלחמת לבנון השנייה נכונה גם לגבי נדבך ההגנה האקטיבית אשר בשתי המערכות לא מילא כל תפקיד. במערכה של שנת 2006 פרס חיל האוויר סוללות "פטריוט" בצפון אך מסיבות שלא הובהרו לא עשה בהן שימוש כנגד הרקטות הכבדות מתוצרת סורית (302 מ"מ) שנורו על עפולה, חדרה וחיפה. מול רקטות הגראד של החזבאללה שתקפו את נהרייה, קריית שמונה, צפת וחיפה לא היה לישראל כל מענה הגנתי.

פער זה זוהה כקריטי על ידי מערכת הביטחון וכתוצאה הותנע פיתוח מערכת ייעודית בשם "כיפת ברזל" ליירוט רקטות שנורות מטווחים של ארבע עד 40 ק"מ – לאמור, קשת הטווחים של הרקטות של הארגונים הפלסטינים ששוגרו מעזה במהלך "עופרת יצוקה". לדברי משרד הביטחון, היעד לכשירות ראשונית של "כיפת ברזל" הוא סוף 2010. כך התגלגלו הדברים למצב שבמערכה של 2009, ממש כמו במערכה הקודמת ב-2006, הפער לא נסגר ועריה של ישראל נשארו בלתי מוגנות.

איך היו נראים פני הדברים אילו מערכת דוגמת "כיפת ברזל" הייתה פרושה מבצעית כבר ב-2006? יש שיטענו כי הדבר לא היה משנה את מהלך המלחמה ותוצאותיה. מאידך, יש לציין כי קרוב ל40% מההרוגים שנגרמו על ידי הרקטות של החזבאללה, נהרגו מפגיעת שתי רקטות בלבד (שמונה אזרחים בבתי המלאכה של הרכבת בחיפה מרקטה אחת ו-12 אנשי מילואים בכפר גלעדי מרקטה נוספת). גם בהנחה המחמירה שדרושים שני טילי יירוט מסוג "כפת ברזל" כדי להשמיד בוודאות רקטת גראד במעופה, היו נדרשים לא יותר מארבעה טילי יירוט כדי למנוע את מותם של 20 ישראלים, על הכאב האישי והדכדוך הלאומי שמותם הביא בעקבותיו. קשה לקבל כי הצלת חיים, מניעת נפגעים והקטנת נזקים לא היו משפיעים על מהלך המלחמה ועל תוצאותיה.

יש החולקים על כך ש"כיפת ברזל" תוכל ליירט רקטות קסאם שטווחן שישה עד עשרה ק"מ עקב זמן מעופן הקצר, אך אין חולקים על כך שהמערכת תוכל ליירט רקטות גראד שנורות לטווחים של 30 ו-40 ק"מ וזמן מעופן ארוך יחסית. ב"עופרת יצוקה" הייתה יכולה סוללה אחת באזור אשדוד להגן גם על ישובי הסביבה כמו יבנה ומושבי גדרות. סוללה נוספת בבאר שבע הייתה יכולה להגן על כל העיר וסביבותיה.

ההתראה המוקדמת המהירה והאזעקות הממוקדות שהפיקה ב"עופרת יצוקה" הוכיחו כי ניתן לאתר את הרקטות כמעט מיד עם יציאתן, ולחשב בזמן קצר את אזור נפילתן המשוער. מכאן ניתן להקיש כי מערכת כמו "כיפת ברזל" הייתה יכולה להבחין בין רקטות שעומדות ליפול באזורים פתוחים לבין כאלה שנקודת הפגיעה הצפויה שלהן הינה בשטח מיושב, וליירט רק את האחרונות. עד עתה לא ברור כמה רקטות נורו במהלך "עופרת יצוקה" לטווחים של 30 ק"מ ומעלה. לפי מקור אחד בתקשורת נורו 78 רקטות כאלה. אך מליקוט ידיעות תקשורתיות על ידי כותב שורות אלה במהלך המלחמה, נראה שהמספר גבוה יותר והוא נע בין 90 ל-120.

אם נכונה ההשערה כי רק 30% מהרקטות של החמאס פגעו באזורים מאוכלסים, הרי שלא היה צריך ליירט יותר מ-40 רקטות (דהיינו פחות משתיים ליום בממוצע) כדי למנוע פגיעה באשדוד, באר שבע וישובים סמוכים, ולשלול בכך מהחמאס את אחד ההישגים הבודדים שהוא מתפאר בהם, זאת בנוסף לצמצום בנפגעים ובנזקי רכוש. גם כאן קשה לקבל כי הדבר לא היה משפיע על תוצאות המערכה.

הן במערכה של 2006 והן בזו האחרונה של 2009 היו מתקני תשתית ותעשייה חשופים ללא מגן לרקטות של החזבאללה והחמאס: נמלי חיפה ואשדוד, בתי הזיקוק בצפון ובדרום, מפעלים פטרוכימיים ותעשיות עתירות מדע. העובדה שתשתיות אלה לא נפגעו כמעט בשתי המערכות הייתה יד המקרה. ביום האחרון של "עופרת יצוקה" פרצה במפעל כימיקלים באשדוד שריפה שהביאה לפינוי תושבים מחשש לדליפת חמרים מסוכנים. ככל הידוע שריפה זו לא נגרמה כתוצאה מפגיעת רקטה, אך הדבר מלמד מה היה יכול לקרות אילו ארגוני הטרור היו מכוונים את הרקטות על מפעלים המכילים חומרים מסוכנים. האסון ההמוני שהיה עלול להיגרם היה משפיע ללא ספק על מהלך ותוצאות המערכה, ולא לטובת ישראל.

מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" הוו דגם בזעיר אנפין למלחמות העתיד. איראן וגרורותיה סוריה, החזבאללה והחמאס אינם משקיעים כמעט דבר במערכות נשק "קלאסיות" של מלחמה בעצימות גבוהה. במקום זאת הם בונים ורוכשים כמויות עצומות של טילים ורקטות. בכל מערכה עתידית יהיה העורף הישראלי כולו נתון למתקפה עזה של טילים ורקטות בעוצמה שלא ידענו כמותה. יש לקוות שבבוא היום תעמוד לרשות מדינת ישראל הגנה אקטיבית יעילה וכי אזרחי המדינה ותשתיותיה לא ישמשו עוד כמטווח פסיבי לרקטות של מדינות וארגונים עוינים.

BESA Center Perspectives Papers are published through the generosity of the Littauer Foundation

Click here to see a PDF version of this page

Uzi Rubin
מר עוזי רובין

מייסד ומנהל לשעבר של פרויקט החץ להגנה מפני טילים ארוכי טווח במשרד הביטחון. מומחה למערכות הגנה מפני טילים.