ההתפתחויות האפשריות בעקבות חתימת ההסכם עם איראן

מאת 5 אוגוסט 2015

מבט בס"א: מספר 303

הקדמה

בהסכם שחתמו המעצמות עם איראן יש לכאורה הישג גדול. אם האיראנים יקפידו על ההסכם, תידחה יכולתם להגיע לפצצה ראשונה בכחמש עשרה שנים (אני מעדיף מספר זה רק לצרכי הדיון הנוכחי, שהרי אפשר לטעון שחלק מההסכם תקף רק למשך עשר שנים). יתר על כן, ארצות הברית טוענת שסידורי הפיקוח ההדוקים אמורים להבטיח כי גם אם האיראנים לא יקפידו על מילוי ההסכם, ארצות הברית ופקחי הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) יוכלו לאתר את ההפרה ויהיה זמן רב (שנה) לתגובה.

נראה שהטוענים שההישג גדול, מתעלמים מהבעיה העיקרית הנובעת מההסכם ומסדרת נקודות חולשה שבו. מכלול החולשות מצביע על הגעה להסכם מתוך כוונה לדחות את הבעיה ולא על מנת לפתור אותה, תוך התעלמות מהעובדה שכאשר הבעיה תעלה שוב היא תהיה חמורה פי כמה ויהיה קשה עשרות מונים לטפל בה.

ההסכם לא ימוטט את ישראל ובמקרה הטוב אולי אפילו יקנה לה זמן להתארגנות טובה יותר. לכן, אמנם אין צורך להיכנס להיסטריה, אך יש צורך לקרוא את המציאות ולא לייפותה. המציאות לאחר חתימת ההסכם תהיה ככל הנראה הרבה פחות טובה מאשר לפניו.

הבעיה העיקרית היא התוצאה המהותית של ההסכם. היא נוסחה היטב על-ידי הנשיא רוחאני כלהלן: איראן נותרה עם תכנית גרעין (צבאית!) והסנקציות יוסרו. לאיראנים היה חשוב יותר מכל להשיג לגיטימציה בין-לאומית לתכנית הגרעין שלהם, ואת זאת הם השיגו.

מעט היסטוריה

בתחילת הדיון חשוב להדגיש: בתכנית הגרעין האיראנית אין מרכיב אזרחי ואין לה הצדקה אלא כתכנית צבאית. כל מומחי העולם מסכימים על כך, חלקם אומרים זאת בחדרים סגורים אך רובם מביעים את דעתם גם בפומבי. אין אף מומחה רציני שחושב שאיראן מפתחת את יכולותיה עבור תכלית אזרחית.

על בסיס הבנה זאת, שהייתה מקובלת גם על המומחים האמריקנים, הייתה המדיניות האמריקנית ברורה: ההסכם צריך "לפרק" (dismantle) את איראן מיכולות הגרעין שלה. זה היה המונח בו השתמשו האמריקנים בשלבי המשא ומתן הראשונים עם איראן. בשלב מסוים החליטה ארצות הברית לעבור ממדיניות שמטרתה לפרק את יכולות הגרעין של איראן למדיניות שמטרתה רק דחיית הבשלת היכולת לכדי פצצה למשך עשר עד חמש עשרה שנה.

הפתרון האמריקני נשען על אמצעים משולבים:

האטה משמעותית של תכנית ההעשרה על-ידי השבתה של כמעט מחצית מהסרכזות (כיום עובדות כתשעת אלפים סרכזות, לאחר חתימת ההסכם תיוותרנה מעט יותר מחמשת אלפים) והעברת כמעט כל האורניום המעושר אל מחוץ לאיראן. האיראנים ימשיכו להעשיר אורניום אך לא יהיה באיראן מלאי של חומר מועשר, שהינו תנאי לייצר נשק. איראן וויתרה על בניית כור שיכול לייצר פלוטוניום (חומר בקיע ראוי לבניית פצצת אטום) בתקופת ההסכם. האיראנים החלו לבנות כור כזה, ועל פי ההסכם מבנהו ישונה כך שלא יוכל לייצר פלוטוניום. איראן גם הסכימה לפיקוח חמור, כך שלא תוכל להסתיר את הפרות ההסכם, והעולם, ובראשו ארצות הברית יוכל להגיב בזמן.

מהרגע בו שונתה המדיניות בוושינגטון, ונעשה וויתור על הכוונה להגיע לפירוק היכולות הגרעיניות של איראן, ברור היה לאמריקנים שישראל אינה יכולה להיות שותפה במשא ומתן. ארצות הברית עברה למשא ומתן חשאי שהוסתר מישראל. ליחסים האישיים אמנם יש חשיבות רבה, אך ההחלטה של ארצות הברית להסתיר מישראל את פרטי המשא ומתן עם איראן נבעה מהבנה עמוקה שבעקבות שינוי המדיניות האמריקנית ישראל אינה יכולה להסכים עם מטרת המשא ומתן, וממילא גם לא להיות חלק מניהולו השוטף. כל עוד מטרת המשא ומתן הייתה משותפת ומוסכמת, שיתפה ישראל פעולה עם ארצות הברית, ונמנעה מכל פעולה שהייתה עלולה לפגוע בו. ברגע שארצות הברית החליטה להסתפק בדחיית הופעת הפצצה לזמן קצוב, ישראל הושארה בחוץ, לא בגלל מערכת היחסים הבין-אישית הקשה בין הנשיא לבין ראש הממשלה, אלא בגלל הבדלי גישה משמעותיים. בהמשך הדרך נעזרו הנושאים והנותנים האמריקנים במומחים ישראליים, אך לא שיתפו את ישראל בדיונים העקרוניים.

איני רוצה לעסוק בשאלה המעניינת מדוע קרס חלק חשוב מעמדותיה של ארצות הברית במהלך המשא ומתן (וברור לכל מי שמכיר את המשא ומתן מתחילתו כי ארצות הברית ויתרה על הרבה יותר מאשר האיראנים). חשוב יותר להביט קדימה ולשאול – מה הלאה?

אף על פי שהמאבק בקונגרס טרם הוכרע, אני מניח (לצורך הדיון בלבד) שההסכם יאושר על-ידיו, וגם אם יהיה רוב נגדו – יטיל הנשיא ווטו וההסכם יכנס לתוקף גם ללא אישור הקונגרס. אני גם מניח שהאמריקנים יתייחסו ברצינות לביצוע ההסכם על-ידי האיראנים וינסו לפקח עליו באופן קפדני.

 אפשרויות לעתיד

מהן האפשרויות מבחינת איראן? זאת שאלה חשובה, שהתשובה עליה תשפיע יותר מכל על דרכה של ישראל ועל תגובותיה. יש להדגיש כי בכל מקרה ישראל חייבת לשמור על עצמאות ההחלטה. אסור שהעובדה שהמעצמות חתמו על החוזה תשתק את ישראל. מדובר בביטחון המדינה, ובנושא זה על ישראל לקבל את עצתו של נשיאה הנוכחי של ארצות הברית: על ישראל להיות מסוגלת להגן על עצמה – בעצמה, גם אם ההסכם הופך זאת למורכב יותר.

יש להניח כי בכל דרך בה תבחר איראן הרי בשלבי הביצוע הראשונים, שנה שנתיים לפחות, יהיו האיראנים קפדניים מאוד בשמירת פרטי ההסכם. ייתכן שהם ינסו פה ושם לכרסם בהסכמות הנוגעות לפיקוח, אבל הם לא ינסו לרמות ולעבור באופן בוטה על הכללים שסוכמו. בשנים אלה האינטרס העליון שלהם יהיה הסרת הסנקציות (כשישים אחוז מכלל ההסכם עוסק בהסרת הסנקציות ובפרוק המנגנונים שעסקו בהם!). הסרתן תאפשר לאיראן לבנות ולחזק את כלכלתה הפגועה בגין הבידוד שניכפה עליה. זאת בזכות הון עתק שיזרום לכלכלת איראן, גם אם מיליארדים יאבדו בתהום השחיתות האיראנית העמוקה מאוד. הסרת הסנקציות תאפשר לשלטון להצביע על הישגיו ולחזק את מעמדו מול האיראנים שחושבים על חופש ודמוקרטיה (האם ירוויחו מהעניין הקיצוניים שיצביעו על כך שהעיקשות משתלמת, או הפחות נוקשים שיצביעו על כך שגמישות טקטית נותנת פירות אסטרטגיים? אין לדעת). הסרת הסנקציות תשחרר מרץ וכסף איראני רב לקידום האינטרסים החשובים לה במזרח התיכון ומחוץ לו, והנהנים יהיו בני בריתה של איראן – חזבאללה, חמאס, העלווים בסוריה והח'ותים בתימן. כדי לעמוד במשימות הללו יש להעריך כי בשלב הראשון המאמץ האיראני יהיה להיפטר מעול הסנקציות ולהתחזק, מבפנים ומבחוץ.

לאחר שנים בודדות אלה קיימים שלושה כיווני התפתחות אפשריים (אני מודה לעמיתי אלוף (מיל') עמוס ידלין שדבריו עזרו לי בהגדרת דרכי הפעולה):

האפשרות הראשונה מבוססת על אמונה שההסכם יביא לשינוי המשטר בטהראן או לפחות לשינוי בהתנהגותו. בתום עשור לביצועו של ההסכם, על פי תפיסה זו, לא יהיה ממה וממי לחשוש, המתונים יצברו עוצמה ודרכה של איראן, בתחומי הטרור והתערבות במדינות זרות, בהקשר הישראלי ובהקשרים אחרים תשתנה כליל. המסר שההסכם הוא כלי לשינוי האופי של המשטר או התנהגותו הוא הסבר רב עוצמה, מאחר שהוא נותן תקווה, ואנשים, כולל מנהיגים, מחפשים תקווה ורוצים להנחיל אותה לעולם. בדבריה של שרת החוץ של האיחוד האירופי ביום ההסכם היה זה המוטיב העיקרי וכנראה שלא מעט מאנשי הממסד במדינות אירופה מאמינים בכך. לא אתפלא אם יסתבר שמקבלי החלטות בארצות הברית לא חשים שהם "נוצחו" על-ידי האיראנים במשא ומתן, אלא חושבים באמת ובתמים שהדרך הנכונה היא להתפשר עם אותם עריצים כדי להגיע לעולם טוב יותר, וכי ההסכם ישנה את דרכם של אותם דיקטטורים או לפחות ימנעו סכנות גדולות יותר מאשר שימוש בכוח צבאי. זו אינה נאיביות, זו אידיאולוגיה בעלת שורשים עמוקים. זו הייתה תפיסה מקובלת גם בזמן המלחמה הקרה, עת רבים סברו שעצם קיומו של ההסכם חשוב מתוכנו מכיוון שהוא מחדיר רוח אחרת ליחסים ויגרום להם להשתפר. היו שאף הרחיבו וטענו שעצם המפגש לצורכי המשא ומתן וההכרה בצרכי האחר פותחים פתח לעולם טוב יותר. אמנם האמריקנים הסבירו, בטרם שינו את מדיניותם, שלא זה הוא קו המחשבה המנחה אותם במשא ומתן, וכי אין הם מצפים לשינוי בהתנהגות המשטר בעקבות ההסכם, אבל כיום לא כולם בוושינגטון מסכימים שהתקווה הזאת חסרת בסיס. הגישה הזאת נראית לא מציאותית ולא מתאימה לאיראן כפי שהיא מוכרת מאז המהפכה לפני שלושים וחמש שנה, אבל צריך להתפלל ולקוות ש"בעלי התקווה" צודקים. אם כך יקרה צריך יהיה להודות כי זה אירוע יוצא דופן. זה לא עבד במינכן (1938), לא בצפון קוריאה, ולא מתחילת דרכו של ממשל אובמה מול רוסיה (מה שכונה restart). לאמיתו של דבר איני מכיר מקרה בהיסטוריה המודרנית שבו עבדה הגישה הזו (אני מכיר את הטיעון לגבי ניקסון וסין, ובכל זאת אני עומד על דעתי).

 האפשרות השנייה היא שלאחר מספר שנים, האיראנים, כשיחושו חזקים מספיק, יתחילו לרמות. בתחילה בנושאים שוליים, וככל שיצברו ביטחון וניסיון – גם בנושאים מרכזיים. בהקשר זה יביא ההסכם בכנפיו שני שינויים, האחד חיובי והשני שלילי.

ההישג החיובי נשען על ההבטחה האמריקנית שהפיקוח יהיה קפדני ביותר, משוכלל מבחינה טכנולוגית ולכן קרוב לזמן אמת באיתור כל הפרה, וכי התגובה האמריקנית תהיה מהירה וחזקה (דבר זה לא נאמר במפורש אבל הוא משתמע מהבטחות הממשל). אני מניח שמלבד הוויתור האמריקני, חסר ההיגיון, על אפשרות של ביקורת פתע במקומות לא מוצהרים, יהיה ניטור קפדני של מומחי סבא"א, אם כי הסכמת הארגון לכך שהדגימות מפרצ'ין יאספו על-ידי האיראנים ומפקחי הארגון לא יהיו נוכחים במקום, מעלה סימן שאלה גדול ביותר על נכונותם להתעמת עם האיראנים ועל השיפוט המקצועי שלהם.

השינוי השלילי שיגרם בעקבות ההסכם הוא העובדה שרמת המודיעין תרד עם הזמן. שינוי זה לא יורגש מיד, מאחר שבתחילה כולם יקפידו על רמת איסוף גבוהה, אבל ברבות הימים כשבעיות אחרות יצוצו בעולם, איכות המודיעין על איראן תרד בעקבות שתי התפתחויות, בלתי נמנעות:

א. עדיפות – גם ארצות הברית הגדולה צריכה לקבוע עדיפות בהקצאת משאבים. לאחר זמן, יראה שאיראן מקפידה על שמירת ההסכם תתחיל העברה אטית אך קבועה של אמצעי מודיעין לבעיות בוערות אחרות, זה טבעו של עולם.

ב. רמת הסיכון במבצעים – מבצע מסובך שעלול, אם יתגלה, להביך את ארצות הברית, יאושר במדינה עוינת ומסוכנת, אך לא יאושר במדינה עמה יש הסכם. כמובן שיש מדינות שלא תתקשינה לפעול מודיעינית גם במדינות עמן יש להן הסכם, אך המאמץ האמריקני וודאי יושפע משינוי המצב לאחר ההסכם.

בגלל שתי ההתפתחויות הצפויות הללו סביר כי ברבות השנים תפחת כמות המודיעין ואיכותו. ההתפתחות הזאת מוכרת בישראל ממקרים דומים בעבר, ואין סיבה להעריך שתהליך ההידרדרות ביחס למודיעין האמריקני באיראן יהיה שונה בחריפותו ממה שחוותה ישראל. התוצאה תהיה הרת אסון להסכם, שהרי ברור שהרמייה האיראנית לא תתבצע במתקנים מוצהרים שתחת פיקוח סבא"א, אלא במקומות שאינם מוכרים לקהילה הבין-לאומית, מתקנים שלשם איתורם חייבים מודיעין איכותי ביותר. הצירוף של הוויתור האמריקני על ביקורות הפתעה במתקנים וירידה בלתי נמנעת באיכות המודיעין, מהווה בסיס מצוין לתכנית רמיה איראנית מוצלחת.

גם יכולת המינוף של המודיעין האמריקני על איראן תשחק בהכרח, שהרי ארצות הברית תירתע מלחשוף יכולות ושיטות איסוף, במיוחד כאלה שמסגירות פעילות בשטחה של איראן, שותפתה החדשה. ואילו סבא"א מצדה תירתע בעתיד כבעבר להשתמש רק במודיעין חיצוני (גם אם יוגש לה) כדי ליזום בדיקות במתקנים רגישים, מחשש שתואשם כסוכנת ישראלית או אמריקנית, ולכן תזדקק לזמן רב ולמאמצים רבים על מנת לייצר תיק עצמאי שיעמוד במבחן ויספיק כדי ליזום בדיקות מאתגרות במתקנים לא מוכרזים. קשה לראות איך סבא"א מגיעה ליכולת מעין זאת.

נראה שגם הטיעון האמריקני ש"שנה תספיק כדי להגיב כראוי" אינו מבוסס דיו. ברור שהאינטרס של כל ממשל החתום על הסכם, גם אם ירש אותו מאחר וודאי אם הוא מזדהה אתו, יהיה להבליע הפרות ולא להכיר בהן כל עוד אפשר. יתר על כן, ממשלות לא אוהבות שמעמידים אותן בפני מצבים המחייבים קבלת החלטות קשות, ובדרך כלל כשהמצב בתחום האפור ואינו ברור לחלוטין, כל עוד אפשר נוטים המחליטים ואף ארגוני המודיעין עצמם, למצוא "הסברים" כדי לדחות את ההחלטות. כך למשל בשנת 1995 הגשנו שלל מידע מודיעיני איכותי ומנותח היטב לארצות הברית כדי להראות לידידנו בוושינגטון שהממשל האיראני החל בתכנית גרעין צבאית. האמריקנים, כדרכם, התייחסו לעניין ברצינות רבה ומינו צוות בראשות פקיד בכיר כדי לבחון את הנושא. בסופו של תהליך, הוא נתן לנו להבין שנכשלנו כליל בניסיון "לייצר אויב חדש" ונוראי, אחרי שהם חיסלו את יכולותיו של סדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה. שנתיים נוספות עברו עד שיורשי בתפקיד רח"ט מחקר באמ"ן שכנע את האמריקנים שהאויב אמיתי והתכנית מסוכנת. לא קשה לתאר את אנשי המודיעין האמריקני מביאים פיסות מידע על הפרות איראניות ונדחים על-ידי המחליטים בסיועם של הסברים מלומדים, עד שיביאו את האקדח המעשן שלעולם לא יושג, או עד שיהיה מאוחר מדי. ברוב המקרים הדומים עברה יותר משנה מהרגע שהחלה ההפרה, עד שהיא אותרה, הובנה, המומחים שכנעו את מקבלי ההחלטות, ואלה קיבלו החלטה וביצעו אותה.

על סמך הניסיון בתחום, כמעט בכל המקרים מסוג זה, צריך להניח ברמת סבירות גבוהה שאם האיראנים יתאמצו לרמות ולהסתיר את מעשה הרמייה, קרוב לוודאי שהם יצליחו להגיע לפצצה הראשונה בטרם יגיב המערב לאירוע. בכל מקרה לא נכון לתלות את ביטחונה ואת קיומה של מדינת ישראל בהערכה ההפוכה, לפיה הפיקוח יבטיח את ביצועו של ההסכם ככתבו וכלשונו ויאפשר תגובה בזמן. זה סיכון גבוה בהרבה ממה שנכון וראוי לקחת.

האפשרות השלישית היא לכאורה המורכבת ביותר מבחינת ישראל והעולם, שמעדיף להתעלם מכך. זאת האפשרות שהאיראנים ילכו בנתיב ההסכם עד הסוף וישמרו עליו ככתבו וכלשונו במשך עשור עד חמש עשרה שנה. הם לא ירמו אך יצברו ידע ויכולות, בתיאוריה ובמעשה. כך למשל, מאחר ומותר להם, במגבלות מסוימות, לפתח את הדורות הבאים של הסרכזות – הם יתמקדו בכך. במצב שכזה סביר שבסוף התקופה, לאחר למעלה מעשור, הם יהיו בעלי ידע להעמדת סרכזות מהירות פי עשרה או פי עשרים. זאת אפשרות אמיתית ואין בה ככל הנראה משום הפרת ההסכם, אם תעשה על-ידם בזהירות הראויה.

חמש שנים לאחר תחילת ההסכם יוסר האמברגו על נשק קונבנציונאלי והאיראנים יעבדו על בסיס תכנית רב שנתית שעיקרה שיפור מהותי של הגנת הנ"מ שלהם, הרוסים יסייעו להם מאחר שמדובר ב"נשק הגנתי" ורוסיה זקוקה לכסף. שלוש שנים לאחר מכן יוסר גם האמברגו על פרויקט הטילים האיראני והם יתקדמו ככל יכולתם בתחום פיתוח וייצור טילים מדויקים לטווחים שיש בידם כיום, כשהם נותנים דגש לטווחים ארוכים יותר – כדי להגיע ליכולת שתאפשר איום על אירופה בשלב ראשון (וקרוב מאוד), ועל ארצות הברית בהמשך הדרך. אין ספק שתוך עשר שנים, וודאי לאחר הסרת האמברגו, הם יגיעו לכך. איראן תהיה מוגנת טוב יותר מפני כל איום אווירי ובעלת יכולת לפגוע בטילים באזורים רבים בעולם.

במקביל תבנה כלכלה איראנית חזקה שתאפשר אחרי כעשור לעמוד בלחצים חיצוניים. כך למשל יהיו לאיראנים יותר חלקי חילוף בתחומים רגישים, בבנקים איראניים יוחזקו יותר מזומנים במטבע חוץ, יוקמו יותר שותפויות עם חברות גדולות – מה שיקשה בעתיד על כל משטר להטיל סנקציות. בקיצור, יופקו כל הלקחים ממשטר הסנקציות האחרון ואיראן תתכונן טוב יותר למצב דומה בעתיד. ברור שבעקבות נהירת העולם להשקעות באיראן, משקיעים פרטיים וממשלות, תפחת מאוד היכולת לחזור למשטר סנקציות, שכן מאות מיליארדי דולרים של המדינות שתיקראנה להטיל סנקציות יהיו מושקעים באיראן. גם אם תוטלנה סנקציות (והתהליך לשם כך על פי ההסכם מסורבל למדי), ערכן יהיה מינימלי, מאחר שאיראן תהיה מוכנה הרבה יותר מאשר בעבר להתמודד אתן.

במהלכן של שנים אלה תחזק איראן את אחיזתה במזרח התיכון ותפעל באינטנסיביות בנושאים החשובים לה. כך למשל היא תבסס את שליטתה בתימן כולל בניית יכולת לחסום את מצר באב אל-מנדב ובכך לאיים על הסחר הבין-לאומי ועל תעלת סואץ, נתיב החיים של מצרים. היא תשתלט לחלוטין על לבנון, ובעזרת מדינות עמיתות, "תושיע" את האזור במלחמתה ב-ISIS, ותהיה השליטה האמיתית של עיראק ושל מה שיוותר מסוריה העלאווית. חזבאללה יקבל תוספת אלפי טילים מדויקים ויפעל תחת גיבוי איראני ואהדה אמריקנית מובלעת (לפחות כך זה יראה למשקיף חיצוני, גם אם זה לא יהיה נכון בפועל). וכמובן, רשת הטרור הענפה בעולם (לפי דיווח משרד החוץ האמריקני!), תופעל ביתר שאת כדי להציק ולהרתיע.

הסיכוי שההבטחה האמריקנית לעמוד על עקרונותיה תתממש, ודווקא לאחר חתימת ההסכם תהיה ארצות הברית נחרצת יותר בניסיונותיה לבלום את איראן – אינה רצינית, על אף שדוברים אמריקנים חוזרים על כך במסגרת ההגנה על ההסכם. טיעון זה אינו עומד במבחן המציאות וההיגיון, שהרי כאשר הופכים מדינה יריבה לשותפה להסכם – לא מחמירים את האמצעים נגדה בתחומים אחרים, נהפוך הוא. מטבעם של הסכמים בתחום אחד שהם מונעים לחצים בתחומים אחרים ולא ההפך. יתר על כן איש במערב לא ירצה לסכן את ההסכם ולא את יחסי המסחר עם איראן. לכן סביר שבניגוד לדברי ההרגעה מוושינגטון איראן תתחזק מאוד במהלך אותן עשר או חמש עשרה שנים, פנימית, אזורית כלכלית וצבאית, וללא התנגדות משמעותית של ארצות הברית.

רק אז, לאחר חמש עשרה שנים של הכנות דקדקניות תוך שמירת ההסכם לפרטיו, תיכנס איראן למהלך מואץ של בנית פצצה. כמה זמן ימשך תהליך האיתור של המהלך האיראני והבנתו? איזה כלים יהיו בידי העולם בכלל ובידי ארצות הברית בפרט על מנת לטפל באיראן חזקה לאחר חמש עשרה שנות פיתוח כלכלי? תוך כמה זמן יהיה בידי איראן מספיק חומר מועשר? לאיש אין תשובה על שאלות אלה.

השנה תהיה לכל המאוחר שנת 2031 אז תבוא לידי ביטוי מלא ההצלחה האיראנית בהסכם שנחתם ב-2015. אז יסתבר ההיגיון האיראני במהלך המשא ומתן, יתברר שמנהיגי איראן ב-2015 וויתרו על מימוש חלום הגרעין הצבאי בזמנם, כדי לאפשר לממשו בקלות וללא התנגדות משמעותית פחות מעשרים שנה לאחר מכן. זאת מנהיגות רצינית. צריך להניח כי לאיראן, שנה אחרי תפוגת ההסכם, יהיו טילים לא רבים שיגיעו לארצות הברית, מאות טילים שיגיעו לחלקים גדולים של אירופה, ואלפי טילים שיוכלו לפגוע בכל מקום במזרח התיכון, ורק שתי פצצות גרעין. מי יעצור אותה במרוצה לשליטה אזורית? מי ימנע את מימוש החלום השיעי בן אלף ושלוש מאות השנים? מי יתמודד עם שליח המהדי החמוש בנשק גרעיני? נראה שלרבים וטובים לא מובן המצב עמו צריך יהיה העולם להתמודד לאחר תום ההסכם ופנייתה של איראן להשגת נשק גרעיני, לכאורה באופן לגיטימי, עם שם טוב של מי ששמרה על ההסכם, אך ללא שינוי באופי המשטר ובחלומות ההתפשטות שלו.

מאחר וכמה מדינות באזור רואות את שתי ההתפתחויות האחרונות שצוירו כאן כאפשריות סבירות, הן מבינות איזה מצב מסוכן יהיה במזרח התיכון תחת מטריה גרעינית איראנית, ואף קודם לכן בעקבות התעצמותה המידית של איראן בגין ההסכם. הן חוששות ולכן הן יכינו את עצמן. המשמעות המעשית היא שהמזרח התיכון יכנס באופן מידי למרוץ חימוש כפול. מדינות המפרץ תשלמנה כסף רב תמורת נשק אמריקני שלכאורה ייתן להם יותר ביטחון נוכח התחזקותה של איראן. ברור שהתחרות בינן לבין איראן מי חזק יותר יתרומם לגבהים אדירים, שכן לרוסים ולאמריקנים (ואפילו לצרפת ובריטניה) יש אינטרס כלכלי למכור נשק רב ככל האפשר, ואין גבול לשכלול הנקנה בכסף. זה יהיה החלק הקל של מרוץ החימוש, החלק הקשה יותר מבחינת היציבות הבין-לאומית יהיה כאשר יסתבר שלפחות שלוש מדינות סוניות – סעודיה, מצרים וטורקיה, אינן מוכנות לפגר אחרי המעצמה השיעית בכל הקשור לנשק גרעיני. לעולם המערבי לא תהיה זכות מוסרית לעצור את המדינות הללו, לאחר שאפשר לכוהני הדת בטהראן, בירתה של דיקטטורה חשוכה ואכזרית, להגיע לנשק גרעיני. המדינות הללו יתחילו בתהליך זמן מה לאחר חתימת ההסכם כשיתגלו חולשותיו, ויסיימו אותו קרוב מאוד לפקיעת ההסכם עם איראן בעוד חמש עשרה שנה. אז יהיה זה מזרח תיכון אחר – באמת "מזרח תיכון חדש".

בינתיים באופן פרדוקסאלי עלול ההסכם לתרום דווקא לחיזוקו של ארגון ISIS. מאז המאה השביעית מצויים הסונים במאבק היסטורי נגד השיעים, ומזה זמן הם חשים כי היוזמה האיראנית שהחלה במהפכה של 1979 והדינמיות השיעית המובלת על-ידי איראן בכל האזור פוגעת בהם. כך למשל, האיראנים הורגים בעצמם ועל-ידי שליחיהם השונים סונים שנלחמים על חייהם בסוריה. השיעים בעיראק פעלו לדחיקתם של הסונים מכל עמדת השפעה ופגעו בהם בכל דרך אפשרית, כשאיראן ניצבת מאחורי הממשלה השיעית בבגדד. האיראנים מובילים את המלחמה של המיעוט השיעי ברוב הסוני בתימן ובשליטים הסונים בבחריין. בעקבות ההסכם עלולים הסונים לחוש כי אמריקה "לקחה צד" במאבק ההיסטורי הזה. הם יוכלו לטעון על בסיס המציאות הנראית בעין כי ארצות הברית לא נלחמה נגד אסד "השיעי" כשהשתמש בגז נגד סונים, אך נלחמת נגד ISIS, וכי ארצות הברית מתעלמת מהאינטרסים של המדינות הסוניות וחותמת הסכם עם סמל הרוע השיעי, ולכן על הסונים להגן על עצמם. מאחר ו-ISIS הוא היום הארגון הנתפס כחזק ביותר, כמייצג טוב מאחרים את האינטרס הסוני במרחב המדובר – ייתכן ויקל עליו לגייס לוחמים נוספים לשורותיו, כמי שיודע לעמוד טוב מכולם כנגד הצירוף השיעי-אמריקני. הסימן לכך שתהליך כזה מתרחש יהיה אם ארגוני מורדים קטנים בסוריה יצטרפו ל-ISIS, או יודיעו על שיתוף פעולה עמו. באופן אירוני יתעצם הצורך של המערב להיעזר באיראן כדי לבלום את התחזקות ISIS, ויהיה זה תהליך המזין את עצמו.

 סיכום

אי-אפשר לטעון כי נוכח חולשות ההסכם, כפי שהוסברו לעיל, יש הצדקה לתמוך בו על אף שאינו מושלם. ההסכם הזה, מלבד מאשר בתסריט הראשון, שאינו בעל סיכויים גבוהים להתממש בנתונים הנוכחיים, יביא בהכרח, בעיתוי כל שהוא, לשימוש בכוח נגד איראן כדי לעצור את המרוץ שלה לפצצה, אך יהיה זה בתנאים גרועים בהרבה מאשר לפני ההסכם, כשאיראן תהיה חזקה שבעתיים.

כל הטוענים כי אל לה לישראל לפעול מאחר שאיראן היא בעיה כלל עולמית וארצות הברית היא שתפתור אותה טעו טעות חמורה. האמת חייבת להיאמר, ההסכם הזה סיבך את המצב, ולא הקל אותו.

לא בטוח שאפילו הטענה ש"זה ההסכם הכי טוב שאפשר היה להשיג ולכן יש לתמוך בו" נכונה. מאחר ולא ידוע מה התרחש בחדר הדיונים ניתן לבחון את התוצאה ולנסות להעריך את אופן ניהול המשא ומתן בדיעבד. הנה דוגמה למסקנה על איכות המשא ומתן על פי התוצאה: נשאלה השאלה למה לא הכניסה ארצות הברית להסכם נושאים נוספים שמעבר לגרעין? למשל, מחויבות איראנית להפסיק את הטרור העולמי. התשובה האמריקנית היא שהם שלא רצו להוסיף נושאים שיביאו להכבדה על המשא ומתן, ואולי יביאו לדרישות נוספות מצד איראן בתחום הגרעין כתמורה, לכן הסתפקו אך ורק בדרישות בתחום הגרעין. אלא שתשובה זאת אינה עומדת במבחן המציאות. בסוף המשא ומתן דרשו האיראנים הקלות בשני תחומים שאינם קשורים כלל לעניין הגרעיני. הם ביקשו את הסרת הסנקציות מפרויקט הטילים שלהם ומהתעצמותם בנשק רגיל. בשני הנושאים הסכימו האמריקנים לדרישה האיראנית. הסנקציות בתחום הנשק הקונבנציונלי יוסרו לאחר חמש שנים והסנקציות על הטילים לאחר שלוש שנים נוספות. קרי, האיראנים הצליחו להשיג במשא ומתן הקלות בתחומים נוספים לגרעין. לעומתם האמריקנים, לדבריהם, כלל לא ניסו. עם כל הכבוד, כשלא מנסים לשפר מרכיבים חיוניים במהלך המשא ומתן אי-אפשר לטעון עם סיומו שזה ההסכם הכי טוב שאפשר היה להשיג.

על השאלה – אז מה האלטרנטיבה? יש תשובה ברורה: הגברת לחץ הסנקציות, עיקשות במשא ומתן והכנות רציניות שהיו מבהירות שכל האופציות באמת על השולחן – היו מביאים ככל הנראה להסכם טוב יותר. הבחירה הייתה בין הסכם רע, כמו זה שהושג, להסכם טוב יותר, הרבה יותר, שכן האיראנים נזקקו נואשות להסכם. השאלה מדוע הסתפקו שש המעצמות בהסכם גרוע היא שאלה היסטורית מעניינת. אנחנו נותרנו עם תוצאותיו של ההסכם, שעבור מדינת ישראל, ולדעתי גם עבור רוב העולם, הן חמורות ביותר.

אלוף (מיל') יעקוב עמידרור, עמית בכיר ע"ש רוסהנדלר במרכז בגיןסאדאת למחקרים אסטרטגיים, עמית בכיר במרכז Gemunder של JINSA, היה היועץ לביטחון לאומי של רה"מ וראש המטה לביטחון לאומי. שירת כמפקד המכללות הצבאיות וראש חטיבת המחקר באמ"ן.

תמונה: flickr – US Department of State

קובץ PDF

Maj. Gen. (res.) Yaakov Amidror
אלוף (מיל') יעקב עמידרור

Former National Security Advisor to the Prime Minister of Israel and the Head of the National Security Council. Served 36 years in senior IDF posts, including commander of the Military Colleges, military secretary to the Minister of Defense, director of the Intelligence Analysis Division in Military Intelligence, and chief intelligence officer of the Northern Command. Author of three books on intelligence and military strategy.