חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

חשיבותם של האינטרסים בפיוס בין ישראל לבין טורקיה

מאת יולי 5, 2016

מבט מבס”א מס’ 347, 5 ביולי 2016

תקציר: הסכם הפיוס בין ישראל לבין טורקיה מבוסס על אינטרסים משותפים, לא על אמון ובוודאי שלא על סימפטיה. ההסכם יחזק את ביטחונה של ישראל ואת מעמדה הבין-לאומי באופן ההופך את המחיר ששולם לכדאי.

יחסיה של ישראל עם טורקיה, שהיו פעם יחסים קרובים, החלו לאבד מזוהרם בשנת 2003, עם בחירתו של רג’פ טאיפ ארדואן לראשות הממשלה. ההידרדרות ביחסים מעולם לא גרמה לקרע של ממש בין המדינות, תמיד היה ברור כי ארדואן האסלאמיסטי, המשמש היום כנשיא טורקיה, הוביל את ארצו לעימות עם ישראל.

כשנבחר לראשונה נראה היה כי ארדואן יוכל לנווט את טורקיה – שהייתה בשיא עוצמתה האזורית – למעמד הגמוני במזרח התיכון. תמיכתו, בשנת 2010, במשט שהובילה ה”מאווי-מרמרה” לפריצת הסגר הימי על רצועת עזה, היווה ניסיון של אנקרה להרחיב את טווח השפעתה של טורקיה ולהפוך לשחקן בסכסוך הישראלי-פלסטיני. מטרתו של ארדואן הייתה לבטא בריש גלי את עמדתו האנטי-ישראלית של המשטר הטורקי, ובמקביל לגרוף רווחים פוליטיים בעולם הערבי, או למצער ברחוב הערבי.

אולם בפועל התממש תסריט שלא תוכנן. במהלך פשיטת הקומנדו הישראלי על הספינה “מבי מרמרה” נהרגו תשעה אזרחים טורקיים ואחרים נפצעו. לרגע נראה כי בגלל פעולתם המוצדקת של אנשי הקומנדו הישראליים תצליח טורקיה לחתור תחת מעמדה של ישראל בזירה הבין-לאומית.

טורקיה ניסתה להפעיל את כובד משקלה באמצעות מנגנונים בין-לאומיים הנמצאים תחת השפעה ערבית ומוסלמית מובהקת, אבל אז אירע הבלתי אפשרי: ועדת חקירה של האו”ם, בראשותו של ג’פרי פאלמר הניו-זילנדי, מומחה מוכר ומוערך בתחום המשפט הימי, קבע באורח חד משמעי כי ראשית, לפי החוק הבין-לאומי, ישראל פעלה במסגרת גבולותיה כאשר בחרה להטיל סגר ימי על רצועת עזה; שנית, כי פשיטת הקומנדו הימי הישראלי על הספינה שניסתה לפרוץ את המצור עמדה בדרישות תקני האכיפה המותרים לפי החוק הבין-לאומי; ושלישית, כי הצבא הישראלי עשה שימוש בכוח מוגזם במהלך פעולה חוקית.

טורקיה ניסתה לערער על המסקנות הללו, שבאופן כוללני היוו הישג רב-ערך עבור ישראל. בסוף התהליך, שבו מילאה ארה”ב תפקיד מרכזי, הגיעו הצדדים להבנה כי אם תגיש ישראל התנצלות רשמית ותציע פיצוי למשפחות הרוגי המרמרה, ניתן יהיה להגיע להסכם לפיו תוותר אנקרה על כל תביעה נוספת נגד ישראל. במילים אחרות, טורקיה תקבל את ממצאי ועדת החקירה של האו”ם ותבצע נורמליזציה של יחסיה הצוננים עם ישראל.

למעשה ניתן היה לסיים את פרשת המרמרה לפני שנים, אולם גם ישראל וגם טורקיה התבצרו בעמדותיהן, לעתים באורח בלתי סביר. בעת ביקורו של נשיא ארה”ב ברק אובאמה בישראל בשנת 2013, התנצל ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני ארדואן על התקרית והזים בכך את נבואות יום הדין, שצפו מהלומה כואבת לכבודה הלאומי של ישראל, למעמדה הבין-לאומי ולכושר ההרתעה שלה. מהלכו של נתניהו לא גרע מישראל דבר וגם לא הביא לשיפור כלשהו במצבה של טורקיה.

לאחר התחבטויות רבות ומאמצים מרובים הצליחה ישראל להגיע להסכם פיוס עם טורקיה. הדבר דרש שני ויתורים: ראשית, התנצלות מצד ישראל ושנית, התחייבותה לשלם 21 מיליון דולר כפיצוי למשפחות קורבנות המרמרה, שישולמו באמצעות קרן סיוע הומניטארי שהוקמה על-ידי ממשלת טורקיה. לא הייתה זו הודאה באשמה או הכרה באחריות.

בתמורה ויתרה טורקיה על כל תביעה נגד ישראל והסכימה שלא לשתף פעולה עם תביעות משפטיות אחרות נגד ישראל בגין הפשיטה ב-2010. כמו-כן הסכימו הצדדים לחדש את היחסים הדיפלומטיים המלאים ביניהם. טורקיה הסכימה להסיר את כל התנגדויותיה להכללתה של ישראל בארגונים בין-לאומיים שונים, ולקדם את הגברת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות באזור הרווי במהומות ובמהפכות.

בכל הקשור למצור על עזה עמדה ישראל בפרץ ולא ויתרה על דבר. עם זאת ישראל הסכימה לאפשר לטורקיה לשלוח לרצועת עזה סיוע דרך נמל אשדוד – מהלך שיכול היה להתקיים גם ללא עסקה – ולהמשיך בפרויקטים אזרחיים בעזה. הדבר יקל על מצבם הקשה של הפלסטינים ובאופן זה ישרת גם את האינטרס הישראלי. העסקה אינה משחקת לידי החמאס בשום צורה ולפיכך אין להתפלא על כך שקבוצות הטרור השונות אינן שבעות רצון ממנה.

מנהיגות החמאס מתחה ביקורת קשה על ארדואן בשל “כניעתו” לישראל, במיוחד בשל העובדה שההסכם כלל התחייבות מצד טורקיה לסכל פעילות טרור אנטי-ישראלית משטחה – התחייבות החותרת למעשה תחת מפקדת החמאס באיסטנבול.

כמו-כן הודיעה אנקרה כי שירותי המודיעין הטורקי יפעלו לאיתור שני ישראלים המוחזקים, לפי הסברה, בעזה, ולהבטחת השבת גופותיהם של סמ”ר אורון שאול מחטיבת גולני וסגן הדר גולדין מחטיבת גבעתי, שנפלו במהלך מבצע צוק איתן וגופותיהם נחטפו על-ידי החמאס.

לא ברור מה מקורה של הציפייה שמאמצים אלה יהוו חלק מההסכם. לטורקיה אין וגם לא היו מהלכים בקרב החמאס בנושא זה. ההחלטה בנושא תתקבל באגף הצבאי של החמאס, קרי, גדודי עז-א-דין אל קסאם. טורקיה אינה יכולה להשפיע על הגדודים, ובוודאי לא כעת, לאחר שהסכימה לגרש את פעיליהם.

יתכן שבעתיד, אם תגדל תלותו של החמאס בממשלת טורקיה, יגדל גם כוח ההשפעה של טורקיה על הארגון. אבל גם במקרה זה יימשך התהליך שנים, לא שבועות.

בסופו של דבר, הסכם הפיוס בין ישראל לבין טורקיה הוא עניין של אינטרסים; לא אמון, וודאי שלא סימפטיה. הסכם זה לא יביא תחת כנפיו תור זהב ביחסי ירושלים-אנקרה, אולם הוא בהחלט יביא לנורמליזציה של מערכת היחסים עם מעצמה מזרח-תיכונית חשובה.

עם זאת, אין לאפשר להסכם לפגוע בברית ההולכת ומתחזקת בין ישראל לבין יוון וקפריסין, או ביחסיה האיתנים של ישראל עם מצרים. ההפך הוא הנכון: זה הזמן לקדם ולבצר את היחסים הללו.

ברגע שיתחילו תנאי ההסכם עם טורקיה להתממש, יהיה זה נבון מבחינת ישראל לקדם מהלכים המדגישים קשרי מסחר – עסקת גז טבעי עשויה למלא מקום זה – וכן מיזמים משותפים ברמה הממשלתית.

חשוב מכל, ההסכם מעגן את זכותה של ישראל להטיל סגר ימי על רצועת עזה ולאכוף אותו. ישראל איננה נהנית מ”מענקים” רבים בזירה הבין-לאומית, והמחיר ששולם כדי להשיג את המענק הזה היא בהחלט כדאי.

 

מסמך זה הוא גרסה ערוכה של טור שהתפרסם ב”ישראל היום” ב-1 ביולי 2016.

 

לשיתוף מאמר זה:

תפריט נגישות

השארו מעודכנים