הקרב בין כיפת ברזל לבין הגראד: חזרה כללית לקראת מלחמה כוללת?

מאת 19 אפריל 2012

מבט בס"א 171

תקציר: מאמר זה מנתח את הקרב שבין הרקטות מעזה לבין מערכת "כיפת ברזל", מעריך את המהלכים הפלסטינאים לנטרול מערכת ההגנה הישראלית, ואת ההשלכות של ההצלחה על יכולתה של ישראל לעמוד במתקפת טילים איראנית. המסקנה היא כי ההצלחה של "כיפת ברזל" מוכיחה אמנם את הישימות הטכנית ואת המשמעויות האסטרטגיות של היכולת להציב הגנה משמעותית על מרכזי אוכלוסייה ומתקני תשתית, אך אין להשליך מכך כי מדינת ישראל תוכל בעת הזו להגן על אוכלוסייתה בפני תקיפת טילים כוללת ממדינות העימות.

מבוא

מערכת "כיפת ברזל" כיכבה בסבב ההסלמה בחודש מרץ 2012 כנגד הפלגים הפלסטיניים בעזה. מאז פריסת החירום שלה (בטרם הכרזה על כושר מבצעי), השתתפה מערכת ההגנה בשלושה סבבי לחימה (באפריל, אוגוסט ואוקטובר 2011) לעתים בהצלחה יתרה ולעתים בהצלחה פחותה. סבב ההסלמה של מרץ 2012 חרג בעוצמתו מהסבבים הקודמים, בקצב אש ובנפח ירי ללא תקדים מאז מבצע עופרת יצוקה. ישראל נערכה לאתגר מבעוד מועד עם מערך "כיפת ברזל" תלת סוללתי. במשך שלושה ימים שוגרו יותר מ-160 רקטות לשטח ישראל, בנקודות רחוקות יותר מאי פעם מעזה (צפונית לגדרה), אך מספר הנפגעים בישראל היה כמעט אפסי והנזקים החומריים היו נמוכים לאין שיעור ממה שניתן היה לצפות. שני הצדדים הביעו שביעות רצון מהתוצאות: ישראל ממיעוט האבדות והנזקים, והפלסטינים מנפח וקצב האש ומטווח הירי. נראה שבסבב זה נרשם לישראל הישג משמעותי יותר מאשר לפלסטינאים. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ההגנה האקטיבית מזערה את האבדות והנזקים לממדים זניחים למדי.

ההצלחה המבצעית המרשימה של ההגנה האקטיבית יצרה מעט אופוריה בקרב הציבור, וייתכן שגם בקרב הדרג המדיני. ההסלמה ארעה על רקע דיון ציבורי לוהט למדי בנושא האיום האיראני, על האפשרות שישראל תתקוף את מתקני הגרעין שלה ועל משמעות התגובה האפשרית של איראן. ההצלחה של "כיפת ברזל" התפרשה בדעת הקהל, ואולי גם בקרב הדרג המדיני, כהוכחה לכך שמדינת ישראל תוכל לעמוד בתקיפת טילים איראנית בנזקים נסבלים.

מהלך ההסלמה

סבב ההסלמה נפתח בחיסולו של מפקד "וועדות ההגנה העממיות" בעזה, זוהר אל קייסי, בשעות אחר הצהריים של ה-9.3.2012. כשלוש שעות לאחר מכן פתח הג'יהאד האסלאמי במתקפת רקטות על אזור עוטף עזה, ולקראת חצות באותו לילה הרחיב את הירי גם לערים הראשיות בדרום הארץ ובהן באר שבע ואשדוד. סוללות "כיפת ברזל" שמוקמו מבעוד מועד, הגנו בהצלחה על הערים הללו מיד מתחילת המתקפה.

קצב אש הרקטות היה גבוה משמעותית מאשר בסבבי ההסלמה הקודמים: לפי הודעת הג'יהאד האסלאמי נורו על ידו כשבעים רקטות ופצמ"רים, מהם ארבעים רקטות "גראד" ב-12 השעות הראשונות של הלחימה. בהנחה הסבירה שמספר הפצמ"רים היה כרבע מהמספר הכולל, מתקבל קצב אש של כ-52 רקטות בחצי יממה, שווה ערך לקצב אש של כמאה רקטות ביממה. להשוואה, קצב הירי המרבי של הארגונים הפלסטינאים כולם במבצע "עופרת יצוקה" עמד על שבעים רקטות.

בשלושת הימים שלאחר מכן הותקפו באר שבע, אשדוד ואשקלון בתכיפות גבוהה על-ידי רקטות גראד רגילות ומשופרות. קצב הירי הגיע לשיא ביום השלישי של הלחימה (12.3.2012) שבו הותקפה אשדוד שלוש פעמים בתוך שעה אחת. בסופו של אותו יום הגיעו הידיעות הראשונות על הפסקת אש מתקרבת ובשעות הערב נמסר רשמית על הפסקת אש החל מבוקרו של יום רביעי 14.3.2012. האש לא שככה לחלוטין ובשעות הערב של אותו יום פגע טיל גראד בלב העיירה נתיבות וגרם לנזק לרכוש, אבל לא לאבדות בנפש. למחרת נורו מספר טילי גראד לבאר שבע ולאשדוד, שחלקם יורט על-ידי "כיפת ברזל" וחלקם נפל בשטחים פתוחים.

גם הפעם קיימים נתונים סותרים על מספר הרקטות שנורו על ידי הפלסטינים. ארגון ועדות ההתנגדות העממיות הודיע בסיכום הלחימה כי ירה 53 טילים. ואילו הג'יהאד האסלאמי דיווח לקראת הכניסה להפסקת אש על שיגור "180 טילים ורקטות מהן שמונים טילי גראד" וכן טילי "אל קודס" (רקטה מתוצרת מקומית) פצמ"רים ורקטות 107 מ"מ. בתקשורת הישראלית נשמעו הערכות על כ-300 רקטות. ניתן להסיק כי 177-167 רקטות פגעו או עמדו לפגוע בשטח ישראלי. מכל מקום, קצב הירי היה גבוה יותר מאשר בסבבים הקודמים: 300-200 רקטות בשלוש יממות, לעומת מספר דומה בשש יממות בסבב ה"עמוס" ביותר עד כה שהיה באוגוסט 2011. כמו בסבב באוקטובר 2011, גם הפעם טען הג'יהאד האסלאמי כי השתמש ברכבי שיגור רב קניים, ושחרר קטע ווידאו המראה רכב כזה בפעולה. טענה זו לא קיבלה אישוש ממקורות ישראלים וסביר שהייתה מהלך תעמולתי שנועד לצרכי פנים.

מגוון הישובים שהותקפו וטווח הירי בסבב הסלמה זה לא היו שונים מהסבבים הקודמים, למרות הידיעות כי בעזה יש רקטות שטווחן מגיע עד פאתי תל אביב. כמו בסבבים הקודמים, הפלסטינים העדיפו לתקוף ערים ראשיות רחוקות יחסית על פני תקיפת ישובים קטנים וסמוכים, ויישובי עוטף עזה הוטרדו בעיקר בירי פצמ"רים. הנקודה הרחוקה ביותר שהותקפה ברקטות הייתה "צפונית לגדרה" וסביר שהיעד היה מתקן צבאי. ואמנם, במסיבת העיתונאים שקיים ב-13.3.2012 נטל הג'יהאד האסלאמי אחריות "להפגזת הערים, ההתנחלויות הציוניות, המוצבים הצבאיים והמנחתים הצבאיים של האויב" – כלומר מטרות אוכלוסייה ומטרות צבאיות.

האבדות והנזקים בסבב ההסלמה הנוכחי היו חריגים בהיקפם הנמוך. נמנו פצוע קשה אחד בעוטף עזה, שני פצועים קל באשדוד ופצוע קל בנתיבות (נפגעי חרדה אינם נספרים במאמר זה). מספר בתים ומבנים ניזוקו מרסיסים, וחלונות ראווה נופצו ברחוב ראשי באשדוד. היקף אבדות זה נמוך ביותר יחסית לסבבי ההסלמה הקודמים, לתקיפות הרקטות על צפון המדינה במלחמת לבנון השנייה וגם לתקיפות הנמשכות על יישובי עוטף עזה מאז תחילת שנות האלפיים.

ביצועי מערכת "כיפת ברזל"

מערכת "כיפת ברזל" הטביעה הפעם חותם משמעותי על סבב הלחימה בממד התודעתי ובמבחן התוצאה. המערכת נכנסה לפעולה מיד בתחילת המתקפה ובשעות הראשונות להסלמה נרשמו יירוטים מוצלחים, זאת בניגוד לסבב ההסלמה הקודם באוקטובר 2011 שבו מערכת ההגנה נכנסה לפעולה רק כיממה לאחר תחילת הירי. ניתן להסיק שצה"ל צפה הסלמה בעקבות החיסול הממוקד ופרס את הסוללות במועד.

על פי מניין האבדות והנזקים, מערכת "כיפת ברזל" סיפקה הגנה משמעותית (אך לא הרמטית) לערי הדרום. האבדות הנמוכות מעידות כי הרוב המוחלט של הרקטות שעמדו לפגוע בשטחים המוגנים יורטו. בתקשורת דווח על 59-57 יירוטים מוצלחים, וגם על תשעה מקרים בהם חדרו הרקטות את מערך ההגנה לאמור שעור יירוט של כ-86% שהוא שיעור גבוה ביותר עבור מערכת מבצעית. מקורות אחרים בתקשורת דווחו על שיעורי הצלחה נמוכים יותר של 80%, ואפילו 75%. אין בידינו הסבר לפער המשמעותי בין ההערכות השונות. כך או כך, שיעור ההצלחה היה גבוה דיו כדי להקטין את האבדות והנזקים לממדים לא מוכרים.

הטענה כי השיעור הנמוך של האבדות היה מקרי בלבד, מכיוון שאותן רקטות שזלגו דרך מערך ההגנה יכלו לגרום לפגיעות משמעותיות הינה שגויה: רקטות גראד הן נשק סטטיסטי ולא כל פגיעה שלהן היא קטלנית. במלחמת לבנון השנייה שבה לא הייתה עדיין הגנה אקטיבית נדרשו בממוצע 75 רקטות כדי להרוג ישראלי אחד. בחשבון פשוט, אם מערכת ההגנה האקטיבית הקטינה את שיעור הזליגה ממאה אחוז לעשרים אחוז, הרי שמספר הרקטות שנדרשות להרוג ישראלי אחד היה חייב לגדול בהתאמה פי חמישה, מ-75 ל-375. מספר שהוא יותר מכפלים ממספר הרקטות שהגיעו לשטח ישראל בסבב הסלמה זה. מכאן שמיעוט האבדות היה תוצאה של הקטנת הסיכויים לפגיעה קטלנית ולא מקריות.

כצפוי המערכת לא סיפקה הגנה הרמטית ונרשמו פגיעות בבאר שבע ובאשדוד. בנוסף, המערכת לא מנעה פגיעה כלכלית באזורים שהותקפו עקב השבתת לימודים שחייבה הורי תלמידים להעדר מהעבודה ועקב הירידה בצריכה הנובעת ממצבי מתח נפשי, כפי שהיה בעבר.

התגובות בצד הפלשתיני

בניגוד לסבבי ההסלמה הקודמים שבהם הייתה התעלמות מוחלטת של בכירים פלסטינים ממערך ההגנה הישראלי, התגובות הרשמיות הפעם היו משמעותיות ונאמרו בדרגים בכירים למדי. מנהיג החמאס חאלד משעל קבל בפומבי על כך שעזה הפכה "לשדה ניסויים בנשק ובמערכת "כיפת ברזל"." גם הג'יהאד האסלאמי התייחס בעקיפין להצלחתה של המערכת למזער אבדות ישראליות, ואחד ממנהיגיו המכונה "אבו איברהים" הצהיר כי ארגונו "ביקש בעימות האחרון ליצור מאזן אימה מול ישראל ולאו דווקא להרוג כמה שיותר ישראלים…". כלומר, התוצאה המאכזבת מהירי של עשרות רקטות גראד לעבר ערים ישראליות תורצה כמחווה הומניטארית. גם האוכלוסייה הפלסטינית בעזה התרשמה עמוקות מההגנה האקטיבית הישראלית. על התפארות הג'יהאד האסלאמי ב"ניצחון על האויב הציוני" שאלו תושבים עזתיים בלעג "איפה "כיפת ברזל", איפה הנפגעים בצד השני, איפה מערך המיגון שלנו ושלהם?" נראה שההצלחה של ההגנה האקטיבית למנוע נפגעים ונזקים צרבה במקצת את התודעה הפלסטינית.

עם זאת לא ניכרה כל נטייה לחדול מירי למרות התוצאות הדלות יחסית. "אבו איברהים" שצוטט לעיל, איים כי בפעם הבאה ארגונו ירחיב את טווח הטילים מעבר לאשדוד. סביר שירצו "לדלג" מעל חומת ההגנה של "כיפת ברזל" ולגרום לאבדות של ממש על ידי תקיפות במרכז הארץ על כל המשמעויות הקשות הכרוכות בכך.

התגובות בצד הישראלי

התגובות בישראל, בציבור ובדרג המדיני, גבלו באופוריה: האמירה "סבב ההסלמה האחרון בדרום הסתיים בניצחון מוחץ של "כיפת ברזל" משקפת את התחושה הזו, שהגיע גם לביטוי בביקור של ראש הממשלה ושל אח"מים בסוללת "כיפת ברזל" תוך כדי לחימה. נרשמו גם תגובות פחות נלהבות ואפילו ביקורתיות בצורה חריגה.

כללית נראה שההצלחה במזעור האבדות והנזקים שכנעה את מרבית הספקנים לגבי ההיגיון הכלכלי של יירוט רקטות פשוטות וזולות בעזרת טילי יירוט מתקדמים ויקרים. כדברי העיתונאי אלון בן דוד: "אפילו בלי חישוב של עלויות נפגעים בגוף או בנפש, הרי שמיירט "כיפת ברזל" זול בהרבה ממחיר הדירה באשדוד או בבאר שבע שאותה הציל מפגיעת הרקטה." פרשנים אחרים ציינו את החיסכון שהושג במניעת הצורך במהלך צבאי קרקעי ואת הערך המוסרי של הצלת חיים כמשקל נגד לביקורת על מחיר ההגנה. במרבית התגובות נכללה דרישה מממשלת ישראל לתת עדיפות עליונה להשקעה בהגנה האקטיבית.

נרשם גם שינוי עמדות בקרב מספר קצינים בכירים בדימוס שהיו מתנגדים חריפים להשקעות בהגנה האקטיבית. הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי שהתנגד להפניית משאבים לנושא זה הודה "כי (עמיר) פרץ צדק בהחלטתו (להתניע את "כיפת ברזל")". אלוף (מיל') דן הראל, שהיה סגן הרמטכ"ל, והתנגד גם הוא להחלטה על פיתוח "כיפת ברזל", קבע לאחר תום סבב ההסלמה כי "המערכת משנה את המשוואה הבסיסית בינינו לבין ארגוני הטרור… (ולוקחת מהם) את הנשק העיקרי – שימוש באזרחנו כבני ערובה". קשה לקבוע אם שינוי עמדות זה סחף גם קצינים בכירים במטכ"ל של היום. פרשנים רבים שקדו לשים את ההצלחה בפרספקטיבה רחבה יותר ולהתריע בפני ביטחון עצמי מופרז, בייחוד בכל הנוגע ליכולתה של ישראל להגן בפני תקיפות טילים נרחבות יותר. העיתונאים עמוס הראל ואבי יששכרוף קבעו כי "כיפת ברזל" העניקה לדרג המדיני הישג חשוב אך מוגבל", והטילו ספק ביעילותן של סוללות כיפת הברזל הספורות שבמלאי ושבדרך מול חמישים אלף הרקטות של החזבאללה. תא"ל (מיל') מאיר אלרן הזהיר כי "האדרתה (של "כיפת ברזל") בידי הפוליטיקאים, בכירי צה"ל והתקשורת יוצרת מערכת ציפיות בעייתית" וצפה כי בתרחישים של עימות נרחב המערכת תגן בעיקר על בס

יסי צה"ל ומתקנים אזרחיים חיוניים ולאו דווקא על האוכלוסייה. שר הביטחון לשעבר משה ארנס חזר על עמדתו כי ההגנה היא תשובה בלתי מספקת לאתגר ירי הרקטות שצריך להיות מטופל באופן התקפי על ידי השמדת הנשק שבידי הארגונים בעזה והפסקת אספקתו.

נרשמו גם הסתייגויות קיצוניות יותר מצד מבקרים חריפים של הממשלה. בלוגים שונים האשימו את ממשלת ישראל בהצתה מכוונת של סבב הסלמה כדי לעשות "הצגת תכלית" של מערכת "כיפת ברזל" על מנת לסייע לרפא"ל לשווק את המערכת בחו"ל על רקע הנפקת אג"ח בהיקף של 500 מיליון שקל באותו שבוע עצמו. כמו כן, חבר הכנסת אחמד טיבי שאל "האם ההתקפה היזומה על עזה הייתה חזרה כללית להנפקת "כיפת ברזל" וטילי הנגד?" גם תא"ל (מיל') צבי שור, יו"ר עמותת "מגן לעורף" הגורסת כי הבחירה ב"כיפת ברזל" הייתה מוטה ונגועה בשיקולים כספיים, הביע תמיהה על סמיכות הזמנים של סבב ההסלמה לעיתוי ההנפקה של רפא"ל.

הערכות

סבב ההסלמה האחרון הפגין באופן מרשים את היתרונות הטמונים במערכת הגנה אקטיבית יעילה, אך שרטט בברור את גבולות התועלת שלה. כמו כן נחשפו, כפי שמשתמע מהחומר הגלוי, מספר חולשות במערכת "כיפת ברזל".

כמפורט במאמר קודם יעדי מערכת ההגנה האקטיבית הינם: שמירה על חיים ונכסים כלכליים ברחבי המדינה, מתן דרגת חופש לדרג המדיני והענקת מרווח נשימה לצה"ל להתכונן למהלך התקפי. ביצועי מערכת ההגנה בסבב האחרון עמדו היטב ביעד הראשון – שמירת חיים ומזעור נזקים: וסביר שגם ביעד השני מכיוון שלדרג המדיני היה חופש הפעולה לווסת את עוצמת הלחימה ולהגיע לרגיעה יחסית באופן שקול וללא לחץ של דעת קהל זועמת. מובן מאליו שכפועל יוצא מכך הושג גם היעד השלישי – מרווח נשימה להכנות התקפיות.

מרק הלר טען כי "כיפת ברזל" לא שינתה את כללי המשחק, מכיוון שזליגת הרקטות דרך מערכת ההגנה אילצה את האוכלוסייה לתפוש מחסה באזעקות והניעה את השלטונות המקומיים לסגור בתי ספר ולבטל אירועים ציבוריים. לדעתו, רק מערכת המיירטת מאה אחוז מהרקטות המגיעות תאפשר המשך שגרת חיים תחת אש. תפיסה זו שגויה מיסודה: גם מערכת שתוכל ליירט מאה אחוז מהרקטות לא תאפשר המשך השגרה מכיוון ששברי רקטות שיורטו (ושברי מיירטים שיירטו) מהווים סכנת חיים לאוכלוסייה חשופה. כל שלטון אחראי ייטיב לעשות אם ינחה את האוכלוסייה לתפוס מחסה באזעקות ויבטל לימודים ואירועים גם כאשר מערכת הגנה נתפסת כ"הרמטית".

ההצלחה ה"כמעט הרמטית" של "כיפת ברזל" בסבב האחרון שרטטה בבירור את תחום התועלת של ההגנה האקטיבית בכללותה: היא יכולה למזער אבדות ונזקים ולסייע בכך למדינאים ולדרגים הצבאיים, אך היא אינה יכולה להבטיח לאזרחים שגרת חיים של עתות רגיעה.

מערכת "כיפת ברזל" חשפה שוב את מחיר ההיסוסים בקבלת ההחלטות בהתנעתה המאוחרת ובתקצוב בחסר של ההצטיידות. בידי צה"ל היו שלוש סוללות "כיפת ברזל" בלבד, שהשאירו מרכזי אוכלוסייה משמעותיים מחוץ לתחום ההגנה שלהם. חמור מכך, אילו הארגונים הפלסטיניים היו מחליטים להסלים ולתקוף יעדים בפאתי תל אביב (וחששות מכך הובעו תוך כדי הלחימה), לא הייתה בנמצא באותה עת מערכת נוספת לספק הגנה. בעת כתיבת הדברים ידוע כי שלוש סוללות נוספות נמצאות בשלבים שונים של ייצור ואספקה – אך לא ידוע על הזמנת סוללות נוספות. משתמע כי המחלוקת בעניין הקצאת המשאבים נותרה בעינה גם לאחר ההצלחה הנוכחית של "כיפת ברזל".

במהלך הלחימה התגלו בעיות טכניות (שטיבן לא פורט מסיבות מובנות) שאפשרו חדירת רקטות לתוך מרכזי ערים ופגעו ביעדים עירוניים כמו בית ספר ורחוב ראשי. בעיה נוספת שנחשפה הייתה קצב צריכת טילי היירוט. דווח כי נורו 150 מיירטים כדי ליירט 59 רקטות גראד, לאמור צריכה של כ-2.5 מיירטים ליירוט לעומת הצפי בצה"ל של שני מיירטים. יש מקום לשפר את המערכת כדי להקטין את צריכת המיירטים בעתיד לשיעור המינימאלי שצריך להיות קרוב ככל האפשר ליחס של מיירט אחד למטרה אחת. ברורה המשמעות התקציבית של שיעורי צריכה גבוהים יותר.

ההשלכות האסטרטגיות: חזרה כללית לקראת מלחמה כוללת?

ההצלחה של "כיפת ברזל" יצרה צפייה בציבור ואולי גם בקרב קובעי מדיניות בממשלת ישראל כי נמצא פתרון לאיום הטילי והרקטי של איראן ובנות בריתה. האם ניתן ללמוד מאירועי מרץ 2012 כי ההגנה האקטיבית היא "שובר שוויון" (לאמור הגורם שמטה את הכף) במאזן הצבאי הכולל בין ישראל לבין הגוש האיראני? נראה שהתשובה לכך היא "אולי". משקלה של מערכת "כיפת ברזל" במאזן הצבאי צריך להיבחן בשני מעגלים: במעגל הקטן של מלחמת ההתשה המתנהלת מזה כעשור בין ישראל לבין הארגונים הפלשתינאים בעזה, ובמעגל הגדול של מלחמה כוללת אפשרית בין ישראל לבין הגוש האיראני הכולל את איראן, סוריה, חזבאללה ועזה.

במעגל הקטן של ההתשה מעזה, "כיפת ברזל" מחזירה סימטריה מסוימת למצב הא-סימטרי הקיצוני שבו לכל ארגון פלשתינאי או אפילו ליחידים פלשתינאים הייתה יכולת לגרום לנפגעים במרכזי אוכלוסייה ישראלים בכל עת ובסיכון עצמי מזערי. רבים בציבור הישראלי אומרים שהפתרון הנכון לאיום זה הוא כיבוש השטח והשתלטות על אתרי השיגור. זוהי אמירה מדויקת, אך לא מעשית. השתלטות על עזה כרוכה במחירים מדיניים, כלכליים ופוליטיים כבדים בנוסף לאבדות ולנפגעים. בבחירה בין שתי אופציות גרועות: ספיגת אש רקטות או תשלום מלוא המחיר לכיבוש עזה, לא ברור מי הגרועה יותר. כיבוש עזה הוא מהלך אסטרטגי בעל השלכות מרחיקות לכת הדורש שיקול דעת רב. כל ממשלה בישראל תנקוט בו רק בלית ברירה ורק כאשר יבשילו התנאים – מה שעשוי לקרות לעתים רחוקות אם בכלל.

התקפות מקומיות שאינן כרוכות בהשתלטות ארוכת זמן על השטח כבר נוסו למכביר בעשור האחרון ולא יצרו אפקט הרתעתי של ממש – נהפוך הוא, השפעתם על הצד הפלסטינאי הייתה דווקא לכוון הגברת הירי. הפעולה ההתקפית היחידה שיצרה הרתעה לזמן מה הייתה מבצע "עופרת יצוקה" שהיה מבצע רחב היקף, כמעין מיני מלחמה שגבתה מישראל מחיר מדיני משמעותי. מאזן התועלת מול המחיר לא מאפשר לחזור על כך לעתים מזומנות.

לכן, נאלצה ישראל לנקוט במהלכים הגנתיים, בתחילה במישור של הגנה פסיבית כולל התראה ומיגון האוכלוסייה ובהמשך הגנה אקטיבית. "כיפת ברזל" השלימה את תפריט המענים ההגנתיים, הוסיפה תחושה של ביטחון לאוכלוסייה וצרבה בתודעת הצד השני שהיכולת לפגוע בישראל באופן רצוני הוגבל משמעותית.

אך ההגנה האקטיבית אינה מונעת אבדות ונזקים באזורים לא מוגנים, ולא מונעת הפרעה לשגרת החיים באזורים המוגנים. על כן היא אינה מקטינה את המוטיבציה להמשיך בירי הטרדתי ואף ל"דלג" לאזורים בלתי מוגנים בעומק המדינה. מערכת "כיפת ברזל" הכהתה את שיני האיום הרקטי מעזה, אך לא עקרה אותן מהשורש.

במעגל הרחב יותר של מלחמה כוללת, מערכת "כיפת ברזל" היא רק חלק מהמענה הכולל. "כיפת ברזל" לא נועדה ליירט את הטילים הבליסטיים ארוכי טווח מאיראן או מסוריה וגם לא את הרקטות הכבדות של סוריה ושל החזבאללה – לשם כך פותח ה"חץ" ומפותחת מערכת "שרביט קסמים". תפקידה של מערכת "כיפת ברזל" במלחמה כוללת ימשיך להיות הטיפול ברקטות קצרות הטווח שיירו על ישראל מלבנון, עזה ואולי גם מסוריה. סביר כי במצב של מלחמה כוללת סוללות "כיפת ברזל" תיפרסנה כדי להגן בראש ובראשונה על מתקנים צבאיים ומתקני תשתית חיוניים, וכן על מקומות שהפגיעה בהם יכולה לגרום לנזק סביבתי משמעותי כמו מצבורים של דלק וחומרים מסוכנים. הלקח המעודד ביותר מההגנה המוצלחת על באר שבע ואשדוד הוא כי ניתן יהיה להגן היטב על בסיסי אוויר וימ"חים ברחבי הארץ ולשמר בכך את יכולתו ההתקפית של צה"ל מול אש רקטות מסוריה, לבנון ורצועת עזה. אך כדי לממש יכולת זו נדרש יותר מהמספר הקטן של הסוללות המבצעיות ובייצור ונדרש מלאי משמעותי של מיירטים. יש לקוות שמדינת ישראל תקצה את המשאבים הדרושים כדי לסגור את הפער הזה.

סיכום

סבב ההסלמה של מרץ 2012 היה בהחלט האירוע המכונן של מערכת ההגנה האקטיבית הישראלית. ההצלחה הוכיחה לספקנים כי ניתן ליירט ולהשמיד רקטות במעופן, כי אפשר לעשות זאת בטכנולוגיה ישראלית "כחול לבן" וכי ערי ישראל אינן חייבות להיות בנות ערובה של כל פלג פלסטינאי בעזה המצויד ברקטות.

סבב ההסלמה האחרון לא היה "חזרה כללית" לקראת מלחמה כוללת ואסור שייתפס כך. התרחישים של מלחמה כוללת נעים בין תרחישים מקלים של ירי טילים מאיראן בלבד לבין תרחישים מחמירים של ירי של כל בנות בריתה של איראן. כדי שישראל תצא בפגיעה מזערית בכל תרחיש, דרושה מערכת הגנה רב שכבתית שכוללת את "חץ 3", "חץ 2" "שרביט קסמים" ו"כיפת ברזל". רק שנים מהנדבכים הללו קיימים, השנים האחרים טרם הגיעו לניסויי יירוט. הדרך עוד ארוכה, אך מערכת "כיפת ברזל" הוכיחה שהיא אפשרית.

בעידן שבו השיח הציבורי מתאפיין בביקורת עצמית עזה (אולי עזה מדי) הייתה מערכת "כיפת ברזל" תזכורת לעוצמתה הטכנולוגית של ישראל ומקור מוצדק לגאווה לאומית. חוסן אזרחי, שהוא מרכיב הכרחי בכל מבחן ביטחוני צפוי ניזון גם מהתחושה של "אנחנו יכולים". זהו אולי ההישג התודעתי החשוב ביותר של מערכת "כיפת ברזל", של מפתחיה ושל מפעיליה בסבב האחרון.

BESA Center Perspectives Papers are published through the generosity of the Greg Rosshandler Family

Click here to see a PDF version of this page

(Photo credit: IDF)

Uzi Rubin
מר עוזי רובין

מייסד ומנהל לשעבר של פרויקט החץ להגנה מפני טילים ארוכי טווח במשרד הביטחון. מומחה למערכות הגנה מפני טילים.