מבט בס”א: 343
את המצב הנוכחי בהקשר הפלסטיני נכון לתאר כדריכה במקום המלווה בטרור מסוג כזה או אחר. ב-2002 טרור של מתאבדים, וב-2016 טרור של סכינים. הטרור אינו קשור בעיקרו לקיומו או אי קיומו של תהליך מדיני. יחייא עייש, מגדולי הטרור הפלסטיני, פעל באישורו של ערפאת בעת שרבין ז״ל ופרס (יבל״א) ניהלו מו״מ אינטנסיבי עם הפלסטינים. במסגרת מכבסת המילים שהנהיגה התקשורת אוהדת אוסלו קראו לנרצחים באותה עת ״קורבנות השלום״, אבל זה היה טרור נטו. מסתבר שגם כשיש שקט הוא מותנה בעיקר ביכולות של שב״כ וצה״ל לסכל טרור ולא במשהו אחר.
אין להתפלא שבגין הדריכה במקום ללא שום סיבה לאופטימיות בעתיד נוצרה אצל לא מעטים בישראל תחושת מצוקה. הייאוש מהמצב וחוסר היכולת להצביע על דרך טובה לשינוי אמיתי ורחב מביאים להצגתן של הצעות שתכליתן לקדם את תפיסת העולם השונות כול אחד לפי טעמו, והכול במסווה של ״צעדים חלקיים כתגובה הולמת לקשיים הנוכחיים״. אלא שעיון מפורט בהצעות מצביע על כך שאין בהן משום איזה שהוא פתרון ולו לבעיה אחת, או הקלה ולו עם קושי אחד. לאמיתו של דבר כול צד מנסה לקדם את תפיסת עולמו בטיעוני שווא.
הצעות אלה מזכירות סיפור על בריטניה. שם הוחלט על שינוי כיוון התנועה בכבישים כדי להיות כמו כולם. מאחר שהובן שקשה ביותר להגיע במהלך אחד לשינוי כולל של השיטה, הציעו כמה גורמים להתחיל ב״צעדים חלקיים״, ובשלב ראשון רק משאיות תיסענה בצד ימין של הכביש. זה אופיין של ההצעות החלקיות, שרובן גם חד צדדיות, הן מזיקות ולא תקדמנה דבר.
מצדדי המדינה הפלסטינית אומרים כי אף על פי שאי אפשר להגיע לפתרון מלא יש להתקרב אליו בצעדים מדודים גם ללא הסכם. יש לעשות צעדים אלה, כי עצם ביצועם משרת את ישראל. נראה כי המציעים זאת מוכנים לשלם מחיר גבוה מאד תמורת התקדמות מעטה בכיוון בו הם מאמינים, קרי לעבר מדינה פלסטינית עצמאית. הם מהמרים. הם ישלמו את מלוא המחיר הפנימי, יקרעו את החברה הישראלית, ולא ישיגו מאומה, לא בצד הבינלאומי ולא מהפלסטינים, שימשיכו ביתר שאת את המאבק בשארית הכיבוש.
יתר על כן, הטרור יגבר כפי שהוא התגבר לאחר כול נסיגה של ישראל, הפעם ללא היתרון שיש בגבול מוסכם לאחר נסיגה, שהרי יהיה זה צעד חד צדדי לקו ללא משמעות בינלאומית. גם לפני הנסיגה מעזה (״הגרוש״) הסבירו המצדדים במהלך כי הוא יקנה לישראל את אהדת העולם, מה שהיה אולי נכון למשך כמה חודשים, בקושי.
הצעת הצד השני, ״להכיל את החוק הישראלי או ריבונות על שטחי c בלא לקבוע כיצד יראה ההסדר בסופו״, לוקה באותה חולשה ואולי אף ביתר שאת. המחירים יהיו קשים ביותר בכול מערכות היחסים של ישראל עם העולם, שחלקו ידחוף להצהרות ואף החלטות מעשיות חריפות הרבה יותר משיש היום, עד כדי פירמול החרם נגד ישראל. ובה בעת מבחינה מעשית מהלכים אלה יתנו מעט מאד לישראלים החיים בשטח, אם לא יזיקו להם. כך למשל לשב״כ קל יותר לפעול דווקא בשטח שבו הריבון הוא המפקד הצבאי ולא הכנסת, והרי אחד האינטרסים הכי חשובים של היהודים החיים בשטחים אלה הוא הביטחון, שרובו נשען על יכולות השב״כ.
צריך לקחת בחשבון נזק גדול בעוד תחום: אחרי חקיקת ״חוק ירושלים״ היתה לישראל טענה חזקה כלפי העולם. ירושלים כך נטען, היא בירת ישראל לא עוד ״התנחלות״, ולכן אי אפשר לגנות את ישראל על כול הרחבה בירושלים כאילו הייתה איזו בנייה על גבעה ביהודה ושומרון. החלת החוק הישראלי בשטחי C תמחוק את ההבדל הזה, שקשה היה להגן עליו גם במצב הנוכחי.
יתר על כן, העולם לא יקנה את הסברי ישראל, הכול יטענו שהתכלית האמיתית של הצעות הסיפוח והכלת החוק היא לחסל כול סיכוי למו״מ עתידי. זאת למעשה החלטה על מדינה דו לאומית בלא להכריז על כך, כי ברור שאחרי צעדים כאלה איש בצד הפלסטיני לא יכנס למו״מ עם ישראל. אם רוצים מדינה דו לאומית, כדאי להתכונן לכך ונכון לאומר זאת באופן ברור ולא לזחול לעברה תוך הסתרת המטרה.
כשנמצאים על שפת המצוק – עמידה במקום עדיפה על צעד קדימה.
הדבר נכון תמיד ונכון שיבעתיים כיום, כאשר המזרח התיכון בסערה כאוטית ללא שליטה, ותהליכי השינוי בו מובילים בחלק ניכר מהמקרים אל עברי פי פחת (אך אולי גם להזדמנויות היסטוריות של שת״פ שהיה בלתי אפשרי עד כה). ברור בעליל שכול מו״מ רציני עם הפלסטינים יכשל בעת הקרובה בגלל הפערים בין הצדדים, וזה לא הזמן לניסוי חסר תוחלת שיזיק בעצם כשלונו. נוכח הנסיבות הללו יש להעדיף עכשיו דחיה של טיפול שורש, האמור להוביל להסכם כולל על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. אבל אין זו סיבה ללכת למהלכים חד צדדיים שירעו את המצב.
במקום זה יש להתמקד, מעבר לאמצעים לשיפור תנאי חייהם של הפלסטינים, בחשיבה מה נכון לעשות אחרי אבו מאזן שאין לו מחליף מוכר וראוי, ללמוד את הסיבות לגל הטרור האחרון וכיצד ממתנים את דחפי הטרור העממי. חשוב ביותר למצוא מהלכים שיקלו על ישראל את ההתמודדות עם האווירה העוינת במקומות שונים ברחבי העולם, שחלק ממנה ניזון מהטענה שישראל אינה אומרת אמת כשהיא מכריזה על רצונה במו״מ, כי בה בעת היא סוגרת על ידי בניה בהתנחלויות כול אופציה למו״מ עתידי.
אין זה מצב פשוט ואין פתרונות קלים, אבל יש עיקרון חיוני שצריך להנחות כול מהלך: יש לבחור דרך שעליה יהיה קונצנזוס רחב ככול הניתן בתוך החברה היהודית בישראל. היקפו של הקונצנזוס חשוב יותר מפרטי ההצעה, וזאת כדי לשמור על עמידותה של ישראל ויכולתה להתמודד עם אתגרים קשים בעתיד. הסכנה הגדולה ביותר במימושה של הצעה שלא תיקח בחשבון את הבדלי הגישה הלגיטימיים בקרב הציבור היא יצירת קרע בעם ישראל. כדי למנוע אותו עדיף לוותר על הרבה עקרונות חשובים, כי כמעט כולם פחות חשובים עתה מהגברת יכולתה של ישראל לעמוד במבחנים הקרבים ובאים.