מבט מבס”א מס’ 345, 30 ביוני 2016
לגירסה באנגלית
תקציר: דבריו של מקור בכיר במשרד הביטחון, שהצהיר לאחרונה כי “צריך שסבב האלימות הבא יהיה הסבב האחרון של ממשלת החמאס”, מעידים על אי-הבנה בסיסית של מהות העימות בין ישראל לבין החמאס. השימוש בכוח מסיבי במבצע בסגנון “זבנג וגמרנו” לא יוכל לבער את החמאס מעזה, משום שלחמאס שורשים עמוקים בחברה הפלסטינית. גם אם תושמד המכונה הצבאית של החמאס, עדיין ימשיכו להתקיים תשתיותיו האזרחיות של הארגון. האופציה הסבירה היחידה שיש לישראל היא להמשיך באסטרטגיית “כיסוח דשא”, מוגבלת מבחינה צבאית ומכוילת מבחינה פוליטית, שמטרתה לפגוע מדי פעם בפעם ביכולותיו הצבאיות של חמאס ולהעצים את כושר ההרתעה של ישראל לתקופה נוספת, שבהכרח תהייה מוגבלת באורכה.
לאחרונה אמר מקור בכיר במשרד הביטחון כי עימות עם החמאס הוא בלתי נמנע וכי צה”ל חייב להיערך לכך. כמו כן הוסיף אותו מקור ואמר כי “צריך שסבב האלימות הבא יהיה הסבב האחרון של ממשלת החמאס”.
הצהרה כזו מעידה על חוסר הבנה בסיסי של מהות היריב. החמאס הוא אכן אויב מר של ישראל, והוא ממאן להשלים עם קיומה. מחויבותו האידיאולוגית של חמאס להשמדת המדינה היהודית מעוגנת באמנת היסוד שלו ומופצת בכל גופי החינוך הקשורים לארגון. החמאס הוציא אל הפועל את שנאתו התהומית באמצעות פיגועי התאבדות רבים, חפירת מנהרות שתוכננו לשמש לצורך ביצוע מתקפות טרור וירי אלפי טילים על ערים וישובים בכל רחבי הארץ. אין ספק כי החמאס הוא מטרה ראויה לצה”ל.
עם זאת, טועה מי שסבור שניתן להוציא את החמאס מעזה באבחה אחת, ולהרוס את יכולותיו אחת ולתמיד. לאתגר שמציב החמאס בפני ישראל אין מענה של “זבנג וגמרנו”.
חרף הצהרות הימין בישראל, סיום שלטון החמאס איננו יעד צבאי שקל להשיגו. לחמאס שורשים עמוקים בחברה הפלסטינית, בעזה במיוחד. הסקרים מראים באופן עקבי כי 35% מן הפלסטינים רואים את החמאס באור חיובי. ברצועת עזה זוכה החמאס דרך קבע לשיעורי תמיכה גבוהים עוד יותר. מסקר שנערך לאחרונה עולה כי לו היו נערכות עכשיו בחירות לנשיאות בגדה ובעזה, היה זוכה מועמד החמאס, אסמעיל הנייה, במספר קולות גבוה יותר ממחמוד עבאס.
אין כל דרך להשמיד את החמאס באמצעות כיבוש צבאי שילווה ב”הינדוס פוליטי מחדש” של החברה הפלסטינית. אין כל דרך לייבא מנהיגות נבחרת. גם אם ניתן היה להביא לסיום שלטון החמאס, עדיין יוסיפו תשתיותיו האזרחיות להתקיים.
גם הקריאות הנשמעות מן השמאל בישראל למציאת “פתרון פוליטי” אינן מציאותיות. החמאס, הג’יהאד האסלאמי והקבוצות הסלאפיות רואים כולם בישראל שיקוץ תיאולוגי. הם עשויים אולי לקבל, בחוסר רצון ניכר, הפסקת אש זמנית – אולם הם מוסיפים לדחות באורח שיטתי וגורף כל מהלך דיפלומטי שנועד להביא לפתרון מלא של הסכסוך בין ישראל לבין הפלסטינים. המחויבות של מיליציות אלה לאידיאולוגיה קיצונית ולאסטרטגיה סבלנית של התנגדות אלימה (“מקאוומה”) מצביעות שהסכסוך אינו עומד להסתיים בזמן הקרוב.
ישראל חייבת לבחון באופן מציאותי מה אפשר ומה אי-אפשר להשיג באמצעים צבאיים. יש להשתמש בכוח לא כדי לנסות להשיג יעדים פוליטיים בלתי אפשריים, אלא כחלק מאסטרטגיית התשה ארוכת-טווח, שמטרתה להחליש את יכולות האויב ולגבות ממנו מחיר, לצורך העצמתו של כושר הרתעה זמני.
לדוגמה, כתישה מן האוויר ופלישה קרקעית של צה”ל עשויות להשמיד חלק מהתשתיות הצבאיות של חמאס ולהרוג לוחמי חמאס. מתקפה קרקעית יכולה לחולל אי-שקט בקרב ארגון החמאס ולגרום למנהיגותו הצבאית לבצע שגיאות שיביאו למודיעין טוב יותר ולמתקפות אוויריות ממוקדות מוצלחות יותר. הרס מנהרות הטרור – שהן כשלעצמן איום שנופח מעבר לגודלו האמיתי) – גם הוא יעד צבאי ניתן להשגה. יתר על כן, יציאה מזדמנת למבצעים צבאיים בהיקף גדול מחוללת הרתעה זמנית, המביאה עמה תקופות של שקט לאורך גבולותיה של ישראל.
הימשכותם של סבבי האלימות עם החמאס והעובדה שהסיכויים לפתרון של שלום הופכים קלושים ומרוחקים מחוללים, מטבע הדברים, תסכול מובן בשל אי-היכולת להגיע למהלך צבאי מכריע ומסיים. אולם הכוח הצבאי יכול להיות שימושי גם במלחמה מוגבלת, גם ללא יעד גדול כמו סיום הסכסוך. את חמאס יש להעניש על תוקפנותו ולהזכיר לו את מחיר הימשכות האלימות נגד ישראל. ניתן גם להשיג תקופה של שקט על-ידי הריסת יכולות שאותן קשה ויקר לבנות מחדש. “קניית זמן” היא יעד צבאי לגיטימי.
היעד הגדול יותר הוא יצירתה של מציאות, שבה יכולים תושבי ישראל לחיות את חייהם בשקט יחסי למרות איום מתמשך של טרור חסר-אבחנה, ושבה תשתיות הטרור של החמאס ספגו מכה קשה. עד עתה השכילה ממשלת ישראל לפעול בתבונה לאור היעדים הצבאיים והפוליטיים המוגבלים הללו בישמה אסטרטגיה המכונה “כיסוח דשא”.
לאסטרטגיה זו השפעה פוליטית לא רק בגבולות הסכסוך אלא גם מעבר להם. בנעשה אצלנו צופים גם שחקנים אחרים במזרח התיכון, הזקוקים גם הם לתזכורות ברורות לכך, שלתוקפנות נגד ישראל יש מחיר יקר. בשכונה הקשה הזו, חוסר פעולה נתפס כחולשה, שוחק את כושר ההרתעה ומזמין תוקפנות.
בסבב האלימות האחרון עם החמאס הראתה ישראל לשכנותיה כי מערך ההגנה נגד טילים שלה יכול לנטרל איומי טילים ולשמר נורמאליות יחסית בעורף. כמו-כן הפגינה ישראל את נכונותה לפתוח בפעולות קרקעיות חרף הסיכון לפגיעה בחייליה, ובכך אותתה על נחישותה להשיב מלחמה שערה.
השאלה “מתי זה יסתיים” היא שאלה שגויה מעצם טיבה. לרוע המזל לא נראה באופק שום סיום. כל עוד לא יחול שינוי באידיאולוגיה הבסיסית של החמאס, המאבק המזוין יימשך. למרות זאת, אפשר להשתמש בכוח צבאי כדי להשיג תקופות משמעותיות של רגיעה.
בסוגיית ההתמודדות עם אתגרים צבאיים לא-מדינתיים, שונה החשיבה האסטרטגית הישראלית באורח מהותי מזו המקובלת כיום במערב. אנשי המערב מכווני-פתרון יותר והדבר מסביר, חלקית לפחות, מדוע כה רבים מהם אינם מבינים את גישתה של ישראל.
נגד אויב כמו החמאס, שהוא שונה מאויבים מדינתיים, והוא בלתי ניתן לפיוס ומבוצר היטב בעמדותיו, חייבת ישראל “לכסח דשא” מדי פעם בפעם כדי לפגוע ביכולותיו. סביר להניח שישראל תמשיך לנהל מלחמת התשה נגד החמאס עוד זמן רב. כדי לפגוע באיזונו של האויב ולצמצם את יכולותיו תידרש ישראל לגלות מוכנות צבאית ונכונות להשתמש מדי פעם בכוח צבאי, תוך שמירה על חוסנו ובריאותו של העורף חרף הסכסוך המתמשך שהיא נמצאת בו.
אפרים ענבר, מנהל מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, הוא פרופסור אמריטוס למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, ועמית מחקר בפורום המזרח התיכון.
סדרת מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר