מבט בס”א: 258
אלוף (מיל) יעקוב עמידרור
המבצע נכנס לשבוע השלישי והדילמה האמתית נותרה ללא מענה ובה יש לעסוק בימים הקרובים: הפסקת אש שתוביל לסיבוב נוסף בעתיד, או מבצע ארוך וקשה שבסופו יושג שקט ללא ירי על ישראל.
מבצע “צוק איתן” החל בהחלטה של החמאס לפתוח באש אינטנסיבית. החמאס ירה מאות טילים ליום, הרחיב את תחומי השטח הנמצאים תחת אש מדימונה ועד זיכרון יעקוב, ניסה לתקוף דרך המנהרות בעוטף עזה ומהים, ובמזל”טים. החמאס הצליח להריץ את רוב מדינת ישראל למקלטים ולמרחבים מוגנים, יומם ולילה, אך הישגיו מעבר לכך היו דלים: שני ישראלים נהרגו מאש הרקטות והטילים. החמאס הרג בהתנגשויות ברצועה וליד הגדר כ-30 חיילי צה”ל ופצע עשרות מהם. הנזק הכלכלי שנגרם לישראל קטן יחסית לתל”ג או כל מדד אחר, אם כי ההחלטה של חברות תעופה זרות שלא לטוס לישראל היא מכה מוראלית וכלכלית לא פשוטה.
התחושה שאין ישראל שולטת במצב אלא נגררת היא הקשה מכל. קשה לעכל את העובדה שארגון טרור, שהוא מאחרוני אויבנו מבחינת עוצמתו, אתגר את המדינה החזקה במזרח התיכון במשך ימים ארוכים ולא ניכנע. נראה שיש בקרבו וסביבו במזרח התיכון לא מעטים הרואים את המצב הנוכחי כהצלחה של האירגון.
מנגד ישראל, שנגררה למבצע יזום על ידי האויב, הגיבה בנחישות. חיל האוויר הופעל ברצף בימי הלחימה והמטיר על מטרות בעזה אלפי טון של נשק מדויק, כשהוא מוגבל בעיקר על ידי הרצון להימנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע. שאלת הטיפול במנהרות עלתה במלוא עוזה מתחילתו של המבצע, הצבא ומקבלי ההחלטות היו מודעים לאיום הנובע מהן כמו גם לקושי לטפל בהן. משנמשך המבצע והחמאס סרב להצעות הפסקת האש להן הסכימה ישראל, נוצרה גם האפשרות לפעולה קרקעית שהיא קשה בהיבט הלגיטימציה הבינלאומית והאבדות שהיו צפויות לצה”ל וגם לאוכלוסייה העזתית שחמאס מנע ממנה להתפנות מהשטחים בהן נכרו פתחי המנהרות.
הרחבת “צוק איתן”
המבצע הקרקעי, המוגבל מאד גיאוגרפית, מכוון לדבר אחד עיקרי: איתור וחיסול יכולת השימוש במנהרות שהובילו מעזה לכיוון ישראל. על אף שהמשימה מוגבלת אין היא פשוטה כלל ועיקר: היא מחייבת השתלטות על השטח הפתוח שבין בגדר לאזורים הבנויים, לרכוש בכוח שליטה על פאתי השטחים הבנויים ששימשו כאזורי הכניסה למנהרות, ולהילחם מול אויב מוכן היטב בעומק השטח הבנוי כדי להגיע למנהרות ולאזורי שיגור רקטות הקרובים מאד לאזורי המנהרות.
נראה שצה”ל עומד במשימותיו על אף האבדות. צה”ל הצליח לאתר לא מעט מנהרות, מתנהל בזהירות לאיתור מנהרות נוספות ולחיסול המנהרות שאותרו. נותרו כנראה כמה ימי לחימה ועבודה במסגרת המהלך הקרקעי המוגבל לחיסול המנהרות. בעורף, הקרוב לגדר והעמוק יותר הצליח צה”ל, בעזרת “כיפת ברזל” והיערכות צבאית נכונה מסביב לעזה, למנוע הישגים מחמאס ובני בריתו ברצועה. אי-הצלחתו של הארגון בולטת שבעתיים על רקע ההרס חסר התקדים של תשתיותיו ונכסיו ברצועה ובדידותו באזור ובעולם. נותרו לו שתי ידידות אמת, קטאר ותורכיה. אולי אף איראן, שתהיה מוכנה להסיט חלק מהסיוע שלה מארגון הג’יהד האיסלאמי לחמאס. בעקבות כך גם חזבאללה יסייע לחמאס בתנאי שהדבר לא יסבך אותו בלחימה עם ישראל.
אבל החמאס לא נשבר ולא כרע על ברכיו, והוא ממשיך לירות מטחים לא מעטים על רובה של מדינת ישראל. הוא סגר את שדה התעופה בו גוריון לטיסות של חברות זרות והוא משיב מלחמה שערה מול צה”ל ברצועה וליד הגדר בפתחי המנהרות שלא אותרו. הוא אף הצליח להרוג ולפצוע חיילים לא מעטים.
בעזה היו מאז וכמעט מתמיד קיני מחבלים, כששלטנו וכשלא שלטנו בה, אבל משנת 1967, עת נכבשה הרצועה במלחמת ששת הימים, ועד ביצוע הסכמי אוסלו (1995) לא ירו מעזה על מדינת ישראל. עזה הייתה אתגר ביטחוני מתמשך, היה בה טרור בו נפגעו אזרחים ואנשי צבא אבל לכלל ירי על ישראל היא לא הגיעה.תהליך בנית יכולות הירי על ישראל החלו לאחר מימוש הסכמי אוסלו כשצה”ל יצא מהשטחים הבנויים בהם התגוררו רוב רובם של הפלסטינים. כ-5 שנים לאחר היערכותנו מחוץ לשטחים הפלסטינים הבנויים החל ירי הרקטות על ישראל. זוהי תקופת הקסאמים שהיו קטנים במשקלם, קצרים בטווח ודי פרימיטיביים באמינותם. אחת מתוצאות אוסלו הייתה תעשיית הברחות לעזה תחת ציר “פילדלפי”, אך ככל הנראה לא הוברחו פנימה באותה עת רקטות וטילים ארוכי טווח, יכולות ייצור והידע הנדרש לשם כך. החיבור לחצי האי סיני היה חשוב, אך לא היטה באותה עת את הכף והארגון נשאר ברמה טכנולוגית נמוכה. שתים עשרה שנים לאחר אוסלו, במהלך חסר אחריות מבחינה ביטחונית, הוציאה ממשלת ישראל את צה”ל מהרצועה במהלך חד-צדדי (2005) ואפשרה את חיבורה המלא של עזה לחצי האי סיני, מרכז טרור אסלאמי כבר בעת ההיא. התוצאה המרה לא אחרה לבוא: חמאס השתלט על עזה מכל הבחינות, צבאית שלטונית וחברתית. אף על פי שברצועה עוד כמה ארגוני טרור (שהעיקרי בהם הוא הג’יהאד האסלאמי הנשען על סיוע של איראן) אין ערעור רציני על הבכורה של החמאס. לרצועה חדרו כמויות אדירות של נשק מכל הסוגים (תהליך שהואץ לאחר נפילת קדאפי, כשלוב הפכה מקור נשק חשוב לארגוני טרור ולמדינות סוררות) בכלל זה טילים ורקטות ארוכי טווח שהגיעו בסיועו של חזבאללה ואיראן. סכנה לטווח ארוך הייתה אובדן השליטה על המעבר בין סיני לרצועה כיוון שזרמו לרצועה מומחים וידע רב על בניית אמצעי לחימה. לכך התלוותה הברחתן של מכונות מתאימות, אמצעי ייצור נוספים וחומרים קריטיים. התוצאה היא שברצועה יש כיום יכולת ייצור עצמית של רקטות לטווח ארוך ואמצעי לחימה נוספים כמזל”טים למשל.
עכשיו ישראל עומדת בלחימה קשה, כי ברבות השנים תרגם החמאס את יכולותיו באופן מיטבי לכלל מערכת משוכללת שמאפשרת לו ירי טילים ורקטות לאורך זמן, במשך חודשים בקצב הנוכחי (כ-100 ליום, מהן בודדות לאזור דן השפלה והשרון). יתר על כן, על בסיס לקחי המבצעים הקודמים ברצועה ובסיוע מומחים מבחוץ נבנה מערך הגנה חפור היטב מרושת במנהרות שנותן לו יתרון מול כוח תוקף (מערך שצה”ל עוד לא התחיל להתמודד אתו במבצע הנוכחי), והוא הכין הרבה מאד מטענים בבתים ובצירים בהם להערכתו ישתמש צה”ל במתקפה עתידית. כוחות החמאס התארגנו בגדודים וחטיבות מרחביות והם התכוננו היטב לעימות עתידי עם צה”ל בשטח הבנוי בצפיפות, שטח המנטרל חלק מיכולותיו העדיפות של צה”ל.
זאת תמונת המצב לאחר למעלה משבועיים של לחימה. מנהיגי העולם מבינים את מעשיה של ישראל ומוכנים לעמוד מול הפגנות רחוב של גורמי שמאל ופלסטינים, אבל שעון החול המדיני מתחיל לתקתק וצריך יהיה להחליט מה הלאה אם החמאס ימשיך לסרב לקבל את הצעת הפסקת האש שנוסחה בידי מצרים.
הדילמה הנוכחית
עתה הזמן לשאול את השאלה האמתית ואולי היחידה שיש לה חשיבות כיום: האם על ישראל להתייחס לאיום החמאס כאל מחלה כרונית בעלת השלכות יום-יומיות לא נעימות אך נסבלות שאי-אפשר להיפטר ממנה, ומידי כמה שנים יש לעבור טיפולים קשים המקנים שוב תקופה נסבלת – או להסתכן בניתוח קשה כואב ומורכב שיש בו סיכונים רבים, אך אם הוא מצליח חלק ניכר מהשפעות המחלה נעלמות.
ומהמשל לנמשל: יש אפשרות להגיע למצב שלא יורים מרצועת עזה על ישראל, כפי שלא יורים מיהודה ושומרון. לשם כך יש להחליט ולבצע מבצע קשה, מורכב ומסובך לכיבושה של הרצועה, מהלך שיעלה בחיי חיילים לא מעטים (רמז לכך ניתן לקבל מכמות החיילים שנהרגו עד כה בחיכוך עם השטח הבנוי במבצע הקרקעי הנוכחי). מבצע כזה יתקל בדעת קהל עוינת בעולם ולא יזכה לתמיכה גם ממנהיגים שעד כה תמכו במהלכיה של ישראל. לא די בכיבוש הרצועה. צה”ל והשב”כ יהיו חייבים לבנות מחדש את היכולות המודיעיניות שאבדו עם הנסיגות (רובן כבר לאחר אוסלו), לרכז כוחות גדולים לניקוי שיטתי של עזה מאמצעי לחימה, טילים ורקטות, לעצור או להרוג את אנשי החמאס שלא ייכנעו ולהגיע למצב ששרר ברצועה טרם יציאת צה”ל מהשטח הבנוי ב-1995, קרי שליטה צבאית מלאה ברצועה. שליטה כזאת פרושה שצה”ל נפרס ברצועה על פי שיקוליו (אין צורך להיות בכול מקום כול הזמן!) ופועל בתוך הרצועה, כולל בשטחים הבנויים, על פי צרכיו, ובאישור הדרג הצבאי בלבד. תהליך ניקוי הרצועה מאמצעי הלחימה ומעצר אנשי החמאס ימשך ככל הנראה כחצי שנה עד שנה ובמהלכו יהיו לצה”ל לא מעט היתקלויות קשות ואף נפגעים. יכולת החמאס לאתגר את צה”ל תלך ותקטן. בסופו של שלב זה יהיה צה”ל השולט היחיד בשטח, בדומה למצב הנוכחי ביהודה ושומרון, על אף ההבדלים בין שני האזורים. צה”ל, על בסיס מידע מודיעיני, ימשיך לעסוק במעצרים וסיכולים לאורך כל שהותו ברצועה, אך רמת הקושי והסיכון תקטן פלאים. רוב יכולות הטרור יסוכלו באיבן ומידי פעם תהיה הצלחה לגורמי הטרור, אך היא תהיה זמנית ואפשר יהיה להכילה בתוך הרצועה. לאחר הניקוי, לא ירו מעזה על מדינת ישראל.
יתכן מאד שלבעיה הצבאית, המסובכת כשלעצמה יתווסף סיבוך אזרחי מדיני, כי לא בטוח שיהיה גורם שיסכים לקבל את האחריות על עזה לאחר שצה”ל יצליח במשימה להשלטת השקט. צה”ל לא יוכל לצאת מעזה כי במקומו יכנסו גורמי חמאס חדשים ואף קיצוניים מהם. במזרח התיכון הנוכחי כל חלל פוליטי מתמלא בגורמים אסלאמיים חסרי אחריות. אין לאפשר זאת על ידי נסיגה והשארת חלל שלטוני ברצועה ההרוסה. לכן, יתכן שמדינת ישראל תאלץ לחזור לימים שלפני אוסלו ותצטרך להקים מחדש את “הממשל האזרחי” ולנהל בעצמה את הרצועה על 1.7 מיליון תושביה. זה עול שלטוני, כלכלי ומדיני לא פשוט, אם כי על אף כל ההבדלים שנובעים משינויי התקופה, כבר עמדנו בו במשך 28 שנים בעבר (1967- 1995). זה מהלך קשה אך אפשרי, ארוך ורב סיכונים אך תוצאתו חד משמעית – בסופו יפסק הירי על מדינת ישראל מרצועת עזה ולא יחפרו שם מנהרות המאפשרות פגיעה בתושבי ישראל הנמצאים בתוך המדינה. דרך אגב, מבצע גדול כזה יעלה בחיי אזרחים לא מעטים בעזה כי החמאס נלחם וילחם מאחורי גבם ומתוכם כי חיי האזרחים שלו חשובים לו כקליפת השום. לטווח ארוך, כיבושה של עזה יציל אזרחים פלסטינים רבים, כי תהליך “האחזקה” של השטח על ידי צה”ל עולה בחיי הרבה פחות אזרחים מאשר המבצעים השונים ברבות השנים. יתכן ששינוי מבורך זה , על אף הטענות הקשות בדעת הקהל הבינלאומית בשלבי הכיבוש והניקוי, יקל על ישראל בסופו של דבר. הרי מעבר לטענות נגד “הכיבוש”, מהן לא נפטרנו גם עם הנסיגה המוחלטת מעזה, מגנים את ישראל בעולם בעיקר עקב הרג אזרחים במבצעים החוזרים ונשנים.
האפשרות השנייה במצב הנוכחי היא חזרה על הסכמי “עמוד ענן” וההבנות שלאחר “עופרת יצוקה”, קרי על ישראל לדחוף להסכמה להפסקת אש בתיווך כל שהוא, מיד בתום הריסת המנהרות. כדי להגיע להפסקת אש על ישראל יהיה לעשות וויתורים, בעיקר בתחומי הכלכלה, במשא ומתן שיתנהל במקביל להמשך המאמצים לפגוע מהאוויר בחמס ותשתיתו ובמקביל לירי מתמשך של רקטות וטילים לעבר אזרחי ישראל בכל רחבי הארץ. לאחר הפסקת האש החמאס ישוב וישלוט ללא מיצרים בעזה וימשיך לבנות את כוחו הצבאי ויכולותיו לקראת העימות הבא שיתרחש כשהחמאס יחוש שהוא חזק דיו.
אומנם לחמאס לא יהיה קל לבנות את יכולותיו ולתקן את נזקיו הרבים כבעבר. השינוי במצרים חשוב ביותר כי שלטון א סיסי לא יקל על החמאס כשלטונו של מורסי, והוא נחוש שלא לאפשר לחמאס להפוך לכוח משמעותי אף יותר מבתקופת שלטונו של מובראק. אבל שינוי חשוב זה בצד המצרי ישפיע רק על קצב תהליך בנייתו של החמאס לקראת העימות הבא ולא על אופיו – וברור שבפעם הבאה יפגוש צה”ל חמאס ערוך טוב יותר מאשר במבצע הנוכחי. כמובן שגם בצד הישראלי ינוצל הזמן לשיפור היכולות. כך למשל הגיעה “כיפת ברזל” למערכה הנוכחית במצב טוב בהרבה מאשר ב”עמוד ענן” לפני שנה וחצי, וככל הנראה יפיק צה”ל לקחים מהעימות הנוכחי ובפעם הבאה יהיה גם הוא מוכן טוב יותר. אבל צריך לקחת בחשבון שחמאס הוא שיקבע מתי יעמדו הצדדים למבחן.
להערכתי, בגלל הנזקים הגדולים לחמאס, בכללם השמדת המנהרות והפגיעות של חיל האוויר, בצרוף האילוץ המצרי ובידודו של החמאס בעולם – יהיה תהליך השיקום הפעם ארוך וקשה לחמאס. לכן, הפסקת אש, גם ללא מבצע גדול מעבר להריסת המנהרות, תהיה ארוכה יותר. אבל גם שקט זה יהיה זמני ולא מוחלט, ומדי פעם יהיה איזה משוגע תורן בעזה שירה כמה רקטות על עוטף עזה. ברור שאחרי ירי מסוג זה ישראל לא תפר את ההבנות “בגלל כמה רקטות”. כך היה וכך יהיה גם בעתיד.
סיכום
לצערי, אלה הן שתי האפשרויות היחידות: מבצע ארוך וקשה – שסופו שקט ללא ירי על ישראל, או הפסקת אש – שתוביל בעתיד לסיבוב דומה נוסף. כל השאר, בין אם הן מהסוג של “נכתוש אותם וננתק להם את החשמל והמים ואפילו נרעיב אותם עד כניעה”, ובין אם הן מהסוג של “צריך לדבר ולהציע להם סיוע כלכלי וצריך להעצים את אבו מאזן” – הן הצעות לא מעשיות וללא קשר למציאות שבה מצויה ישראל, ביחס לעצמה (מוסר – כן מוסר) וביחס לעולם. היענות להצעות אלה לא תוביל להישג כל שהוא, אלא לבזבוז זמן לריק על פתרונות חסרי ערך, ולבסוף נחזור לדילמה המוצגת לעיל. סיוע כלכלי הוא דבר חשוב ואף נדרש על ידי החמאס כתנאי לקבלת ההצעה להפסקת אש. ישראל צריכה לאפשר את מימושו, אבל הוא לא ישנה מהותית את העוינות והתוקפנות של החמס.
הקורא בוודאי שואל “ומה דעתך”? כבר הסברתי בעבר שדעתי הפרטית לא חשובה. חשובות העובדות וניתוחן, המאפשרים לכל אחד לחשוב ולהבין את מורכבות הבעיה וקשיי ההחלטה שתתקבל. מגיעה ברכת יישר כוח גדולה למקבלי ההחלטות על תבונת מעשיהם עד כה, ונקווה שכך יהיה גם בעתיד. אך כדאי שנהיה מודעים לכך שלבעיות בפניהן הם ניצבים אין פתרון קל ופשוט. לפעמים מחשבה נוספת והיסוס, בטרם קבלת החלטה שקולה יותר, ראויים לברכה. זה המקרה הראוי למחשבה שנייה ואף יותר.
אלוף (מיל) יעקוב עמידרור הוא עמית בכיר ע”ש גרג ואן רוסהנדלר במרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. עד לסוף 2013 שמש כיועץ לביטחון לאומי של רוה”מ וראש המל”ל. בעבר שרת גם כמפקד המכללות בצה”ל, מזכיר צבאי לשר הביטחון וראש מחלקת מחקר באמ”ן. מאמר זה הוא גרסה של מאמר דעה שהתפרסם בעיתון ישראל היום.
תמונה: צה”ל בלוג