מה לעשות בנושא הפלשתיני?

מאת 2 יולי 2007

מבט בס"א: 31

תקציר: השתלטות החמאס על עזה היא התפתחות חשובה, אך היא אינה משנה בצורה בסיסית את האתגר מולו ניצבת ישראל. כבר קודם אפשר היה לפקפק באפשרות המימוש של הנוסחה השלטת "שתי מדינות לשני עמים"  ובסיכוי למציאת פתרון לסכסוך בעתיד הקרוב. הדיבורים על ההזדמנות הגדולה שנקרתה לפנינו ועל הצורך לחזק את מחמוד עבאס (אבו-מאזן) הזויים שכן אין שום סיכוי שהוא יהפוך למנהיג חזק אשר יציל את הפלשתינאים מהמשך ההידרדרות במורד ה"מדינה כושלת" שהקימו. לכן, המאבק המזוין הפלשתינאי בישראל ימשך. הדבר היחיד שישראל יכולה לעשות הוא צמצום נזקים במסגרת של אסטרטגיה לניהול סכסוך ולנסות להרוויח זמן לאפשר צמיחת אופציות אחרות.

 הרשות הפלשתינאית היא "מדינה כושלת"

 הרשות הפלשתינאית של ערפאת התגלתה כ"מדינה כושלת", סוג של מדינות המאופיין בהעדר מונופול על השימוש בכוח, העדר חוק וסדר, חוסר יכולת לקיים אווירה משפטית שתקדם יוזמות כלכליות, מסחר והשקעות זרות, וקשיים במתן מענה לצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה, בתחום הבריאות, החינוך ושירותים חברתיים אחרים. מחמוד עבאס (אבו-מאזן) ירש את תפקידו של ערפאת, ובינואר 2005 נבחר לעמוד בראש הרשות הפלשתינאית. עבאס הבטיח לחולל רפורמה במנגנוני הביטחון ולאכוף חוק וסדר. אולם, בגלל חולשתו, צירף עבאס יסודות של המיליציות לגופי הביטחון הרשמיים. הוא לא הצליח לאחד את שירותי הביטחון או למנות קצינים חדשים ונאמנים. למעשה, התהו ובוהו נמשך ללא הפוגה. אחרי נסיגת ישראל בקיץ 2005 החמיץ עבאס גם את ההזדמנות לאכוף חוק וסדר ברצועת עזה. אבו-מאזן הוא קנה רצוץ שאין להישען עליו. כבר עתה ברור שפניו לנסות להגיע להסכמות עם החמאס בעזה והוא אינו פועל למימוש עקרון המונופול על שימוש בכוח באזורים שנותרו בשליטתו.

גם בעזה תחת שליטת החמאס ספק אם נראה ניסיון להשליט חוק וסדר. המבחן האמיתי של תנועת החמאס בעזה היא פרוק הנשק מארגון הג'יהאד האסלאמי, ממספר חמולות מזוינות, ואיסוף הנשק הרב שבידי התושבים. ביצוע פעולות אלו יקבע בסופו של דבר אם תקום בעזה מדינה במובן המקובל של המילה.

 התחזית היא המשך הסכסוך

 מבחינתה של ישראל, חיזוק מעמדו של החמאס במערכת הפוליטית הפלשתינאית פירושו, בראש ובראשונה, המשך הסכסוך. באופן בלתי נמנע ההשפעה הגוברת של האסלאמיסטים תקשיח את עמדות הפלשתינאים כלפי ישראל, ותקשה עוד יותר על השגת הסכם. מבחינה אידיאולוגית, החמאס מתנגד להכרה בישראל וגמר אומר להשמידה. אין כל סיבה להאמין שהאצלת סמכויות שלטוניות לאסלאמיסטים קיצוניים תוביל למתינות ולהשלמה עם קיומה של ישראל. מדוע צריך החמאס להתמתן כשהוא בשלטון, כשהאידיאולוגיה שלו היא טעם קיומו? משטר הטאליבאן והמשטר האיראני לא התמתנו, וגם לא משטריהם של צדאם חוסיין ושל אסד. החמאס עדיין לא שינה מאומה מעמדתו כלפי ישראל. הצעת החמאס להנהיג הפסקת-אש (הודנא) ארוכת-טווח נועדה קודם כל להרוויח זמן, להדק את אחיזתו בשלטון, ולמנוע ניסיונות לערער את אחיזתו בעזה. התבחין האמיתי להערכת כוונות החמאס איננו מה שמנהיגיו אומרים לישראל ולמדינות המערב, אלא מה שהם מלמדים את ילדיהם על היהודים ועל מדינתם. אם החמאס יצליח להרחיב את שליטתו ליהודה ושומרון, הוא יקים גם שם משטר בדמותו של משטר הטאליבאן, המנוגד למסע של הפלשתינאים לעבר המודרניזציה. בניית חמאסטן תגזור את דינם של הפלשתינאים לפיגור, לעוני, ולגיוס קל של טרוריסטים קנאים. המסקנה הבלתי נמנעת היא כי "תהליך השלום" הסתיים לאחר שהחמאס זינק לעמדת בכורה במערכת הפוליטית הפלשתינאית.

רבים ימשיכו לשלם מס שפתיים ל"תהליך השלום", אבל המאמצים לפתרון הדרגתי של הסכסוך, כגון "מפת הדרכים", או "מציאת אופק מדיני" ייכשלו כנראה בעתיד הקרוב. סיכויי ההצלחה של הניסיון לעקוף את ההדרגתיות המובנית ב"מפת הדרכים" ולשאת ולתת עם אבו-מאזן על הסכם מקיף, נמוכים עוד יותר, בגלל ההבדלים שאינם ניתנים לגישור בין דרישות שני הצדדים, ובגלל חוסר יכולתה של ההנהגה הפלשתינאית ליישם הסדר שהושג במשא-ומתן. ל"מדינות כושלות" אין כתובת אסטרטגית שתוכל גם לשאת ולתת וגם לעמוד בהתחייבויותיה.

האסטרטגיה הרצויה

 עכשיו הולך ומתברר כי ההסדר על בסיס הפרדיגמה של שתי מדינות לשני עמים אינו בר-השגה, בגלל חוסר יכולתה של התנועה הלאומית הפלשתינאית להשלים עם פשרה היסטורית עם התנועה הציונית, ובגלל כישלונה להקים ולקיים מדינה בעלת כושר חיוּת. הפיצול במערכת הפלשתינית לאחר כיבוש עזה על ידי החמאס רק מחזק את המגמות השליליות בקרב הפלשתינאים. ישראל תיאלץ להמשיך לחיות עם ההשלכות השליליות של הלאומנות ושל ההקצנה האסלאמית בקרב הפלשתינאים.

גם עם הכוונות הטובות ביותר ועם נדיבות טריטוריאלית רבה, אין דבר שישראל יכולה לעשות על מנת לקדם מדינה פלשתינאית המוכנה להתקיים לצדה בשלום בעתיד הקרוב. היכולת של ישראל ושל הקהילה הבין-לאומית להשפיע על האופן בו מנהלים הפלשתינים את ענייניהם היא אפסית. גם גורמים חזקים ממנה אינם מסוגלים לעצב מחדש את החברות המזרח תיכוניות.

לרוע המזל, לא לכל סכסוך מתמשך יש פתרון מידי מן המוכן. בהעדר צד המוכן לעשות את הפשרות הדרושות להשגת הסכם לאחר משא-ומתן, האסטרטגיה הנאותה עבור ישראל היא ניהול הסכסוך ולא בזבוז אנרגיות כדי לפתור אותו. תמצית מהותה של אסטרטגיה זו היא מזעור עלות הסכסוך המזוין ושמירה על חופש התמרון הפוליטי. למרכיב הצבאי באסטרטגיה יש מטרה צנועה: לפגוע ביכולת היריב להזיק למדינה היהודית. מטרת האסטרטגיה היא גם להרוויח זמן, מתוך תקווה שהעתיד אולי יציג חלופות טובות יותר. אסטרטגיית ניהול הסכסוך מצריכה סדרה של אמצעים צבאיים ודיפלומטיים משולבים היטב כדי להתמודד עם הטרור הפלשתיני, עם הלחצים מהזירה הבין-לאומית ועם הצורך לשמור על לכידות חברתית בבית בעת סכסוך ממושך.

מעבר לפרדיגמה חדשה

רק התובנה כי הרשות הפלשתינאית היא כישלון חרוץ תאפשר הופעת נוסחה חדשה, אשר תשים קץ לאשליות של מדיניות החוץ הישראלית שבמוקדה עמדה במהלך שני העשורים האחרונים "האופציה הפלשתינאית". תוואי ההסדר היציב יותר שיחליף את "האופציה הפלשתינאית" אולי כבר נמצאים במקומם. על אף חששותיהם, המצרים עשויים להגיע למסקנה כי חזרתם לשליטה ברצועת עזה, אם כי בעקיפין ולתקופה מוגבלת, תהיה רע חמור פחות מהופעתה של חמאסטן שם. אחרי הנסיגה החד-צדדית של ישראל (אוגוסט 2005), הנוכחות שלהם והשפעתם המוגבלת כבר מורגשים ברצועה. בדומה לכך, הירדנים עשויים להחליט כי ישות פלשתינאית ג'יהדיסטית בגדה המערבית מאיימת על מדינתם יותר מכדי להשאירה ללא טיפול. החייאת הרעיון של פדרציה עם הגדה המערבית, כשבית המלוכה ההאשמי ניצב ליד ההגה, אינו נעדר כוח משיכה בקרב הפלשתינאים הצמאים לשקט וליציבות. למעשה, סקרים מראים שכמחצית מהפלשתינאים מסכימים שיש לפרק את הרשות הפלשתינאית. יותר ויותר פלשתינאים מפקפקים בבגרותם הפוליטית הנחוצה לבניית מדינה, דבר שיוצר פתיחות לכיוונים שאינם מבוססים על התנועה הלאומית הפלשתינית. כיוונה מחדש של רצועת עזה לעבר מצרים וחיבור מחדש של הגדה המערבית לממלכת ירדן, עשויים להפוך לדרך טובה יותר להתמודד עם התנועה הלאומנית הפלשתינאית מאשר לתת לפלשתינאים מדינה.

כדי להתגבר על האינרציה של חשיבה שאבד עליה כלח יהיה צורך שארצות-הברית תתנתק גם היא מהחכמה המקובלת במערכת הבין-לאומית. הדבר מחייב מאמצים מצד ישראל לשכנע את קהילת מדיניות החוץ האמריקנית בעקרות של נוסחת שתי המדינות לשני העמים, ובצורך לבחון דרכים חדשות להתמודד עם כישלון התנועה הלאומית הפלשתינאית. נוסחה חדשה – מה שניתן אולי לכנות "הגישה האזורית" – לא תציע בהכרח פתרון שישים קץ לכל האלימות. חלק ניכר מהערפול בנוגע לריבונות ולגבולות אולי לא יתבטל, אבל שיתוף מדינות אחראיות, כגון ירדן ומצרים, הוא לפחות ניסיון מציאותי להתמודד עם תוצאותיהם של חלומות פוליטיים שאינם ניתנים למימוש. יתכן שאפשר לרתום אף את ערב הסעודית לחשיבה החדשה, לאחר שהפלשתינים התעלמו ממאמצי התיווך שהושקעו בהסכם מכה. אולי יש אפשרות לתעל את יוזמת השלום של הליגה הערבית לכיוון שמדינות ערב נוטלות אחראיות גדולה יותר לגורלם של ערביי השטחים.

בכל מקרה "האופציה הפלשתינית" היא חלום באספמיה ומתכון לחוסר יציבות אזורית.

Click here to see a PDF version of this page

Prof. Efraim Inbar
פרופ' אפרים ענבר

(Ph.D. University of Chicago) Professor emeritus of political science at Bar-Ilan U. A veteran authority on the Arab-Israeli conflict and strategic developments in the Mideast. Expert on Israeli strategic doctrine, public opinion on national security issues, nuclear matters, U.S. Middle East policy, U.S.-Israel relations, Israeli-Palestinian diplomacy, and Israel-Turkey relations.