מבט מבס”א מס’ 348, 6 ביולי 2016
תקציר: הפיוס בין ישראל לבין טורקיה אמנם מעורר מספר שאלות מוסריות לגיטימיות, אולם הוא יוצר תנאים, שהם במידה רבה לטובתה של ישראל בהשוואה לפני הדברים כפי שהיו לאחרונה. הפיוס מסיט ממסלולם איומים משפטיים, מאפשר את הפסקת הלחץ הטורקי על ישראל בכל הקשור למצור על עזה, ומגביר במידה ניכרת את סיכוייה של ישראל להשתתף באופן מלא בפעילויות ברית נאט”ו. להתקרבות בין שתי המדינות לא אמורה להיות כל השפעה שלילית על מערכות היחסים של ישראל עם ידידות ובעלות ברית אחרות בחלקו המזרחי של אגן הים התיכון.
בישראל, שבה כותרות השבוע שעבר נראות לעתים קרובות כהיסטוריה עתיקה, דעכו במהירות הידיעות על החלטת הקבינט בדבר חבילת הפיוס עם טורקיה. את מקומן תפסו החרדה והזעם בשל רציחתה של ילדה יהודייה בת 13 במיטתה, ומתקפת הירי על מכונית משפחתית שגבתה את חיי אבי המשפחה – מעשים שפלים, שהמנהיגות הפלסטינית טרם טרחה אפילו לגנות.
אבל הפיוס בין ישראל לבין טורקיה הוא החלטה ממשלתית כבדת משקל, שנתקבלה בניגוד לרחשי הלב בציבור. תוצאות ההצבעה בקבינט – שבעה נגד שלושה לטובת חבילת הפיוס – הן ביחס הפוך, פחות או יותר, לדעת הקהל המקובלת.
ההחלטה היוותה שילוב של אסטרטגיית-על ושל דיפלומטיה מניפולטיבית; שילוב של ביטחון לאומי ואינטרסים עסקיים; שילוב של חישובים קרים ופוליטיקת זהויות; שילוב של כוח גס ודקויות משפטיות. בסופו של דבר, הפיוס מותיר את ישראל חבולה מבחינה מוסרית, אולם במצב אסטרטגי משופר.
רבים בישראל התרעמו על העסקה שהושגה, חלקית משום שהעסקה לא אפשרה (והיא גם אינה יכולה לאפשר) את החזרתם של שני ישראלים חיים ושל גופות החיילים המוחזקות בידי החמאס. אחרים זעמו בשל ההתנצלות שהגישה ישראל ובגלל התשלום הכספי ששילמה בעקבות פרשת המרמרה.
מרמרה הוא שמה של הספינה שהובילה את המשט הטורקי, שניסה לפרוץ את הסגר החוקי אותו הטילה ישראל בשנת 2010 על הישות הטרוריסטית בעזה. הקומנדו הישראלי פשט על הספינה ובקרב שהתפתח נהרגו תשעה אזרחים טורקיים. על סיפון הספינה היו מספר גדול של פעילי ארגון IHH, קבוצה אסלאמית קיצונית בטורקיה.
תשלום פיצוי של מיליוני דולרים למשפחות הקורבנות, גם אם מבחינה פורמאלית נעשה כמחווה של רצון טוב ולא כאילוץ משפטי, אינו “צפרדע” שקל לישראלים לבלוע, מה גם שדו”ח פאלמר קבע חד-משמעית שישראל פעלה במסגרת זכויותיה במהלך הפשיטה. כמה מחיילי צה”ל שהיו מעורבים בפשיטה ניסו לעתור לבתי המשפט כדי למנוע את ביצוע התשלום.
איש, גם לא תומכי העסקה, אינו מצפה לשינוי אמיתי בעמדתו של ארדואן כלפי ישראל. עוינותו לישראל היא עמוקה ובסיסית, ממש כאהדתו לחמאס. יוון, קפריסין ומצרים, שהפכו בשנים האחרונות לעמיתות קרובות של ישראל, מתבוננות בטורקיה בחשדנות רבה ביותר.
מדוע, אם כן, הסכימה ישראל לעסקה? ההסבר לקוח מתחום התחשיבים האסטרטגיים, ומן הדינאמיקה של המשא ומתן. ניתוח עלות-תועלת יש לבצע לא באופן מופשט אלא לאור ויתורי העבר והרווח הנוכחי.
הוויתור הכואב ביותר – ההתנצלות (לא על עצם הפעולה, שהייתה חוקית לפי כללי המשפט הימי, אלא על “שגיאות מבצעיות” בזמן הפשיטה) – כבר בוצע במרץ 2013, תחת לחץ כבד מצד ממשל אובמה. אז הוסכם גם על עיקרון הפיצוי, בגובה התואם, פחות או יותר, את הסכומים שהוסכם עליהם כעת. בדרך להסכם עמדו שלושה מחסומים נוספים, וגם אילוץ רביעי שנוסף ב-2014. אולם ב-2016 סולקו כל ארבעת המחסומים מן הדרך.
פוליטיקה: כל עוד ארדואן נאבק כדי לכפות על טורקיה את המודל החוקתי החדש שלו, המבוסס על חיזוק עוצמתו של הנשיא, לא מצאה ישראל לנכון להושיט לו יד מסייעת. אולם מרגע שהשיג את מבוקשו וביסס את מעמדו, שוב לא היה כל טעם להמתין שאנקרה תציע הצעה פוליטית אחרת. בינתיים הביאו שינויים פוליטיים בישראל לביצורו של נתניהו כנגד האפשרות של קמפיין מחאה אגרסיבי של הימין הקיצוני בכנסת.
שיקולים משפטיים: שימת קץ לכל התביעות וההליכים נגד ישראל ונגד קציני צה”ל בעקבות פרשת המרמרה התגלתה כיעד קשה מכפי שצפו בתחילה. לאור פוטנציאל ההסתבכות (שהומחש, למשל, על-ידי העתירה שהגישו איי-קומורו, בעידוד טורקי, לבית הדין הפלילי הבין-לאומי), היה צורך לעבד את כל הסוגיות באופן מדוקדק.
עזה: בסגנונו האגרסיבי (ולעתים גם אנטישמי) שב ארדואן והבטיח להתעקש על “תנאי שלישי”, בנוסף על הדרישה להתנצלות ולתשלום פיצויים – והוא הסרת ה”מצור” על עזה. ארדואן פעל בשיתוף פעולה הדוק עם קטאר והעמיד את עצמו בשירות שלוחותיהם השונות של האחים המוסלמים באזור, כולל החמאס.
מבחינתה של ישראל איימה נקודה זו לסכל את התהליך כולו. לא יעלה על הדעת שהחמאס יורשה לסחור בחופשיות, שאם לא כן תוצף הרצועה עד מהרה בכלי נשק איראניים. לפיכך הוצע לטורקים מגוון רחב של חלופות שיאפשרו לטורקיה “לשמור פאסון” ונועדו לאפשר לארדואן לסגת ובמקביל לטעון כי הצליח להתקדם.
בסופו של דבר הסכימו הצדדים על שלושה תנאים: טורקיה תורשה לבנות בעזה תחנת כוח ומתקנים נוספים (למעשה מדובר בסעיף שישראל שמחה לקבל, שכן צה”ל מודע לצורך לפתור את בעיות המים והחשמל בעזה). אולם הוחלט גם שכל הסחורות הרלוונטיות ייפרקו בנמל אשדוד, ורק לאחר ביקורת ישונעו במשאיות דרך מעבר כרם שלום. למעשה בנקודה זו טורקיה ויתרה וקיבלה את דרישתה של ישראל.
תשתיות טרור: בקיץ 2014 שוב לא יכלה ישראל לשאת את נוכחותה של רשת טרור פעילה של החמאס בטורקיה. הסיבה לא הייתה “רק” לקיחת האחריות של צאלח אלערורי, בשם החמאס, לחטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים בחודש יוני. סיבה נוספת הייתה התפקיד המרכזי שמילא הנ”ל בתכנית לשגר גל של פיגועים ושל פעולות חתרניות, שנועדו להרוס את הרשות הפלסטינית. התכנית סוכלה כאשר עצרה ישראל כ-100 מפעיליו בגדה המערבית.
מבחינתה של טורקיה, החברה בנאט”ו, כמעט בלתי אפשרי היה להמשיך ולהעניק מחסה ותמיכה לארגון טרור גדול, שמרבית המדינות החברות האחרות בנאט”ו (למעט נורווגיה) רואות אותו ככזה. הקשרים הדיפלומטיים בין טורקיה לבין החמאס יישארו ללא שינוי, אולם גם בנקודה זו זכתה ישראל בניצחון.
לפיכך, סיכום הביניים של העסקה – כאשר בוחנים אותה שלא מחוץ להקשרה – מצדיק את ההחלטה להתחייב לביצועה. לאור ההישגים, ניתן לומר שהמדיניות שנקטה בה ישראל – התקדמות אטית וזהירה והימנעות מגילוי להיטות לסגור את העסקה – השתלמה.
ישנו שיקול חיוני נוסף לטובת העסקה. חלק בלתי נפרד מההסכם הוא ההנחה, שאינה מצוינת במפורש, כי הפיוס עם טורקיה יסלול את הדרך להשתתפות מלאה של ישראל בפעילויות נאט”ו. שלא כמדינות אחרות בדו-שיח הים תיכוני של נאט”ו, ישראל מגיעה לא כמבקשת חסד אלא כתורם פוטנציאלי רב חשיבות במגוון רחב של נושאים, החל במודיעין וכלה בטקטיקות מדבר. כדי לנצל הזדמנות זאת יהיה צורך בתגובה מהירה.
בכל מקרה, לחברותיה ולבעלות-בריתה של ישראל במזרח אגן הים התיכון – מצרים, יוון וקפריסין – אין סיבה לדאגה בשל השלכות הפיוס עם טורקיה. שום חזרה לברית הצבאית בין ישראל לטורקיה משנות התשעים (או סוף שנות החמישים) אינה מתוכננת, אולם שיפורם של ערוצים דיפלומטיים וכלכליים באזור יפעל לטובת כולם.
האם ההסכם מעיד על שינוי עומק באוריינטציה הטורקית? ימים יגידו; אולם בינתיים, יש להשקיע את כל המאמצים האפשריים בחיזוק הקשרים עם מדינות אחרות במזרח אגן הים התיכון, מדינות שמסכת השיקולים שלהן קרובה באמת ובתמים לזו של ישראל.
אל”מ (מיל’) ד”ר ערן לרמן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. מרצה במרכז האקדמי שלם. לשעבר אמון על נושאי מדיניות חוץ ועניינים בינלאומיים במועצה לביטחון לאומי.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר