חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

עסקת הגרעין עם רוסיה – האם מצרים צועדת לקראת עידן גרעיני חדש?

מאת ינואר 8, 2018

מבט מבס”א מס’ 710, 8 בינואר 2018

תקציר: ההסכם ארוך הטווח להקמת תחנת כוח גרעינית באתר אל-דבעה שנחתם לאחרונה בין רוסיה לבין מצרים, נועד לשיפור משק החשמל המצרי, ואין לו השלכות ישירות על פיתוח נשק גרעיני.  עם זאת, מימוש הפרויקט עלול לתת למצרים לגיטימציה להקים בעתיד מתקן להעשרת אורניום ומתקן למִחזור דלק גרעיני שיאפשר הפקת פלוטוניום – החומרים הבקיעים הנדרשים לייצור נשק גרעיני. בתחום הגרעין מצרים אינה נמצאת בנקודת האפס,   מכיוון שצברה עד כה ניסיון בלתי מבוטל בתחום. אולם תוכניותיה האזרחיות לרכוש תחנות כוח גרעיניות מצד אחד, ומאמציה לפתח נשק גרעיני מצד שני, עלו עד כה בתוהו.

לאחר קיפאון עמוק מצרים צפויה לחדש את מאמציה בתחום האנרגיה הגרעינית, וזאת בעקבות ההסכם הגרעיני שנחתם עם רוסיה בעת ביקור פוטין במצרים ב-11 בדצמבר. ההסכם הינו פועל יוצא ממפגש האינטרסים בין שתי המדינות: מאמצי רוסיה לחדש ימיה כקדם ולהיות המעצמה הדומיננטית במזרח התיכון, וחתירת הנשיא המצרי א-סיסי להבראת כלכלת ארצו והצבתה מחדש כגורם מרכזי בעולם הערבי. לפי ההסכם יקים התאגיד הרוסי Rosatom תחנת כוח גרעינית באתר אל-דבעה שבמחוז מאטרוח, כ-140 ק”מ מערבית לאלכסנדריה. ההסכם בא כהמשך למזכר הבנה שנחתם בין פוטין לבין א-סיסי בביקור פוטין בקהיר ב-10 בפברואר 2015, ונסיעת א-סיסי למוסקבה ב-26 באוגוסט 2015 לפגישה עם מנכ”ל Rosatom כדי לדון בהיבטיו הכספיים והטכניים של הפרויקט. התחנה תכלול ארבעה כורי מים קלים לייצור חשמל מדגם VVER-1200, כל אחד בהספק של 1,200 מגה-ואט חשמלי. בין מצרים לבין  Rosatomנחתם גם הסכם להקים בסמוך לתחנה הגרעינית מתקן לאחסון הדלק הגרעיני המשומש של הכורים לפני שיגורו למִחזור ברוסיה. להערכת Rosatom, הפרויקט צפוי להסתיים בין 2028 ל-2029. הפעלתו הניסיונית של הכור הראשון צפויה להתרחש ב-2022 והכנסתו לפעולה מלאה ב-2026. רוסיה אף תקים במצרים מפעלים לייצור מקומי של רכיבי הכורים ותעביר למצרים את המומחיות הנדרשת לכך. עוד לפי ההסכם, Rosatom תיתן שירות לתחנה הגרעינית למשך שישים שנה. על-פי המדווח, עלות הפרויקט היא כשלושים מיליארד דולר, כאשר 25 מיליארד דולר יתקבלו מרוסיה כמלווה שייפרע במשך 35 שנה. יש לציין שאמנם במצרים מצויים מרבצי גז רבים ושדות נפט, אולם מדיניות תִמחור שגויה והמשבר הכלכלי במדינה בשנים האחרונות גרמו לקריסתן של תעשיות האנרגיה. לכן בראיית מצרים, ובפרט לאור העובדה שאוכלוסייתה מונה כיום 104 מיליון איש, הקמת תחנת כוח גרעינית הינה חיונית לשיפור משק האנרגיה.

היו במצרים מתנגדים רבים להקמת התחנה הגרעינית באל דבעה: אנשי העסקים רצו לנצל את האזור, הסמוך לחוף הים, להקמת אתרי תיירות; היו שהתנגדו מתוך חשש לפגיעה בסביבה; ואילו שבטי הבדואים תושבי האזור טענו שהקרקע נגזלה מהם. אחת מתוצאות האנדרלמוסיה במצרים לאחר המהפכה נגד משטר מובארק ב-2011 הייתה תקיפת אתר אל-דבעה בפברואר 2012 על-ידי אלפי בדואים תוך גרימת נזקים ובזיזת ציוד הנאמדים בשמונים מיליון דולר. לטענת השבטים הבדואים הם לא פוצו על הפקעת קרקעותיהם.

למצרים תוכניות עתיקות יומין להקמת כור גרעיני, עוד מתקופת הנשיא נאצר. לדברי מומחה האנרגיה המצרי עלי אל-סעידי, שכיהן כשר החשמל והאנרגיה בשנים 2001-1999, לאתר התקשורת Al-Monitor בספטמבר 2015: “תחילה הפרויקט הופסק בשל מלחמת 1967, ובאותה עת היה אמור להתבצע על-ידי ברה”מ… בשנות השבעים עמד המכרז בתחרות בין חברות אמריקניות, לאחר שנשיא ארה”ב ריצ’ארד ניקסון הבטיח לספק מתקנים גרעיניים הן למצרים והן לישראל. אולם כתוצאה מהחוק שנחקק בארה”ב שחייב מדינות הרוכשות טכנולוגיות מתקנים גרעיניים להיות נתונות לתקני הפיקוח של מדינת המקור, דהיינו ארה”ב, הפרויקט נעצר”. אל-סעידי הוסיף שבשנות השמונים של המאה הקודמת, בתקופת נשיאות מובארק, התנהלה תחרות בין חברות אמריקניות וצרפתיות לזכות בפרויקט התחנה הגרעינית. הוא מנה שתי סיבות לכך שהפרויקט ירד בעבר מהפרק: ראשית, בלחץ דעת הקהל השלילית במצרים נוכח אסון הכור האוקראיני צ’רנוביל (1986); ושנית, בשל גילוי מרבצי גז טבעי במצרים בשנות התשעים.

אל-סעידי התמקד בדבריו רק בהיבט האזרחי של הגרעין המצרי, בעיקר כמקור לייצור חשמל. חרף זאת, קהיליית המודיעין הישראלית חשדה במצרים לאורך שנים רבות, כי היא מצרים זוממת לבנות פוטנציאל גרעיני צבאי בחשאי, ולא לחינם. זאת, החל במשבר המדענים הגרמניים שסייעו ב-1962 למצרים לפתח טילים בליסטיים, ועד לאחרונה בתקופת נשיאות מובארק.

מטבע הדברים, סוגיית הגרעין הישראלי הטביעה את חותמה על מאמצי הפיתוח הגרעיני של מצרים. אך יש לציין כי כניסת מצרים לעידן הגרעין הייתה גם תוצאה של מדיניות נאצר הפאן-ערבית וראייתו את מצרים כמדינה מובילה בעולם הערבי. בעקבות ייסוד “המוסד לאנרגיה אטומית”, AEE, (Atomic Energy Establishment) ב-1956, נרשמה במצרים התקדמות מרשימה בהקמת תשתית גרעינית ובפיתוח המחקר בתחום. מצרים אף הצמיחה בשנות החמישים מדעני גרעין בעלי שם עולמי, אשר בחרו בהמשך במוסדות המחקר האמריקניים כמקום בו יוכלו לממש את שאיפותיהם המדעיות. בפרט ראוי לציון פרופ’ מוחמד אל ואקיל שספריו בתחום ההנדסה הגרעינית, תופסים מקום כבוד בספריות האוניברסיטאות.

בחזונו של נאצר המאמץ הגרעיני לא התמקד במטרות שלום בלבד, אלא תוכנן לשרת גם תוכנית לפיתוח נשק גרעיני. הפעילות הגרעינית, שראשיתה הייתה מחקרית גרידא, התרכזה במרכז למחקר גרעיני אינשאץ, שהוקם כארבעים ק”מ צפונית-מערבית לקהיר, ובמספר אוניברסיטאות, בדגש על אלו של קהיר ואלכסנדריה. ליבו של מרכז אינשאץ היה כור מחקר קטן בהספק 2 מגה-וואט, שסופק על-ידי ברה”מ. בניית הכור החלה ב-1958 והוא הוכנס לפעולה ב-1961. לפי ידיעות שונות בתקשורת, בתקופה שבין 1960 ל-1967 ניהלה מצרים מאמצים אינטנסיביים להשגת נשק גרעיני “על המדף”, או אמצעים לייצורו,. ופנתה לשם כך למספר מדינות: ברה”מ, סין והודו. גם דברי נאצר בנאום שנשא ב-1961 הצביעו על כוונתו. הוא הזהיר, כי אם תשיג ישראל נשק גרעיני, “אנו נבטיח לעצמנו פצצות אטומיות בכל מחיר”.

אישיות בולטת בממסד הגרעיני המצרי בתקופת נאצר היה צלאח הדאית, קצין לשעבר בצבא המצרי בדרגת קולונל, שהיה מקורב לתנועת “הקצינים החופשיים” אשר הדיחה ב-1952 את המלך פארוק מהשלטון. על אף שהשכלתו האקדמית של הדאית הסתכמה בתואר ראשון בכימיה, הוא התמנה ב-1958 כמנכ”ל AEE, ועד 1970 שימש בתפקידים של השר למחקר מדעי והיועץ המדעי של נאצר. ככל הידוע, הדאית שאף לפתח מעגל דלק גרעיני עצמאי המבוסס על כור להפקת פלוטוניום ומתקן למִחזור הפלוטוניום מתוך הדלק המוקרן בכור. זאת, כמענה ליכולתה הגרעינית של ישראל. בהקשר לכך, מצרים קיבלה ב-1964 סיוע מברה”מ בהקמת אגף רדיוכימיה במרכז אינשאץ, הכולל מעבדות חמות לטיפול בדלק מוקרן בקנה מידה מעבדתי. זאת ועוד – בסוף 1965 יצאה ממשלת מצרים במכרז להקמת כור גרעיני לייצור חשמל בהספק 150 מגה-וואט, המיועד גם להתפלת מי ים. האתר שנבחר להקמת הכור היה בורג’ אל ערב, על חוף הים התיכון, כ-45 ק”מ דרומית-מערבית לאלכסנדריה. אכן, הדאית אישר ב-1995 בראיון עיתונאי, כי מצרים החלה בראשית שנות השישים בתוכנית גרעינית צבאית, אשר נמשכה עד פטירתו של נאצר ב-1970.

ייתכן שאחד מיעדי תוכניות הצבא המצרי ערב מלחמת ששת הימים היה השמדת הכור בדימונה. אולם תבוסת הצבא המצרי ואובדן חצי האי סיני טרפה את הקלפים. הנתונים הכלכליים הקשים לאחר מלחמת ששת הימים לא אִפשרו למצרים להמשיך בתנופת פיתוח הגרעין. בנוסף לאובדן תמלוגי מעבר כלי השיט בתעלת סואץ וההכנסות מבארות הנפט של סיני, מצרים נדרשה להקצות תקציבי עתק לשיקום הצבא המובס. לפיכך החליטה מצרים להסיט את התמודדותה עם העליונות הגרעינית של ישראל לפסים מדיניים. אחד הצעדים שנקטה היה הצטרפותה ב-1968 לאמנה לאי-הפצת נשק גרעיני (NPT), אף שלא אשררה אותה. מבחינתה היה זה צעד בעל אופי טקסי, כי ממילא תוכניתה הגרעינית קפאה באותה עת על שמריה. בעקבות זאת, החלה הדיפלומטיה המצרית לפעול בערוצים שונים כדי לחייב גם את ישראל לחתום על האמנה, אם כי ללא הצלחה.

מכל מקום, הדאית המשיך בתוכניותיו הגרעיניות, מתוך שאיפה לפתח תשתית להפקת חומרים בקיעים עבור נשק גרעיני. לשם לכך, ללא תלות במגזר הגרעיני המצרי הממוסד שבמסגרת AEE, הוא הקים ב-1965 את חברת DCA (Design Consultant Association), שמומנה על-ידי הממשלה המצרית והעסיקה קבוצת מומחים בתחום ההנדסה הגרעינית. מטרת החברה הייתה לסייע למצרים לפתח מעגל דלק גרעיני עצמאי. ב-1970 הציגה החברה את תוכניתה להקמת כור גרעיני דו-שימושי להתפלה בהספק 40 מגה-וואט, ליד אלכסנדריה. התוכנית זכתה לגיבויו של נאצר, שהפגין עניין רב לשתף בה את מנהיג לוב, מועמר קדאפי, שהבטיח תמיכה כספית עבור מימוש הפרויקט. כאשר ב-1970 הגיע נאצר להסכם עם קדאפי על הקמת פדרציה משותפת מצרית-לובית, הוא מינה את הדאית כשר לשיתוף פעולה מדעי של הפדרציה. אולם המאמץ המשותף של שתי המדינות לא צלח בשל שאיפת קדאפי להשיג תוצאות מהירות יותר ממה שהדאית היה יכול לספק, והתמיכה הכספית הלובית התנדפה.

הפדרציה המצרית-לובית נמשכה תחת משטר סאדאת אך התפרקה ב-1974 בשל חתירת קדאפי תחת סאדאת. הדאית פוטר מתפקידו כשר שיתוף הפעולה המדעי של הפדרציה, וחברת DCA התפרקה בערך ב-1977. סאדאת ביקש להכניס רוח חדשה בממסד הגרעיני, שעד כה היה כפוף למשרד ההגנה. מכאן והלאה נוהלה הפעילות הגרעינית ברשויות הכפופות למשרד החשמל. ברם, קהילת המודיעין הישראלית המשיכה לעקוב בדקדקנות אחר סוגיית הגרעין המצרי, תוך חשש שמצרים מתכננת להקים פרויקט צנטריפוגות להעשרת אורניום, שהמשאבים הכספיים הנדרשים להקמתו נמוכים משמעותית ביחס לבניית מסלול הפלוטוניום. בפרט נעשה מאמץ לאתר קשרים בין מצרים לבין חברות במערב אירופה, במיוחד בגרמניה, העוסקות בפיתוח וייצור רכיבים ומכשור להעשרת אורניום.

כאמור, באוגוסט 1976, לאחר ביקור ניקסון במצרים ב-1974, נחתמה בין מצרים לבין ארה”ב וסבא”א טיוטת הסכם להקמת תחנת כוח גרעינית בסידי כריר ליד אלכסנדריה, שתוכננה לכלול שני כורי מים קלים מתוצרת Westinghouse בעלי תפוקת חשמל של 600 מגה-וואט כל אחד. הפרויקט לא מומש, אולם “הרשות לתחנות כוח גרעיניות” שהוקמה בכפיפות למשרד החשמל, פתחה במגעים אינטנסיביים עם חברות מערביות נוספות, מגרמניה, צרפת ויפן, כדי לרכוש מספר כורי כוח, ונבחר לכך אתר אל-דבעה. מובארק כנשיא מצרים התכוון להמשיך במדיניות קודמו סאדאת, כולל בקשרים ההדוקים עם ארה”ב ובסוגיית השלום עם ישראל. בשנותיו הראשונות כנשיא באה מגמה זו לידי ביטוי גם בקידום תוכנית תחנות הכוח הגרעיניות. אך אסון צ’רנוביל גרם להשעיית מאמציו בנושא.

ביקור שר האנרגיה הקנדי במצרים במאי 1982, והודעתו על כוונת ארצו לחתום על חוזה לשיתוף פעולה גרעיני עם מצרים במטרה למכור לה כורי כוח מדגם קאנדו, הדליקה אורות אדומים בקהיליית המודיעין הישראלית. כור זה שפותח בקנדה, מואט ומקורר במים כבדים ומתודלקים בדלק אורניום טבעי, ולפיכך מתאים לניצול עבור הפקת פלוטוניום באיכות צבאית, בשונה מכורי כוח מדגמי מים קלים. קנדה מכרה כורים כאלה להודו, לפקיסטן ולמדינות נוספות. קנדה נסוגה אפוא ממדיניותה הקודמת, שהתנגדה למכירת טכנולוגיה גרעינית למדינות המזרח התיכון. מגעי מצרים עם החברה הקנדית AECL (Atomic Energy of Canada Ltd.) בנוגע לכורי קאנדו נמשכו בעצלתיים על פני שמונה שנים לפחות, וברקע לכך עמד אסון צ’רנוביל. לפי חוזה מ-1989, כ-30 אחוזים מחלקי הכור נועדו להיות מיוצרים בתעשייה המצרית, ו-AECL הייתה אמורה לספק למצרים טכנולוגיה לייצור הדלק הגרעיני של קאנדו. לבסוף, בשל קשיי מימון, התוכנית הוסרה מסדר היום המצרי.

במקביל החל פיתוח מואץ במרכז הגרעיני אינשאץ. בשנת 1982 הוקם בו מרכז מעבדות חמות וניהול הפסולת (Hot Laboratory and Waste Management Center – HLWMC), לטיפול בפסולת הרדיואקטיבית המצטברת במתקניה הגרעיניים של מצרים. ב-HLWMC אף נכלל קומפלקס תאים חמים למחקר מיצוי פלוטוניום, שנרכש מצרפת. בנוסף, ב-1989 החלה הקמת מתקן לייצור מקומי של דלק גרעיני, בסיוע גרמני. כמו כן ב-1990 הופעל מחדש הכור הישן באינשאץ, לאחר השבתתו בשנות השמונים, שנוצלה להחלפת מערכותיו הישנות ושדרוגו. גם נחתם הסכם עם הודו להעלאת הספק הכור ל-5 מגה-וואט. בהמשך, בסוף 1992 החלה באינשאץ הקמת כור מחקר חדש בהספק 22 מגה-וואט, שנרכש מארגנטינה. הכור הוקם על ידי החברה הארגנטינאית INVAP, שאף סיפקה מתקן לייצור דלק גרעיני עבור הכור.

ב-1984 החל שר ההגנה המצרי פילדמרשל עבד-אל-חלים אבו-ע’זאלה לחתור לחדש את תוכנית הנשק הגרעיני של ארצו. זאת, לפי דיווחים בתקשורת, חרף הסתייגות כלשהי של הנשיא מובארק. אבו-ע’זאלה היה מקורב בדעותיו לאחים המוסלמים והיה ידוע בהתנגדותו החריפה להסכם השלום עם ישראל. בפורום סגור שקיים בינואר 1987 הוא קבע נחרצות: “ישראל היא אויבנו העיקרי והיחידי”. אבו-ע’זאלה החל לחפש ערוצים לרכישת חומרים גרעיניים, ויצר קשרים עם בכירים עיראקיים לבדיקת אפשרות שיתוף פעולה גרעיני. אף דווח כי עוזרו, בריגדיר הוסאם ח’איראת יוסף, פנה לאזרח צרפתי כדי לרכוש ממנו מאה ק”ג אורניום, במטרה להעשירם בצרפת. אולם, אין מידע אם למגעי אבו-ע’זאלה ואנשיו היו תוצאות ממשיות.

פרשיה חמורה שנקשרה לאבו-ע’זאלה הייתה פרויקט “באדר 2000”, שעסק בתכנון טיל בליסטי דו-שלבי המתודלק בדלק מוצק לטווח של כאלף ק”מ. הפרויקט החל ב-1982 בשיתוף עם עיראק וארגנטינה. הטכנולוגיה נרכשה ברובה מהחברה הגרמנית MBB, ובראש מטה הפרויקט בזלצבורג עמד הוסאם ח’איראת יוסף. חלק מרכיבי הטיל נרכשו בארה”ב על-ידי מהנדס טילים מצרי בעל אזרחות אמריקנית, עבדל-קאדר חלמי, שגויס על ידי אבו-ע’זאלה תוך הפרת החוק האמריקני. חלמי נתפס על-ידי שלטונות ארה”ב בעת הטענת סיבי פחמן-פחמן על מטוס תובלה צבאי מצרי (הם משמשים להגנה על רכיבי הטיל מפני התחממות במהלך טיסתו). בית המשפט האמריקני גזר עליו 46 חודשי מאסר, בנוסף לקנס של כ-350 אלף דולר. אף שאין הוכחות, סביר כי מובארק עודכן בפרויקט “באדר-2000”. לפיכך, מחמת המשבר החמור שנוצר ביחסי ארה”ב ומצרים עקב חשיפת הפרשיה, מובארק נאלץ להקריב את ראשו של אבו-ע’זאלה, שהודח באפריל 1989 מתפקידו כשר ההגנה.

מצרים הפסידה במרוץ הנשק גרעיני. משנות החמישים עד אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת לא הוצבו קשיים בפני רכישת מתקנים גרעיניים העשויים לאפשר ייצור פלוטוניום ואורניום מועשר באיכות צבאית. זאת, בשל האינטרסים הכלכליים של יצואניות הגרעין וגם בשל אמונה תמימה כי פיתוח נשק גרעיני חורג מיכולתן של מדינות העולם השלישי. עקרונית, בתקופת נאצר עמדה בפני מצרים הזדמנות להתחיל בכך ולרכוש מתקנים להפקת פלוטוניום, אך הפוטנציאל לא נוצל. עשויות להיות לכך מספר סיבות: ניהול כושל של מגזר הגרעין, הפניית משאבים להכנת הצבא המצרי למלחמות נגד ישראל, וגם חיבוק הדוב שברה”מ העניקה למצרים באותה עת, תוך הגבלת התקדמותה הגרעינית כדי לעצור אותה מפני עצמאות יתר. על אף שהתעשייה המצרית ובפרט התעשייה הצבאית, התקדמה מאוד בעשורים האחרונים, מצרים לא ניצלה את כושרן לפיתוח גרעיני. סאדאת, שפתח את שערי מצרים בפני האמריקנים, נמנע מלהסתכן בכך, וגם יורשו, מובארק, היה ספקן לגבי אפשרות הצלחת פרויקט פיתוח נשק גרעיני, בפרט לאחר המשבר המדיני של פרשת אבו-ע’זאלה. מצרים אף התקשתה באותם שנים במימון תוכנית גרעין אזרחית.

סוגיית הצורך להצטייד בנשק גרעיני ניצבה מחדש על הפרק במצרים ובסעודיה בעקבות הסכם הגרעין האיראני JCPOA ביולי 2015, במטרה להרתיע את איראן. אמנם JCPOA האט את התקדמות איראן לקראת נשק גרעיני אך לא שלל ממנה המשך פיתוח עתידי של הטכנולוגיות להשגתו. מכל מקום, בינתיים נרגעו הרוחות, נוכח התנהלות ממשל טראמפ לבלימת התגרענות איראן.

אשר להסכם הקמת תחנת הכוח באל-דבעה, תידרשנה עשר שנים להשלמת הפרויקט – תקופת זמן ארוכה מאוד ביחס לתמורות המתרחשות היום במזרח התיכון. לכן, אין לשלול לחלוטין את האפשרות שגורל הפרויקט יהיה כגורלם של מאמצי מצרים בעבר להקים תחנות כוח גרעיניות. במידה שהפרויקט יתממש בלתי ניתן יהיה לנצלו ישירות לפיתוח נשק גרעיני. הפלוטוניום שנוצר בדלק הגרעיני המשומש של כורי מים קלים אינו באיכות נשק גרעיני, וזאת בשל משטר הפעלתם לייצור שוטף של חשמל. ברם לטווח ארוך, קיומם של כורי כוח במצרים עלולים לתת לה בעתיד לגיטימציה להקים מפעל להעשרת אורניום לשיעור העשרה נמוך, כדי לייצר דלק גרעיני לכורים, ומכאן קצרה הדרך להעשרת אורניום לשיעור גבוה באיכות צבאית. כמו כן, הפעלת כורי כוח עלולה לתת לגיטימציה להקמת מתקן למִחזור דלק גרעיני משומש של כורי הכוח, ובמידה ומצרים גם תבנה בעתיד כור ייעודי להפקת פלוטוניום באיכות צבאית, יעמוד לרשותה מסלול נוסף לפיתוח נשק גרעיני.

גרסה PDF

* סא”ל (מיל’) ד”ר רפאל אופק הוא מומחה בתחום הפיזיקה והטכנולוגיה הגרעינית, ששימש כאנליסט בכיר בקהילת המודיעין הישראלית.

סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

לשיתוף מאמר זה:

תפריט נגישות

השארו מעודכנים