חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ישראל

שלושת סוגי הסמכות השיפוטית המוגדרים בשטחים שונים ביהודה ושומרון – שטחי A, B, ו-C – נועדו במקור להוות פתרון זמני לטווח קצר, עד שניתן יהיה לנסח הסכם שלום אמיתי בין ישראל לבין הפלסטינים. יותר מעשרים שנה לאחר מכן אנו רואים כי שני הצדדים הפרו ועודם מפרים באופן נרחב את הפרמטרים המקוריים שהוגדרו. כך למשל, ישראל חודרת דרך קבע לשטח A בשל סיבות ביטחוניות, בעוד שהרשות הפלסטינית (בתמיכת האיחוד האירופי) מבצעת בנייה בלתי חוקית ומסוכנת באזורי מפתח של שטח C, הנחשבים קריטיים מנקודת מבטה של ישראל. ישראל חייבת לשים קץ להפרות הללו באופן נחוש.
ירושלים אינה מיוחדת במאבקים ובעימותים המתרחשים בה. גם משטרת פריז אינה משיגה בכל מקום משילות מלאה, אבל אף אחד לא יטען שיש בשל כך לחלק את פריז. אכן ירושלים היא בבחינת תא הדנ"א שבתוכו תוכרע שאלת ארץ ישראל. מי שלא יוכל לחלק את ירושלים, לא יוכל לחלק את הארץ לשתי מדינות. צריך לדעת מה באמת אנו מבקשים בהצבת ירושלים על ראש שמחתנו - שיבת ציון במלוא חבלי מולדתנו, או התכנסות הולכת וגוברת אל שפלת החוף. הסטטוס קוו הופך לשעבוד. עלינו לחולל כעת תנופת בנייה בירושלים ביו"ש, כמו מפא"י של פעם.
העובדה שמסגד אל-אקצא אינו נמצא בסכנה, אין משמעותה שהסטאטוס קוו בהר הבית חייב להישאר ללא שינוי. ההפך הוא הנכון. הסטאטוס קוו חייב להשתנות - משיקולים אסטרטגיים, מסיבות מוסריות ולמען שלום ישראלי-פלסטיני אמיתי.
אורך החיים של דוח ועדת לוקר היה קצר ביותר, קצר אפילו בהשוואה לדוחות דומים אחרים. מן הסתם, גם אם לחלק מן ההמלצות שבדוח תהיה תקומה, לא לתוצאות עגומות כאלה פיללו יוזמיו. ואולי דווקא כן? כך או כך, ניתן להקשות האם ועדה מסוגה של "ועדת לוקר" היא בכלל מסגרת מתאימה לבחון ולהמליץ בסוגיות הקשורות לגודלו של תקציב הביטחון והרכבו.

תפריט נגישות