מרגע שעלתה סוגיית החלת הריבונות לאוויר העולם היא קיבלה דינמיקה משלה. לא רק שעמדות הצדדים נעשו ברורות ומקוטבות יותר, אלא שהאופן בו הועלו הטענות בליווי איומים העביר את הבעיה הישראלית-פלסטינית למקום חדש.
בניגוד להטלת תרחיש האימים לפיו החלת הריבונות בחלקי יו"ש תביא להפיכת ישראל למדינה דו-לאומית, צעד זה אינו נוגע כלל לרוב הפלסטינים המתגוררים בשטחי A ו-B, והנתונים מאז ינואר 1996 לשליטת הרשות הפלסטינית. אף סיכוניו המדיניים של המהלך אינם פחותים מהסכנות הביטחוניות הכרוכות באי-יכולתה של ישראל לשמר לנצח את נוכחותה הביטחונית הארעית בבקעת הירדן.
הצהרת נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן וצפון ים המלח אינה סותרת את החוק הבינלאומי ויישומה עתיד לקדם רבות את ישראל בשלל תחומים כלכליים, חברתיים והתיישבותיים ולחזק את ביטחונה.
מעבר לחיוניותה הבלתי מעורערת לביטחון ישראל, מהווה בקעת הירדן במלוא היקפה הגיאוגרפי מרחב פוטנציאלי למגורי מיליון ישראלים ולתשתיות לאומיות שאינן יכולות להידחס לרצועת החוף. אם הכרזת הריבונות לא תתבטא מידית בתנופת בנייה ותמיכה ממשלתית ממוקדת היא תגווע מאליה.