מבט מבס"א, מס' 2,390, 21 ביוני 2026
תקציר: המאמר בוחן את תפקידה של ישראל בשיח הפוליטי של רג'פ טאיפ ארדואן מאז 7 באוקטובר 2023. נטען כי ישראל אינה משמשת רק יעד לביקורת במדיניות החוץ הטורקית, אלא גם כלי מרכזי בעיצוב הפוליטיקה הפנימית והחזון האזורי של טורקיה. באמצעות הצגת ישראל כאיום על היציבות האזורית והעולמית, ארדואן מבקש למצב את טורקיה כמגינת הפלסטינים וכמנהיגת העולם המוסלמי. המאמר מראה כי הרטוריקה האנטי־ישראלית חורגת מהסבר של הסחת דעת ממשברים פנימיים, והפכה לרכיב קבוע בזהות הפוליטית שארדואן בונה לעצמו ולתפקידה האזורי של טורקיה.
במשך מאות שנים תפס תיאטרון הצלליות של קאראגוז (Karagöz) והאג'יוואט (Hacivat) מקום מרכזי בתרבות העות'מאנית־טורקית. מעבר להיותו מופע בידורי פופולרי, שימש התיאטרון כבמה להעברת ביקורת חברתית ופוליטית, ללעג כלפי בעלי שררה ולהשמעת האשמות ורעיונות שלא תמיד ניתן היה לבטא בגלוי במרחב הציבורי והרשמי. גם הרטוריקה של ארדואן כלפי ישראל פועלת לעיתים באופן דומה: ישראל ממלאת תפקיד של דמות מרכזית על המסך הפוליטי, שבאמצעותה ניתן לבטא מסרים רחבים יותר על הנהגה, זהות, אופוזיציה וסדר אזורי. השאלה היא, האם ישראל היא מוקד המדיניות עצמה, או שמא היא אחת הדמויות במחזה הצללים שבאמצעותו מעוצבת הזירה הפוליטית הטורקית הפנימית.
ב-10.6.2026, בנאומו בישיבת שרי החוץ של ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי (OIC) באיסטנבול, על רקע המלחמה בין ישראל לבין איראן והמשך הלחימה בעזה, התייחס ארדואן למזרח התיכון ולישראל במסגרת תפיסת המדיניות האזורית של טורקיה. בהתייחס לישראל, הקו המרכזי של ארדואן הוא שישראל היא הגורם שמונע יציבות אזורית ושלא ניתן להגיע לשלום בלי לעצור את פעולותיה הצבאיות. הוא אמר "אם לא תיבלם הבריונות של ישראל, כל האנושות, יחד עם האזור, תשלם את המחיר".
מסכת האיומים של ארדואן איננה חדשה, למעשה, מסכת זו מכסה את כל ההיבטים האפשריים: כלכלי, ביטחוני, וכדומה. בנובמבר 2023 לאחר פרעות השבעה באוקטובר, אמר ארדואן שמי ששותק מול פשעי ישראל שותף להם. במאי 2024, סגרה טורקיה את שער הסחר עם ישראל. ב־28.7.2024, בנאום בפני פעילי מפלגת ה־ AKP בעיר ריזה (Rize) איים ארדואן על ישראל בצורה המפורשת והישירה ביותר עד כה, כשאמר "כפי שנכנסנו לקרבאך, כפי שנכנסנו ללוב, כך נוכל לעשות גם להם". בהמשך אותו חודש, הכריז ארדואן שישראל היא איום על האנושות ועל העולם. בספטמבר 2024, טען שהדרך היחידה לעצור את "טרור המדינה" של ישראל היא ברית מדינות האסלאם. במרץ 2026 אמר: "המלחמה היא אמנם מלחמתה של ישראל, אך את מחירה משלם העולם כולו." ב-10.6.2026 הוא חזר והציג את ישראל כאיום אזורי/עולמי שיש לבלום.
פרשנים רבים נוטים לראות ברטוריקה זו ניסיון להסיט את תשומת הלב הציבורית מן המשבר הכלכלי המתמשך בטורקיה ומקשייה הפוליטיים של הממשלה. אולם הסבר זה אינו מספק לבדו להבנת מקומה של ישראל בשיח הפוליטי של ארדואן.
באותו נאום, מה-10.6.2026, ארדואן ביקר את התנהלותה של מפלגת האופוזיציה ה-CHP: מאז הקונגרס ה־38 של מפלגת העם הרפובליקנית (CHP) בנובמבר 2023, שבו ניצח אוזגור אוזל (Özel) את כמאל קיליצ'דאראולו (Kılıçdaroğlu) והחליף אותו בראשות המפלגה, מתנהל ב־CHP מאבק מתמשך על זהותה ועל מוקדי הכוח הפנימיים שלה. בחירתו של אוזל סימלה דרישה להתחדשות דורית ולשינוי אסטרטגי לאחר רצף הפסדי בחירות ברמה הלאומית. המתחים הפנימיים החריפו סביב הוויכוח על חוקיות הקונגרס ועל מעמדו של קיליצ'דאראולו. אחד הרגעים הסמליים היה כאשר הנהגת המפלגה נסעה למניסה לטקס הזיכרון של ראש העיר המנוח פרדי זיירק (Ferdi Zeyrek) המזוהה עם מחנהו של אוזל. בזמן שעיקר תשומת הלב הציבורית הופנתה לאירוע, ניסו קיליצ'דאראולו ואנשיו לקדם מהלך פוליטי שנועד לחזק את מעמדם במאבק על הנהגת המפלגה. צעד זה נתפס בקרב תומכי אוזל כ"מחטף" וכביטוי להמשך המאבק בין האליטה הוותיקה לבין ההנהגה החדשה.
התפתחויות אלה מהוות ביטוי למשבר מוסדי האופייני למפלגות אופוזיציה גדולות, שבו מתנגשים תהליכי חילופי אליטות, שאלות של לגיטימציה ארגונית ומאבקים על השליטה במשאבים פוליטיים וסמליים.
במקביל למשבר באופוזיציה, אנקרה מבקשת למצב את עצמה ככוח אזורי המגן על הפלסטינים ותומך ביציבות אזורית תוך טענה כי ישראל פוגעת במאמצים להפסקת לחימה ולהסדרים מדיניים.
מבחינת השיח הטורקי הרשמי ב־2026, ישראל ממלאת שלושה תפקידים מרכזיים:
- גורם מאחד בזירה הפנימית הטורקית: ביקורת חריפה על ישראל מקובלת בכל קשת המפלגות הטורקיות כולל כמובן בקרב חברי ה-CHP. ניתן להזכיר כאן את ניסיונו של שר הביטחון, ישראל כ"ץ, באפריל 2026 לפנות מעל ראשה של ממשלת טורקיה ישירות אל מנהיגי האופוזיציה באמצעות ציוץ חריף נגד ארדואן. המהלך נתפס בטורקיה כניסיון לנצל את המתחים הפנימיים ב־ CHPולהעמיק את הקרע בין האופוזיציה לבין השלטון. אולם התוצאה הייתה הפוכה: אוזגור אוזל, כמאל קיליצ'דאראולו, אכרם אימאמאולו (İmamoğlu) ובכירים נוספים באופוזיציה, גינו את דבריו וטענו כי מדובר בהתערבות בלתי מקובלת בענייניה הפנימיים של טורקיה. קיליצ'דאראולו כתב כי התערבות של גורם זר בפוליטיקה הפנימית של טורקיה היא "חוצפה בלתי מתקבלת על הדעת", אוזל טען שזו "חוצפה מוחלטת" (tam bir hadsizlik) כלומר, במקום לפלג את האופוזיציה, הציוץ יצר תגובת נגד רחבה והמחיש, כי גם יריבים פוליטיים מרים עשויים להתלכד כשמדובר בישראל. מקרה זה הוא דוגמה אחת בלבד למידת העוינות כלפי ישראל, החוצה בטורקיה מחנות פוליטיים, מפלגות וזרמים אידאולוגיים. חרף המחלוקות העמוקות בין השלטון לבין האופוזיציה בנושאים רבים, היחס הביקורתי כלפי ישראל מהווה מכנה משותף רחב בזירה הפוליטית הטורקית.
- כלי למיצוב אזורי: ארדואן מציג את טורקיה כמגינת הפלסטינים וכ"מושיעת" העולם האסלאמי. לא אחת טען ארדואן שטורקיה היא "קול המצפון האנושי" מול מה שהגדיר כשתיקת המערב. בפסגות של ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי הציג שוב ושוב את הסוגיה הפלסטינית כ"מבחן לעולם המוסלמי" וקרא למדינות המוסלמיות להתאחד בהנהגת פעולה משותפת, כאשר טורקיה ממלאת תפקיד מרכזי ביוזמות אלו. ב־2024–2025 השתמש ארדואן פעמים רבות בביטויים כגון "טורקיה היא התקווה של המדוכאים" (mazlumların umudu), "קולה של האנושות" ו"מגינת ירושלים", ניסוחים הממקמים את המדינה בתפקיד החורג מאינטרס לאומי רגיל ומעניקים לה שליחות אזורית ואף גלובלית, דתית ומוסרית כאחד. אבל אין מדובר רק בהצהרות ורק בנושא הפלסטיני אלא גם של פעולות ממשיות כמו סיוע הומניטרי, מעורבות דיפלומטית והתערבות צבאית. כך למשל, טורקיה בנתה בסומליה בתי חולים, תשתיות ובסיס צבאי גדול להכשרת כוחות מקומיים; בלוב היא התערבה צבאית לטובת הממשלה המוכרת בינלאומית; בבוסניה היא מדגישה את מחויבותה להגנה על המורשת והזיכרון של המוסלמים הבוסנים על רקע מורשת הסכסוך עם הכוחות הסרביים במהלך מלחמת בוסניה וישנן דוגמאות רבות אחרות. בעיראק ובסוריה היא מצדיקה את פעילותה הצבאית והכלכלית גם כהגנה על יציבותן של אוכלוסיות מוסלמיות. טורקיה מכינה את עצמה להיות השחקן החשוב ביותר באזור לאחר מלחמת שאגת הארי ולתפוס את מקומה ההגמוני של איראן באזור. מבחינת טורקיה נפילת איראן – גם אם אינה רצויה כלל מלכתחילה – תגרום לחיזוק מעמדה האזורי והגלובלי בדיעבד.
- הסחת מוקד ממשברי פנים: במקביל להתקפות על ה־CHP, ארדואן מחבר בין חולשת האופוזיציה לבין הצורך ב"הנהגה חזקה" של ה-AKP ושל עצמו, מול משברים אזוריים. בדומה לגישתו כלפי ישראל, לפיה ישראל היא איום חיצוני לא רק על טורקיה והאזור, אלא איום על שלמות ויציבות העולם בכלל, CHP מוצגת כאיום פנימי על היציבות והדמוקרטיה הטורקית. בשני המקרים היחיד שיוכל להושיע הוא ארדואן עצמו.
יחד עם זאת, ליבת הדיון איננה התפיסה המקובלת לפיה ארדואן משתמש בישראל רק ככלי להסחת דעת מהכלכלה הרעועה וממשברי הפנים. הנחה זו מתערערת דווקא לנוכח המשבר העמוק באופוזיציה; הרי ארדואן אינו זקוק להסחות דעת כאשר יריביו הפוליטיים שקועים במשבר כה חריף.
מכאן עולה, שישראל הפכה לרכיב קבוע בזהות הפוליטית שארדואן בונה לעצמו. כלומר, גם כאשר האופוזיציה חלשה ומפולגת, גם כאשר אין איום אלקטורלי מידי, הרטוריקה נגד ישראל נמשכת ואף מתעצמת. אלה כבר לא רק אמירות על עזה, ישראל מתוארת כגורם המאיים על הסדר האזורי כולו. ארדואן אינו משתמש בישראל כדי להסביר אירוע מסוים; הוא משתמש בישראל כדי להגדיר מיהו "העם" (אנטי ישראל, תומכי ה־AKP), מיהו "האויב" (ישראל, CHP), ומדוע נדרשת מנהיגות חזקה.
לכן, השאלה איננה עוד מה טוען ארדואן כלפי ישראל, אלא מה תפקידה של ישראל בבניית הזהות הפוליטית שהוא מבקש לעצב. אם בעבר הייתה ישראל סוגיה של מדיניות חוץ, הרי שלאחר שבעה באוקטובר היא הפכה גם לכלי מרכזי בעיצוב הפוליטיקה הפנימית והחזון האזורי של טורקיה. מאחורי מסך הצללים, ישראל אינה רק שחקן בזירה המזרח־תיכונית; היא אחת הדמויות המרכזיות שבאמצעותן נכתב המחזה הפוליטי הקאראגוזי – אם תרצו – של ארדואן.
פרופ' אפרת אביב היא פרופ' חבר במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בר־אילן וחוקרת בכירה במרכז בגין־סאדאת.
*פרסומי מרכז בס"א ומחקריו מתאפשרים הודות לנדיבותם של סול קושיצקי ומשפחתו*