המאמר בוחן את מעמדה של ישראל כמעצמה צבאית עצמאית, וטוען כי יכולתה להתמודד עם איומים לאורך ההיסטוריה לא נשענה רק על תמיכה אמריקנית אלא בראש ובראשונה על משאבים פנימיים, חדשנות ותעשיות ביטחוניות מתקדמות. באמצעות סקירה היסטורית של מלחמת העצמאות, פיתוח היכולות הגרעיניות והצבאיות והיחסים עם ארצות הברית, מציג המאמר את ישראל כמדינה קטנה בעלת יכולות אסטרטגיות חריגות. עוד נטען כי מחויבותה של ישראל לברית עם ארצות הברית מתבטאת גם בתרומתה הביטחונית והטכנולוגית לאינטרסים האמריקניים.

ביוני 2026 נרשם ציון דרך היסטורי בכוחות המזוינים של הודו, עם הסמכת המחזור הראשון של נשים שעברו את מסלול ה־National Defence Academy (NDA). מאמר זה טוען כי משמעות האירוע חורגת מעבר לשאלת שילובן של נשים בצבא או להרחבת מדיניות כוח האדם. ה־NDA הוא אחד מצינורות הייצור המרכזיים של האליטה הפיקודית ההודית, ולכן פתיחתו לנשים מסמנת שינוי במבנה ההזדמנויות של הצבא ובשאלה מי רשאי להשתייך למרכז הסמלי והמקצועי של הביטחון הלאומי. המאמר בוחן את המהלך כחלק ממדיניות רחבה יותר בעידן מודי, המבקשת להפוך את Nari Shakti – עוצמת האישה, למשאב לאומי, חברתי וסמלי. לצד ההישג המוסדי, המאמר מדגיש כי מדובר בתהליך חלקי וזהיר, המתקיים בתוך חברה הודית המאופיינת עדיין בפערים מגדריים ונורמות פטריארכליות. לפיכך, המבחן האמיתי יהיה אם נשים אכן יוכלו להתקדם לתפקידי פיקוד, להשתלב במסלולים מבצעיים משמעותיים ולהשפיע על התרבות הארגונית של הצבא. שילוב נשים ב־NDA הוא אפוא נקודת מפגש בין רפורמה מגדרית, מודרניזציה צבאית, לאומיות ובניין כוח.

המאמר מנתח את תוצאות המערכה בין ארצות הברית ואיראן, וטוען כי תסמונת החרדה מפני פלישה קרקעית שחקה את ההישג האסטרטגי האמריקני. למרות פגיעה כירורגית קשה בהנהגה ובתשתיות של טהראן, הרגישות הציבורית הקיצונית בארצות הברית לאבדות בנפש מנעה את מינוף ההצלחה, והובילה לעסקה עמומה שהצילה את המשטר האיראני מקריסה. הימנעות זו מסיכון כוחות בקרב משקפת נסיגה בעוצמה הצבאית האמריקנית, ומציבה תמרור אזהרה לישראל באשר למגבלות הברית עמה

משמעותו של מזכר ההבנות מוגבלת מאוד: הוא מייצר מצב ביניים של הפחתת העימות בין ארצות הברית לבין איראן וקווי מתאר גסים ולא מחייבים למשא ומתן על הסדר. עם זאת, הוא מעצב אסטרטגי למזרח התיכון ומעבר לו לפחות בחצי השנה הקרובה. בסיכום הערכת נטו של משמעויות המזכר ניתן להגיד, שארצות הברית ייצרה יתרונות מובהקים בזכות הפעלת הכוח הצבאי, והסכימה להסכם זמני, שאינו מהווה ויתור על תביעותיה מאיראן. עם זאת, הדרך בה הושג ההסכם ותכניו מהווים נסיגה לאחור וכרסום של היתרון המהותי של ארה"ב על איראן, באופן שיחייב את האמריקנים למאמץ ניכר - כולל סבירות גוברת להפעלת כוח צבאי - על מנת להגיע להסדר ארוך טווח סביר. באשר ליחסי ארה"ב-ישראל, זו אינה הפעם הראשונה שהאמריקנים סוחרים בהישגים הצבאיים הישראליים לצרכיהם. עם זאת, האתגר הגדול הוא העתיד, כשטראמפ יהיה ככל הנראה הנשיא האוהד המובהק האחרון של ישראל.

מאז השבעה באוקטובר 2023 מתקיים בישראל תהליך מתמשך של הדחקת המחיר שהמלחמה גובה מהכלכלה ומהחברה. במקום לעצור ולשאול כיצד ממירים הישגים צבאיים למציאות אסטרטגית יציבה, ישראל נגררת לניהול מלחמה ממושכת, כמעט אינרציאלית, וזונחת את העיקרון הבסיסי שלפיו ביטחון לאומי נועד לשרת את החיים ואת שגשוג המדינה, ולא לכלות את משאביה. המאמר מנתח את השבר הקונספטואלי שהוליד את תפיסת "הניצחון המוחלט", בוחן את השינוי המהותי במושג ה"ביטחון" לאורך העשורים, ומשתמש בזירה הלבנונית כמקרה בוחן, דרכה הוא מציע חלופה אסטרטגית שפויה, המחזירה את צה"ל לממדיו הראויים ומבטיחה את חוסנה של החברה הישראלית.

המאמר מנתח את השלכותיו ארוכות הטווח של מבצע סינדור (מאי 2025), המסמן מעבר אסטרטגי של הודו מרטוריקה של תגובה למדיניות קרה ומחושבת של "תוצאה מכוילת" מול טרור חוצה-גבולות. שנה לאחר המבצע, בולט כי פקיסטן ממנפת חולשות מבניות לכדי רלוונטיות דיפלומטית ותפקידי תיווך אזוריים, בעוד הודו נדרשת לנווט במערכת מורכבת ורב-שכבתית המושפעת מהעומק הסיני והטורקי של איסלאמאבאד, לצד הידוק שותפויותיה שלה עם ישראל ואיחוד האמירויות. בעידן שלאחר המבצע, מאזן הכוחות בדרום אסיה הפך למתוחכם, מסוכן ומאתגר מאי פעם עבור האוטונומיה האסטרטגית של ניו דלהי.

המאמר בוחן את ניסיונה של פקיסטן למצב את עצמה כמתווכת במשבר מערב אסיה במהלך המלחמה בין ארצות הברית, ישראל ואיראן, וטוען כי אין לראות במהלך זה יוזמת שלום ניטרלית אלא אסטרטגיית הישרדות מחושבת. איסלאמאבאד מבקשת להמיר את הרלוונטיות הגאו־פוליטית שלה להישגים דיפלומטיים, ביטחוניים וכלכליים, על רקע שבריריות כלכלית, תלות גבוהה בגורמים חיצוניים ואיומים ביטחוניים מתמשכים בגבולותיה. המאמר מנתח שלושה מניעים מרכזיים למעורבות הפקיסטנית: הצורך לבלום זעזועים כלכליים הנובעים מהסלמה אזורית; החשש מפני התפשטות חוסר היציבות לזירה הפנימית ובפרט לבלוצ'יסטן; והצורך לנהל בזהירות את יחסיה עם סעודיה ועם איראן בעת ובעונה אחת. מסקנת המאמר היא שהתיווך הפקיסטני אינו מבטא עוצמה עודפת או יכולת הכרעה אזורית, אלא מאמץ לשמר מרחב תמרון, לצבור לגיטימציה ולמנוע הידרדרות שתפגע בראש ובראשונה בפקיסטן עצמה.

מלחמת זעם אפי - שאגת הארי היא נייר לקמוס למדד העוצמה של מדינות רבות ולמאזן העוצמה הגלובלי והאזורי. לצורך נייר זה עוצמה היא היציבה הביטחונית והכלכלית של מדינה. על הרצף שבין המעצמה הדומיננטית (ארצות הברית) לבין המדינות החלשות (ספרד כמצטרפת חדשה) נמצאות מדינות שאפשר לחלקן לשני סוגים על הרצף: אלו שחותרות לעוצמה, ואלו שבורחות מחולשה. ניתוח ראשוני ואיכותני מעלה כי ארצות הברית, סין ורוסיה התחזקו בחתירתן לעוצמה; איראן חזרה לברוח מחולשה; צרפת ובריטניה התבססו בצד הבריחה מחולשה, בעוד גרמניה עשתה צעד נוסף בתהליך החתירה לעוצמה; חתירת סעודיה לעוצמה נפגעה וכך גם בריחתן של מדינות המפרץ האחרות מחולשה. לישראל הישג משמעותי בחתירה לעוצמה, שסיוג נדרש בצידו, משום שהעוצמה אינה מאוזנת. נדרש המשך ניתוח מעמיק תוך כדי 'שקיעת האבק' של השפעות המלחמה על מעמד המדינות ושימוש בו על מנת לקדם הזדמנויות משמעותיות ולגדר סיכונים.