מאז השבעה באוקטובר 2023 מתקיים בישראל תהליך מתמשך של הדחקת המחיר שהמלחמה גובה מהכלכלה ומהחברה. במקום לעצור ולשאול כיצד ממירים הישגים צבאיים למציאות אסטרטגית יציבה, ישראל נגררת לניהול מלחמה ממושכת, כמעט אינרציאלית, וזונחת את העיקרון הבסיסי שלפיו ביטחון לאומי נועד לשרת את החיים ואת שגשוג המדינה, ולא לכלות את משאביה. המאמר מנתח את השבר הקונספטואלי שהוליד את תפיסת "הניצחון המוחלט", בוחן את השינוי המהותי במושג ה"ביטחון" לאורך העשורים, ומשתמש בזירה הלבנונית כמקרה בוחן, דרכה הוא מציע חלופה אסטרטגית שפויה, המחזירה את צה"ל לממדיו הראויים ומבטיחה את חוסנה של החברה הישראלית.

המאמר מנתח את השלכותיו ארוכות הטווח של מבצע סינדור (מאי 2025), המסמן מעבר אסטרטגי של הודו מרטוריקה של תגובה למדיניות קרה ומחושבת של "תוצאה מכוילת" מול טרור חוצה-גבולות. שנה לאחר המבצע, בולט כי פקיסטן ממנפת חולשות מבניות לכדי רלוונטיות דיפלומטית ותפקידי תיווך אזוריים, בעוד הודו נדרשת לנווט במערכת מורכבת ורב-שכבתית המושפעת מהעומק הסיני והטורקי של איסלאמאבאד, לצד הידוק שותפויותיה שלה עם ישראל ואיחוד האמירויות. בעידן שלאחר המבצע, מאזן הכוחות בדרום אסיה הפך למתוחכם, מסוכן ומאתגר מאי פעם עבור האוטונומיה האסטרטגית של ניו דלהי.

המאמר בוחן את ניסיונה של פקיסטן למצב את עצמה כמתווכת במשבר מערב אסיה במהלך המלחמה בין ארצות הברית, ישראל ואיראן, וטוען כי אין לראות במהלך זה יוזמת שלום ניטרלית אלא אסטרטגיית הישרדות מחושבת. איסלאמאבאד מבקשת להמיר את הרלוונטיות הגאו־פוליטית שלה להישגים דיפלומטיים, ביטחוניים וכלכליים, על רקע שבריריות כלכלית, תלות גבוהה בגורמים חיצוניים ואיומים ביטחוניים מתמשכים בגבולותיה. המאמר מנתח שלושה מניעים מרכזיים למעורבות הפקיסטנית: הצורך לבלום זעזועים כלכליים הנובעים מהסלמה אזורית; החשש מפני התפשטות חוסר היציבות לזירה הפנימית ובפרט לבלוצ'יסטן; והצורך לנהל בזהירות את יחסיה עם סעודיה ועם איראן בעת ובעונה אחת. מסקנת המאמר היא שהתיווך הפקיסטני אינו מבטא עוצמה עודפת או יכולת הכרעה אזורית, אלא מאמץ לשמר מרחב תמרון, לצבור לגיטימציה ולמנוע הידרדרות שתפגע בראש ובראשונה בפקיסטן עצמה.

מלחמת זעם אפי - שאגת הארי היא נייר לקמוס למדד העוצמה של מדינות רבות ולמאזן העוצמה הגלובלי והאזורי. לצורך נייר זה עוצמה היא היציבה הביטחונית והכלכלית של מדינה. על הרצף שבין המעצמה הדומיננטית (ארצות הברית) לבין המדינות החלשות (ספרד כמצטרפת חדשה) נמצאות מדינות שאפשר לחלקן לשני סוגים על הרצף: אלו שחותרות לעוצמה, ואלו שבורחות מחולשה. ניתוח ראשוני ואיכותני מעלה כי ארצות הברית, סין ורוסיה התחזקו בחתירתן לעוצמה; איראן חזרה לברוח מחולשה; צרפת ובריטניה התבססו בצד הבריחה מחולשה, בעוד גרמניה עשתה צעד נוסף בתהליך החתירה לעוצמה; חתירת סעודיה לעוצמה נפגעה וכך גם בריחתן של מדינות המפרץ האחרות מחולשה. לישראל הישג משמעותי בחתירה לעוצמה, שסיוג נדרש בצידו, משום שהעוצמה אינה מאוזנת. נדרש המשך ניתוח מעמיק תוך כדי 'שקיעת האבק' של השפעות המלחמה על מעמד המדינות ושימוש בו על מנת לקדם הזדמנויות משמעותיות ולגדר סיכונים.

ביקורו של ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, בישראל בפברואר 2026, חרג מגדר תחנה דיפלומטית שגרתית. הביקור סימן אתחול אסטרטגי, המעגן מעבר ממערכת יחסים המבוססת על רכש ביטחוני למודל של אינטגרציה מערכתית. השינוי מציב את הודו כעורף אסטרטגי וכשותפה לבניין כוח עבור ישראל, אל מול סביבת איום משתנה. סביבה זו מאופיינת כיום באיומי רוויה - כטב"מים, חימושים משוטטים, שימוש בטרור ככלי מדיניות, פגיעות בשרשראות האספקה, והחרפת התחרות הטכנולוגית בין המעצמות. בתוך כך, רכיבים שנתפסו בעבר כ"כלכליים" - דוגמת בינה מלאכותית, מחשוב קוונטי, תשתית ציבורית דיגיטלית והסכמי סחר חופשי - אינם עוד תוספות אזרחיות משניות. הם מהווים כיום חלק בלתי נפרד מהחוסן הלאומי, קביעת הסטנדרטים הבינלאומיים והיתרון המבצעי. המבחן המרכזי בעקבות הביקור יהיה היכולת לתרגם את הכוונה האסטרטגית למנגנונים בני־קיימא כגון פרויקטים של ייצור משותף, קביעת תקנים והקמת קבוצות עבודה קבועות.

ב-20 במרץ 2026 הודיעה ארצות הברית על הסרה זמנית, למשך שלושים יום, של הסנקציות על מכירה ומסירה של נפט איראני שכבר נמצא בים. ההיתר חל רק על נפט שהועמס על מכליות עד אותו יום, ושייפרק עד 19 באפריל. המהלך לא נועד כמחווה לאיראן, אלא כדרך להזרים במהירות לשוק העולמי עשרות מיליוני חביות שכבר הופקו, ובכך להקל את הלחץ על מחירי האנרגיה לאחר השיבושים החמורים במצר הורמוז, ולקנות לארה"ב זמן נוסף להגשים את מטרות המלחמה.