מבט מבס"א

מעבר לניצחון: כיצד יש להעריך את מלחמתה של ישראל נגד איראן?

המאמר טוען כי את הצלחת מערכות ישראל נגד איראן בשנים 2023–2026 יש למדוד לא לפי מספר המתקנים שהושמדו או הישרדות המשטר האיראני, אלא לפי התשובה לשאלה: האם ישראל שיבשה את האסטרטגיה הכוללת של איראן לבניית איום קיומי עליה. לאיראן הייתה אסטרטגיה משולבת בת שלושה מרכיבים: רשת פרוקסי אזורית ("טבעת האש") – חזבאללה, חמאס, מיליציות בסוריה ועיראק, החות'ים ועוד, שנועדה לאפשר מתקפה רב־חזיתית על ישראל; ארסנל טילים ורקטות ארוך־טווח, שנועד לשתק את ישראל ולאפשר פלישה של כוחות הפרוקסי; ותוכנית גרעין, שנועדה להעניק לאיראן חסינות אסטרטגית ולהרתיע את ישראל מפעולה. לאחר 7 באוקטובר 2023, כאשר "טבעת האש" קרסה, איראן האיצה את תוכניות הגרעין והטילים כדי לשקם את האיום. התקיפות של ישראל (וב־2026 גם של ארצות הברית) לא נועדו להפיל את המשטר או להשמיד כל יכולת צבאית, אלא למנוע מאיראן לשחזר את האסטרטגיה המשולבת. ישראל הצליחה לעכב ולהקשות משמעותית על יכולתה של איראן לבנות מחדש את האיום הכולל, על אף שהאיום לא נעלם לחלוטין.

בין דיוק ללגיטימציה: כיצד עיצבה מלחמת קרגיל את שותפויותיה האסטרטגיות של הודו

מלחמת קרגיל זכורה בהודו כניצחון צבאי, אך מורשתה חורגת מהשבת העמדות שתפסו כוחות פקיסטניים ב־1999. היא הייתה מבחן מוקדם ליכולתה של הודו להפעיל כוח קונבנציונלי תחת צל גרעיני, ונקודת מפנה ביחסיה עם ישראל וארצות הברית. ישראל המשיכה דפוס קודם של סיוע להודו בשעת חירום, אך הפעם הפכה מספקית חשאית לשותפה מבצעית אמינה, שסייעה להתאים בזמן אמת יכולות תקיפה מדויקת לצורכי המערכה. ארצות הברית, מצדה, העניקה משמעות מדינית לריסון ההודי ולחצה על פקיסטן לסגת. מלחמת קרגיל המחישה כי אוטונומיה אסטרטגית אינה מחייבת בידוד: הודו יכולה להסתייע בשותפים חיצוניים, לחבר בין טכנולוגיות שונות ולשמור בידיה את ההחלטה כיצד ומתי להפעיל כוח.

מניצחון תודעתי להדרה פוליטית:
חמאס והבחירות הפלסטיניות ב-2026

לאחר מלחמת 7 באוקטובר ותיעוד מעשי הטבח שביצע חמאס נגד אזרחי ישראל, נשחקה באופן דרמטי הלגיטימציה הפוליטית המועטה שעוד נותרה לו במערכת הפלסטינית. הבחירות המתוכננות לשנת 2026 – למועצה הלאומית הפלסטינית, למועצה המחוקקת ולנשיאות – מתקיימות במסגרת רפורמה מוסדית שנועדה להתאים את הרשות הפלסטינית לדרישות הבינלאומיות, בדרכה להשגת הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית עתידית. אחד ממאפייניה המרכזיים של הרפורמה הוא הדרה מודעת של חמאס ושל הג’יהאד האסלאמי מההליך הדמוקרטי, בשל מעמדם כארגוני טרור והעלות המדינית והמשפטית של שילובם. בכך הופכות הבחירות הפלסטיניות הקרובות לכלי ליצירת לגיטימציה חדשה למערכת הפוליטית הפלסטינית – לגיטימציה שאינה נשענת עוד על ניצחון חמאס בבחירות 2006, אלא על מבנה מוסדי שאיננו כולל אותו. חרף התמיכה הציבורית שלה זוכה חמאס על מתקפת 7 באוקטובר, היעדרו מן הבחירות הצפויות מלמד כי בפועל, לאחר המלחמה, איבד הארגון את מעמדו כלגיטימי בזירה הפוליטית הפלסטינית, והושאר בעיקר כגורם צבאי־מיליטנטי מחוץ למשחק המוסדי.

טראמפ ואמנות העסקה האיראנית

הדינמיקה בסוגיה האיראנית היא פועל יוצא של המפגש בין גישת טראמפ לניהול עסקים - קידום מצב של אי-יציבות כבסיס לקידום העסקה עד לחתימתה, ואז מימוש יציב; לבין הגישה של המשטר האיראני - למשוך את המשא ומתן עד שהעסקה תואמת ככל הניתן את החזון האידיאולוגי והאסטרטגי שלו, ולאחר חתימתה לשחוק אותה ככל הניתן. בין הגישות קיימת א-סימטריה בסיסית. בפני טראמפ ארבע חלופות בהצלבה בין ההכרעה בשתי סוגיות: כניסה נוספת לעימות רחב או חתירה להסכם. החלופות הן: מלחמה עד לכפיית הסכם ('כוס התרעלה'); מלחמה עד לאובדן יכולות איראניות ('מדינה כושלת'); המשך לחץ ללא מלחמה עד להשגת הסכם סביר ('הסכם מתגלגל'); והותרת איראן במצבה הנוכחי בדינמיקה של קריסה פנימה ('התפוררות'). חשוב שטראמפ וצוותו יסיימו את ההתלבטות, שמסייעת לאיראנים, ויתכנסו להחלטה באשר לחלופה הרצויה.

בין זיכרון לאינטרסים:
ישראל, טורקיה והסוגיה הארמנית

במשך שנים היה נושא העם הארמני אחד ממוקדי הרגישות המרכזיים ביחסי ישראל-טורקיה. אף שאין מדובר בנושא שעמד בלב היחסים הבילטרליים, הוא שב ועלה בכל פעם שנדונה שאלת ההכרה ברצח העם הארמני, והעמיד את ישראל בפני דילמה מורכבת: כיצד לאזן בין המחויבות לזיכרון היסטורי ולמאבק בהכחשת רצח עם, לבין החשיבות האסטרטגית של יחסיה עם טורקיה. לאורך השנים, משרד החוץ הישראלי ראה בסוגיה זו בראש ובראשונה סוגיה מדינית בעלת השלכות ישירות על היחסים עם אנקרה, ולא רק ויכוח היסטורי או מוסרי. המאמר מראה כי מתח זה אינו מאפיין רק את מדיניותה של ישראל. גם ארמניה נוקטת בשנים האחרונות גישה פרגמטית יותר, ומקדמת תהליך נורמליזציה עם טורקיה ללא התנייתו בהכרה ברצח העם. מכאן שהסוגיה הארמנית משקפת מציאות דינמית, שבה שתי המדינות נדרשות לאזן בין הזיכרון ההיסטורי לבין אינטרסים אסטרטגיים משתנים.

ישראל: מעצמת העל הקטנה בעולם

המאמר בוחן את מעמדה של ישראל כמעצמה צבאית עצמאית, וטוען כי יכולתה להתמודד עם איומים לאורך ההיסטוריה לא נשענה רק על תמיכה אמריקנית אלא בראש ובראשונה על משאבים פנימיים, חדשנות ותעשיות ביטחוניות מתקדמות. באמצעות סקירה היסטורית של מלחמת העצמאות, פיתוח היכולות הגרעיניות והצבאיות והיחסים עם ארצות הברית, מציג המאמר את ישראל כמדינה קטנה בעלת יכולות אסטרטגיות חריגות. עוד נטען כי מחויבותה של ישראל לברית עם ארצות הברית מתבטאת גם בתרומתה הביטחונית והטכנולוגית לאינטרסים האמריקניים.

נשים במדים, אומה בבנייה: שילוב נשים בצבא ההודי בעידן מודי

ביוני 2026 נרשם ציון דרך היסטורי בכוחות המזוינים של הודו, עם הסמכת המחזור הראשון של נשים שעברו את מסלול ה־National Defence Academy (NDA). מאמר זה טוען כי משמעות האירוע חורגת מעבר לשאלת שילובן של נשים בצבא או להרחבת מדיניות כוח האדם. ה־NDA הוא אחד מצינורות הייצור המרכזיים של האליטה הפיקודית ההודית, ולכן פתיחתו לנשים מסמנת שינוי במבנה ההזדמנויות של הצבא ובשאלה מי רשאי להשתייך למרכז הסמלי והמקצועי של הביטחון הלאומי. המאמר בוחן את המהלך כחלק ממדיניות רחבה יותר בעידן מודי, המבקשת להפוך את Nari Shakti – עוצמת האישה, למשאב לאומי, חברתי וסמלי. לצד ההישג המוסדי, המאמר מדגיש כי מדובר בתהליך חלקי וזהיר, המתקיים בתוך חברה הודית המאופיינת עדיין בפערים מגדריים ונורמות פטריארכליות. לפיכך, המבחן האמיתי יהיה אם נשים אכן יוכלו להתקדם לתפקידי פיקוד, להשתלב במסלולים מבצעיים משמעותיים ולהשפיע על התרבות הארגונית של הצבא. שילוב נשים ב־NDA הוא אפוא נקודת מפגש בין רפורמה מגדרית, מודרניזציה צבאית, לאומיות ובניין כוח.

המלחמה האמריקנית הפוסט-הרואית הראשונה: תסמונת "הכוחות על הקרקע"

המאמר מנתח את תוצאות המערכה בין ארצות הברית ואיראן, וטוען כי תסמונת החרדה מפני פלישה קרקעית שחקה את ההישג האסטרטגי האמריקני. למרות פגיעה כירורגית קשה בהנהגה ובתשתיות של טהראן, הרגישות הציבורית הקיצונית בארצות הברית לאבדות בנפש מנעה את מינוף ההצלחה, והובילה לעסקה עמומה שהצילה את המשטר האיראני מקריסה. הימנעות זו מסיכון כוחות בקרב משקפת נסיגה בעוצמה הצבאית האמריקנית, ומציבה תמרור אזהרה לישראל באשר למגבלות הברית עמה

משמעויות מזכר ההבנות ארצות הברית-איראן והשלכותיו על ישראל

משמעותו של מזכר ההבנות מוגבלת מאוד: הוא מייצר מצב ביניים של הפחתת העימות בין ארצות הברית לבין איראן וקווי מתאר גסים ולא מחייבים למשא ומתן על הסדר. עם זאת, הוא מעצב אסטרטגי למזרח התיכון ומעבר לו לפחות בחצי השנה הקרובה. בסיכום הערכת נטו של משמעויות המזכר ניתן להגיד, שארצות הברית ייצרה יתרונות מובהקים בזכות הפעלת הכוח הצבאי, והסכימה להסכם זמני, שאינו מהווה ויתור על תביעותיה מאיראן. עם זאת, הדרך בה הושג ההסכם ותכניו מהווים נסיגה לאחור וכרסום של היתרון המהותי של ארה"ב על איראן, באופן שיחייב את האמריקנים למאמץ ניכר - כולל סבירות גוברת להפעלת כוח צבאי - על מנת להגיע להסדר ארוך טווח סביר. באשר ליחסי ארה"ב-ישראל, זו אינה הפעם הראשונה שהאמריקנים סוחרים בהישגים הצבאיים הישראליים לצרכיהם. עם זאת, האתגר הגדול הוא העתיד, כשטראמפ יהיה ככל הנראה הנשיא האוהד המובהק האחרון של ישראל.

מקאראגוז והאג'יוואט לישראל: התיאטרון הפוליטי של ארדואן

המאמר בוחן את תפקידה של ישראל בשיח הפוליטי של רג'פ טאיפ ארדואן מאז 7 באוקטובר 2023. נטען כי ישראל אינה משמשת רק יעד לביקורת במדיניות החוץ הטורקית, אלא גם כלי מרכזי בעיצוב הפוליטיקה הפנימית והחזון האזורי של טורקיה. באמצעות הצגת ישראל כאיום על היציבות האזורית והעולמית, ארדואן מבקש למצב את טורקיה כמגינת הפלסטינים וכמנהיגת העולם המוסלמי. המאמר מראה כי הרטוריקה האנטי־ישראלית חורגת מהסבר של הסחת דעת ממשברים פנימיים, והפכה לרכיב קבוע בזהות הפוליטית שארדואן בונה לעצמו ולתפקידה האזורי של טורקיה.