מבט מבס"א

אחרי 'שאגת הארי': ניתוח עתידים אפשריים

הישגי המבצע המשותף האמריקני-ישראלי 'זעם אפי'-'שאגת הארי' כבר משנים באופן מהותי את מצבה האסטרטגי של איראן. עם זאת, מספר משתנים מהותיים נמצאים בסימן שאלה, ולכן נכון לנתח את העתיד במתודולוגיה של 'עתידים אפשריים' (Alternative Futures) ולהפיק מהניתוח משמעויות. בנייר זה מנותחים 'עתידים חלופיים' לתרחישי ההתפתחות האפשריים, למאפיינים של המשך שלטון המשטר הקיים ולפני מצב חדש ומשטר אחר באיראן. המסקנות העיקריות: נכון להתחיל להיערך למהלכי אכיפה לאחר הפסקת המלחמה וליצור את התנאים הנדרשים לסבב נוסף ('עם כלביא 3'); יש לגייס את הקהילה הבינלאומית – על בסיס קואליציה מלוכדת ותקיפה - לדרישה ל'הסכם 'אמיתי' ('CNOHMP Deal': Chemical, Nuclear, Oppression, Hormuz, Missiles, Proxies); נכון להגביר את המאמץ לאיתור, דחיפה ותמיכה של דמויות שיוכלו לשמש ראשי משטר המוביל את איראן לגישה אחרת: 'גורבצ'וב' במשטר הקיים ו'מלך' במשטר אחר.

איראן כסוגיה הינדו־פסיפית:
תגובות אוסטרליה, דרום קוריאה, יפן והודו למשבר ינואר 2026

המשבר הפנימי באיראן בינואר 2026 אינו עוד אירוע "מזרח־תיכוני" במובן הצר, אלא אתגר חוצה־מרחבים עבור מדינות ההינדו־פסיפיק. איראן יושבת על צמתי־מפתח של אנרגיה וסחר (הורמוז), משטרי סנקציות ולחץ כלכלי אמריקני, ומסדרונות קישוריות חלופיים. המאמר מציג שתי טענות משלימות: ראשית, הזירה האיראנית מייצרת לחץ ישיר על מדינות אסיה דרך אנרגיה, סחר ושרשראות אספקה; ושנית, הפערים בין התגובות אינם מתמצים בדיכוטומיה של "ערכים מול ריאל־פוליטיק", אלא משקפים תמהילים של שלושה מנופים: מסגור ערכי־פומבי, ניהול סיכונים קונסולרי, וחישובי עלות־תועלת גיאו־כלכליים (אנרגיה/סנקציות/קישוריות). בהשוואה בין אוסטרליה, דרום קוריאה, יפן והודו, עולה כי "ערכים" מתפקדים גם כנכס אסטרטגי של מעצמות בינוניות, בעוד יפן והודו נוטות למסגור זהיר יותר בשל חשיפה לעלויות מערכתיות של שיבוש אנרגטי ופגיעה בנכסי קישוריות (כגון צ׳אבהאר ו־INSTC). לבסוף, המאמר מציג לקחים לישראל: בניית לגיטימציה באמצעות מתווכים דמוקרטיים, מסגור גיאו־כלכלי עקבי של איראן, והתאמת ציפיות מול לחץ אמריקני כך ששותפות אסייתיות יוכלו להתקרב לעמדה מערבית בלי לשלם מחיר בלתי־נסבל.

ניצחון ישראלי יקר: ממלחמת התקומה ללגיטימציה לעסקת המאה

מלחמת חרבות ברזל (מלחמת התקומה) הצליחה לאחר שנתיים עקובות מדם ובמחיר כבד להביא להישגים צבאיים ומדיניים משמעותיים. שני ההישגים המשמעותיים ביותר הינם, שיקום ההרתעה הישראלית תוך הדגשת מחיר ההפסד לצד התוקף (הרתעה באמצעות הרס האויב ותשתיותיו) וההישג המדיני החשוב של החלטה 2803, אשר מעניקה לראשונה מעמד לגיטימי ונתיב לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני תוך התבססות על תוכנית המאה של הנשיא טראמפ. לתוכנית יש סיכוי ריאלי להיות מיושמת בפועל תוך שדרוג הסטאטוס קוו הקיים, היא אינה שוללת את הקמת ההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית ואף מאפשרת לישראל בתנאים מסוימים לספח עד שלושים אחוזים משטח הגדה. כך יוצא שחמאס, המציג עצמו גם כארגון שחרור לאומי-אסלאמי, הוביל בפועל להכרה בינלאומית של מועצת הביטחון באפשרות סיפוח ישראלי של חלק משמעותי משטחי יהודה ושומרון.

האיש החמוש על הבוספורוס: טורקיה 2026

בשנים האחרונות טורקיה הופכת למעצמה אזורית עולה: מפתחת תעשיות ביטחוניות עצמאיות, מייצרת כטב"מים, טילים, ספינות מלחמה ומערכות נשק מתקדמות, ומפגינה נוכחות צבאית רחבה מסוריה ועד קרן אפריקה. תפיסה זו זוכה גם לביטוי ישיר בדבריו של הנשיא רג’פ טאיפ ארדואן במסר השנתי שלו לכבוד שנת 2026, המגדיר את תהליך ההתעצמות כ"קפיצה גדולה" החובקת את כלל תחומי הביטחון, מטנקי Altay ותותחי Fırtına, דרך מסוקי ATAK וכלי טיס בלתי־מאוישים חמושים ועד טילים ארוכי־טווח, מערכות הגנה אווירית שפותחו בטורקיה, ספינות מלחמה, צוללות וכלים ימיים בלתי־מאוישים ואף רואה בו "הזדמנות היסטורית" להמרת הישגים צבאיים להצלחות מתמשכות. במבט ראשון, זוהי הצלחה מרשימה. אולם מבט מעמיק יותר חושף פרדוקס: דווקא העוצמה הצבאית, שאמורה הייתה לחזק את מעמדה האזורי והבינלאומי של טורקיה, הפכה בשנים האחרונות לגורם שמבודד אותה, מסבך אותה מבית ומחוץ ומוביל אותה לאחור.

הודו, ישראל ועיצוב מחדש של קרן אפריקה

מאמר מנתח את ההכרה הישראלית בסומלילנד לא כמהלך דיפלומטי מבודד, אלא כחלק מתהליך אסטרטגי רחב של עיצוב מחדש (Re-wiring) של הסדר האזורי בקרן אפריקה. נטען כי המהלך הישראלי המיועד לאתגר את ההתבססות האיראנית ואת הדומיננטיות הטורקית והסינית באזור משתלב באופן פונקציונלי עם תפיסת ה-Maritime Neighborhood של הודו. שילוב זה יוצר סינרגיה בין הלגיטימציה ההודית בדרום הגלובלי לבין היכולות הטכנולוגיות והמבצעיות של ישראל, והופך את סומלילנד ל-Laboratory of Informal Order: מרחב ניסוי לסדר אזורי לא-פורמלי, המאפשר חיזוק ריבונותם וחוסנם של שחקנים אזוריים ובפרט אתיופיה ומציע חלופה יציבה למודלים ריכוזיים וכוחניים.

המעורבות האמריקנית בעזה: אובדן שליטה או נכס אסטרטגי?

המעורבות האמריקנית בגזרת עזה איננה עדות לאובדן שליטה ישראלית אלא ביטוי למבנה אסטרטגי חדש שנוצר מאז שילוב ישראל בפיקוד מרכז האמריקניCENTCOM ב-2022. המהלך אפשר לראשונה תיאום אזורי עמוק, שיתוף מודיעין בזמן אמת והפעלה משולבת של מערכות הגנה מול איראן ושלוחותיה. לאחר המלחמה בעזה התגבשה מפקדה משותפת המאפשרת אינטגרציה מבצעית מבלי לפגוע בעצמאות ההחלטה הישראלית. לאורך שנים התלבטה ישראל בשאלת ברית ההגנה עם ארה"ב, אך נרתעה מחשש לאובדן אוטונומיה. הסידור הנוכחי יוצר מודל היברידי: הוא אינו ברית פורמלית אך הוא מעניק את רוב יתרונותיה - הרתעה, תיאום, עומק אסטרטגי ויכולת פעולה משותפת בעת הצורך, תוך שמירה על חופש הפעולה הישראלי.

צונאמי של טכנולוגיות חדשות בשדה הקרב

Ron Reiss
דצמבר 7, 2025
Paper No. 2357

מעימות צללים לעימות גלוי: המאבק על השליטה בצפון אירופה ובצפון הגבוה

המתיחות בין רוסיה לבין מדינות סקנדינביה מאז המלחמה באוקראינה הגבירה את חשיבותו של צפון אירופה, ובעיקר של האזור הארקטי. דנמרק מוצאת עצמה במרכז ההתפתחויות בשל שליטתה בגרינלנד וניהול משא ומתן חשאי עם ארצות הברית על הסדרי ביטחון באי. הקשר בין הזירות מגדיל את ההבנה שהאזור הארקטי הופך לזירת תחרות עולמית: ארצות הברית רואה בו לא רק חזית מול רוסיה, אלא גם זירה שבה סין מגבירה את השפעתה - דבר המשפיע גם על יחסי הכוחות בין ארצות הברית לבין אירופה. למרות שהאירועים רחוקים מישראל, הם משקפים מציאות בינלאומית חדשה שבה מדינות מאזנות בין מעצמות ומשמרות את ריבונותן - מציאות שעלולה בעקיפין להגדיל גם את חשיבותה של ישראל כגשר בין אירופה לבין אסיה, על רקע המשבר באירופה ומאבקי השליטה בצפון הגבוה.

נקודת מפנה כמו 1967: הזדמנות של פעם בשישים שנה

מלחמת איראן והפסקת האש המיוחלת בעזה הן אירועים מכוננים עבור המזרח התיכון, כפי שהייתה מלחמת ששת הימים ב-1967. הלקח המרכזי מהתקופה שלאחר מלחמת 1967 הוא ההבנה ששינוי אסטרטגי ביציבות האזורית נוטה להאיץ - במיוחד בדעת הקהל הרווחת - תגובה רדיקלית יותר מאשר תגובה פרגמטית. האתגר האמיתי הוא להפוך את התקופה הנוכחית לכזו הנשלטת על-ידי סאדאת-בגין ולא על-ידי חומייני-בן לאדן-חמאס. בנקודת מפנה זו יש לזנוח או לעדכן פרדיגמות אזוריות ישנות כגון "הסכמי שלום", "פתרון שתי המדינות", "צירים", ו"הרחוב הערבי." רעיונות ראשוניים לעיצוב האסטרטגיה הגיאו-אסטרטגית האזורית החדשה כוללים: שותפויות ביטחוניות (ולא קואליציות), רשת תשתיות, ריבונות מדינתית היברידית וממשל עצמי למחצה (SSG). בהקשר זה, נדרשת אסטרטגיית ביטחון ניואנסית יותר וגישה של שותפויות חכמות עבור ישראל.

פרס נובל לשלום כקטליזטור מדיני – טראמפ כמשל

מניעים אישיים לזכייה בפרס נובל לשלום עשויים להשפיע על קבלת החלטות של מנהיגים, במיוחד כאשר הם פועלים על מנת להותיר חותם ומורשת בהיסטוריה של ארצם. עם זאת נראה כי החתירה לפרס אינה המניע העיקרי, בהינתן שקלול של אינטרסים לאומיים ואילוצים פנימיים. במקרה של דונלד טראמפ, הנרטיב הרווח בשיח הציבורי, - לפיו שאיפתו לזכייה בפרס נובל לשלום מהווה אובססיה אישית - מסתמן כפשטני ואף פולקלוריסטי. בפועל, המדיניות שמוביל טראמפ בזירה הבינלאומית שמה דגש על פתרון משברים בדרכים דיפלומטיות, תוך שמירת אופציה צבאית זמינה ואמינה כמוצא אחרון.