מלחמת איראן והפסקת האש המיוחלת בעזה הן אירועים מכוננים עבור המזרח התיכון, כפי שהייתה מלחמת ששת הימים ב-1967. הלקח המרכזי מהתקופה שלאחר מלחמת 1967 הוא ההבנה ששינוי אסטרטגי ביציבות האזורית נוטה להאיץ - במיוחד בדעת הקהל הרווחת - תגובה רדיקלית יותר מאשר תגובה פרגמטית. האתגר האמיתי הוא להפוך את התקופה הנוכחית לכזו הנשלטת על-ידי סאדאת-בגין ולא על-ידי חומייני-בן לאדן-חמאס. בנקודת מפנה זו יש לזנוח או לעדכן פרדיגמות אזוריות ישנות כגון "הסכמי שלום", "פתרון שתי המדינות", "צירים", ו"הרחוב הערבי." רעיונות ראשוניים לעיצוב האסטרטגיה הגיאו-אסטרטגית האזורית החדשה כוללים: שותפויות ביטחוניות (ולא קואליציות), רשת תשתיות, ריבונות מדינתית היברידית וממשל עצמי למחצה (SSG). בהקשר זה, נדרשת אסטרטגיית ביטחון ניואנסית יותר וגישה של שותפויות חכמות עבור ישראל.

המאמר בוחן כיצד המסגרת התיאורטית המוצעת בספר "עידן האש: פרדיגמת לחימה חדשה" באה לביטוי מעשי במהלך מלחמת חרבות ברזל. צה״ל ניהל בהצלחה מערכות מקבילות בשבע זירות תוך שימוש במכלולי מודיעין-מהלומה מתקדמים המשולבים בכל דרגי הלחימה אשר הובילו להכרעות בלחימה. המאמר מנתח את המרכיבים המרכזיים של שינוי הפרדיגמה בתורת הלחימה המודרנית, כולל המעבר של מרכז הכובד במהלומה הרב-ממדית מהתמרון הקרקעי למהלומת האש המדויקת, החידושים הטכנולוגיים והארגוניים המאפשרים מעבר זה, את יישומה במלחמת חרבות ברזל ואת ההשלכות לעימותים עתידיים. המאמר מצביע על כך ששילוב יכולות מודיעין והקצאת מטרות להשגת יעדים מערכתיים בזמן אמת עם אש מדויקת בקצב גבוה ופעולות מרושתות, מאפשרים השגת הכרעה מערכתית ומייצגים מהפכה בעניינים צבאיים (RMA)המשנה את מאפייני המלחמה המודרנית.

במאי 2025, בעקבות מתקפת טרור קטלנית בפאהאלגאם, השעתה הודו את הסכם המים עם פקיסטן, תקפה יעדים בעומק שטחה, והכריזה כי כל מתקפת טרור תיחשב מעתה כמעשה מלחמה. הצעדים הללו משקפים תפנית דוקטרינרית ומעבר ממדיניות הרתעה למדיניות אילוץ. במקביל, הציגה הודו שדרוג חסר תקדים ביכולותיה הצבאיות: טילים היפרסוניים, הגנה מפני טילים בליסטיים, נשק נגד לוויינים, צוללות גרעיניות וטכנולוגיות בינה מלאכותית וסייבר. כל אלה משתלבים ברפורמה ארגונית רחבת היקף, הכוללת פיקודים משולבים ורשת מבצעית יוזמת. הודו ממקמת עצמה כמעצמה צבאית וטכנולוגית עולמית, הפועלת מתוך אסטרטגיה ריבונית ועצמאית.

לאחר שנה וחצי של מלחמה דומה שדבר לא השתנה בישראל מבחינת הפילוג הפנימי. המשבר החברתי במדינת ישראל והקיטוב החברתי משפיעים כתמונת מראה על מה שמשדר החמאס לציבור הפלסטיני. ההפגנות נגד הממשלה נוגעות בעצב חשוף בחברה הישראלית ומדגישות סוגיות חברתיות כמו החטופים, וגיוס החרדים. ההפגנות ואמירות קשות בעד ונגד עמדות הממשלה משתקפות באתרי המדיה של חמאס המציגים תמונה מעוותת של חברה עייפה ומפורקת. במצב זה שואלים בחמאס את הפלסטינים מדוע שאנו נמצמץ ראשונים? השלכות המחלוקות הפנימיות בחברה הישראלית משליכות על כושר העמידה של חמאס במלחמה המתישה שנכפתה עלינו, ומאפשרות לחמאס לטעון כי בסופו של דבר ישראל תסכים לתנאיו, הכוללים למעשה חזרה ל-6 באוקטובר.

מערכת המודיעין הישראלית כשלה בהבנת האלימות המגדרית שבוצעה על-ידי חמאס במהלך מתקפת ה-7 באוקטובר. אתגר ההבנה מתייחס להמרת מידע גולמי לתובנות משמעותיות המסייעות לקבלת החלטות אסטרטגיות ומבצעיות. האתגר אינו נובע רק ממחסור במידע, אלא גם מהיכולת לנתחו, לזהות דפוסים, ולמנוע טעויות הנובעות מהטיות קוגניטיביות וממכשלים מתודולוגיים. חמאס השתמש באלימות מגדרית כאסטרטגיה מודעת שנועדה לפגוע באוכלוסייה האזרחית הישראלית, לערער את תחושת הביטחון החברתי, ולזרוע אימה בקרב החברה הישראלית. כשל ההבנה בא לידי ביטוי באי זיהוי כוונות ומהלכי חמאס קודם למתקפה, ובקושי להתמודד עם מאמצי ההכחשה של חמאס ותומכיו במערכת הבינלאומית לאחריה.

בעשור האחרון עברה מדיניות החוץ והביטחון של הודו שינוי עמוק,  ויסודות לאומניים החלו לעצב את עקרונות הפעולה של המדינה. תחת הנהגתו של ראש הממשלה נרנדרה מודי, הודו אינה מסתפקת עוד במדיניות של ריסון אסטרטגי, אלא נוקטת קו תקיף, הנשען על תפיסות של ריבונות בלתי מתפשרת והקרנת עוצמה. הפיגוע הקטלני בפאהאלגאם שבקשמיר, בו נהרגו עשרות אזרחים, והצעדים שננקטו בעקבותיו – הקפאת הסכמי מים עם פקיסטן, סגירת מעברי גבול וביטול ויזות – ממחישים כיצד הפכה הלאומנות מעקרון רעיוני למרכיב פרקטי של המדיניות ההודית בזירה האזורית.