מאמר זה סוקר את מצב אספקת הדלק הנוכחי ברצועת עזה, בעזרת  שימוש במקורות גלויים על-מנת להעריך כמה דלק דרוש לצרכים ההומניטריים הבסיסיים של אוכלוסיית עזה, כמה דלק מוחזק בידי חמאס, ועל מי רובצת האחריות לספק דלק נוסף לרצועה. המאמר טוען כי היתרון הטקטי של מניעת אספקת דלק לרצועת עזה הוא זניח יחסית, כיוון שחמאס דאג לאחסן מלאים של דלק מתחת לאדמה שיספיקו לו למספר חודשים. מניעת דלק לרצועה משפיעה בעיקר על תפעול בתי החולים ומתקני טיהור המים שמשרתים את אוכלוסיית עזה, והיא מוסיפה ללחץ הבינלאומי הגובר כנגד ישראל לסיים את המערכה הצבאית שלה לפני שהושגו כל המטרות. ההחלטה של הקבינט הביטחוני לחדש אספקה מצומצמת של דלק לרצועה היא לפיכך שקולה ואחראית.

הסתננות חוליות חמושות למטרות הרג וביזה אינן דבר חדש בהיסטוריה המדממת שלנו ברצועת עזה. התקפת ארגון החמאס ב-7 באוקטובר 2023 שהובילה למותם של כ-1,500 איש מרביתם אזרחי מדינת ישראל, היא רק שרשרת אחת בסבל ובחילופי האש בין ישראל לבין רצועת עזה. רק כאשר היה גורם שלטוני נחוש ששלט ברצועה באופן מלא כמו מצרים מ-1956 עד 1967 או ישראל בין השנים 1993-1967, יכולים היו יישובי הנגב המערבי ודרום ישראל לשגשג. ישראל ניסתה להתנתק מעזה במשך 17 שנה אך ללא הצלחה. סבב לחימה אחר סבב לחימה, מיגון ועוד מיגון אך רצועת עזה למרות תלותה הכלכלית בישראל המשיכה להוות בעיה ביטחונית כבדה שרק הלכה והסלימה. מלחמת חרבות ברזל יכולה להוות הזדמנות לשינוי המציאות ברצועת עזה, אולם לשם כך, ייתכן ואין מנוס מהחזרת הממשל הצבאי הישראלי עד למציאת פתרון בסיוע שחקנים אזוריים ומקומיים ובגיבוי בינלאומי. פתרון שיבטיח את השלום ואת היציבות באזור.

האם חמאס שווה דאע"ש? האם דפוסי הפעולה האכזריים של חמאס, בפרט מאז שבת ה- 7 באוקטובר, משתווים לאלו של דאע"ש? בכדי להשוות בין שני ארגוני טרור אסלאמיים אלו, נבחנים במאמר מספר קריטריונים, המצביעים על דמיון רעיוני ופרקטי הכולל אידיאולוגיה פונדמנטליסטית; ישות היברידית; שליטה על אוכלוסייה; אינדוקטרינציה אסלאמית; חינוך; שיטות פעולה אכזריות ושימוש בג'יהאד. על מדינת ישראל, שחוותה את פיגועי הטרור המשמעותיים ביותר מאז הקמתה, להמשיך לקדם את יעדיה הטקטיים והאסטרטגיים לחיסול חמאס, עם מסר סימבולי ברור: חמאס שווה דאע"ש.

ב-7 לאוקטובר התמוטטה לחלוטין ההרתעה הישראלית. כתוצאה ממתקפת הפתע של החמאס ישראל ספגה תבוסה קשה באבדות וברכוש כשהאויב חודר לשטחה, כובש את עריה ויישוביה משמיד את אוכלוסייתם ואוחז בהם מספר רב של שעות. מבחינת חמאס התשלום היחידי שיאפיל על ההישג הזה ויהפוך את ההתקפה ללא כדאית היא הפלת משטרו בעזה והשמדת יכולותיו הצבאיות. הגיון זה מתחבר לשתי סיבות נוספות שמחייבות את השמדת החמאס: ראשית על מנת להבטיח את החזרתם של המתיישבים לעוטף יש להסיר את האיום באופן מוחלט ולהחזיר להם את תחושת הביטחון. שנית והיה וישראל תסיים את המלחמה ללא השמדתו של משטר החמאס בעזה, יחשב הדבר כהצלחה של חמאס והיא תהווה כדגם לחיקוי והשראה ליתר הגורמים השותפים בציר הרדיקלי שמעוניינים בחיסולה של ישראל.

בכדי להבין את מהות ההפתעה האסטרטגית מצד חמאס, חיוני להכיר את שורשי תפיסתה הדתית הג’יהאדיסטית, אשר התגבשה באמנת התנועה ולא השתנתה במהלך השנים. בעוד שבישראל נהוגה תפיסה מערבית הנמנעת ממלחמה והמקדשת את ערך החיים, שואפת התפיסה הג’יהאדיסטית להקרבה עצמית, למוות, ולמאבק דתי קוסמי נגד “כופרים יהודים. מכאן הצורך להילחם ב“מוח הג’יהאדיסטי”, ללא כל הכלה ואיפוק“