ביוני 2026 נרשם ציון דרך היסטורי בכוחות המזוינים של הודו, עם הסמכת המחזור הראשון של נשים שעברו את מסלול ה־National Defence Academy (NDA). מאמר זה טוען כי משמעות האירוע חורגת מעבר לשאלת שילובן של נשים בצבא או להרחבת מדיניות כוח האדם. ה־NDA הוא אחד מצינורות הייצור המרכזיים של האליטה הפיקודית ההודית, ולכן פתיחתו לנשים מסמנת שינוי במבנה ההזדמנויות של הצבא ובשאלה מי רשאי להשתייך למרכז הסמלי והמקצועי של הביטחון הלאומי. המאמר בוחן את המהלך כחלק ממדיניות רחבה יותר בעידן מודי,

המאמר מנתח את תוצאות המערכה בין ארצות הברית ואיראן, וטוען כי תסמונת החרדה מפני פלישה קרקעית שחקה את ההישג האסטרטגי האמריקני. למרות פגיעה כירורגית קשה בהנהגה ובתשתיות של טהראן, הרגישות הציבורית הקיצונית בארצות הברית לאבדות בנפש מנעה את מינוף ההצלחה, והובילה לעסקה עמומה שהצילה את המשטר האיראני מקריסה. הימנעות זו מסיכון כוחות בקרב משקפת נסיגה בעוצמה הצבאית האמריקנית, ומציבה תמרור אזהרה לישראל באשר למגבלות הברית עמה

משמעותו של מזכר ההבנות מוגבלת מאוד: הוא מייצר מצב ביניים של הפחתת העימות בין ארצות הברית לבין איראן וקווי מתאר גסים ולא מחייבים למשא ומתן על הסדר. עם זאת, הוא מעצב אסטרטגי למזרח התיכון ומעבר לו לפחות בחצי השנה הקרובה. בסיכום הערכת נטו של משמעויות המזכר ניתן להגיד, שארצות הברית ייצרה יתרונות מובהקים בזכות הפעלת הכוח הצבאי, והסכימה להסכם זמני, שאינו מהווה ויתור על תביעותיה מאיראן. עם זאת, הדרך בה הושג ההסכם ותכניו מהווים נסיגה לאחור וכרסום של היתרון המהותי

מאז השבעה באוקטובר 2023 מתקיים בישראל תהליך מתמשך של הדחקת המחיר שהמלחמה גובה מהכלכלה ומהחברה. במקום לעצור ולשאול כיצד ממירים הישגים צבאיים למציאות אסטרטגית יציבה, ישראל נגררת לניהול מלחמה ממושכת, כמעט אינרציאלית, וזונחת את העיקרון הבסיסי שלפיו ביטחון לאומי נועד לשרת את החיים ואת שגשוג המדינה, ולא לכלות את משאביה. המאמר מנתח את השבר הקונספטואלי שהוליד את תפיסת "הניצחון המוחלט", בוחן את השינוי המהותי במושג ה"ביטחון" לאורך העשורים, ומשתמש בזירה הלבנונית כמקרה בוחן, דרכה הוא מציע חלופה אסטרטגית שפויה, המחזירה

המאמר מנתח את השלכותיו ארוכות הטווח של מבצע סינדור (מאי 2025), המסמן מעבר אסטרטגי של הודו מרטוריקה של תגובה למדיניות קרה ומחושבת של "תוצאה מכוילת" מול טרור חוצה-גבולות. שנה לאחר המבצע, בולט כי פקיסטן ממנפת חולשות מבניות לכדי רלוונטיות דיפלומטית ותפקידי תיווך אזוריים, בעוד הודו נדרשת לנווט במערכת מורכבת ורב-שכבתית המושפעת מהעומק הסיני והטורקי של איסלאמאבאד, לצד הידוק שותפויותיה שלה עם ישראל ואיחוד האמירויות. בעידן שלאחר המבצע, מאזן הכוחות בדרום אסיה הפך למתוחכם, מסוכן ומאתגר מאי פעם עבור האוטונומיה האסטרטגית

המאמר בוחן את ניסיונה של פקיסטן למצב את עצמה כמתווכת במשבר מערב אסיה במהלך המלחמה בין ארצות הברית, ישראל ואיראן, וטוען כי אין לראות במהלך זה יוזמת שלום ניטרלית אלא אסטרטגיית הישרדות מחושבת. איסלאמאבאד מבקשת להמיר את הרלוונטיות הגאו־פוליטית שלה להישגים דיפלומטיים, ביטחוניים וכלכליים, על רקע שבריריות כלכלית, תלות גבוהה בגורמים חיצוניים ואיומים ביטחוניים מתמשכים בגבולותיה. המאמר מנתח שלושה מניעים מרכזיים למעורבות הפקיסטנית: הצורך לבלום זעזועים כלכליים הנובעים מהסלמה אזורית; החשש מפני התפשטות חוסר היציבות לזירה הפנימית ובפרט לבלוצ'יסטן; והצורך

מלחמת זעם אפי – שאגת הארי היא נייר לקמוס למדד העוצמה של מדינות רבות ולמאזן העוצמה הגלובלי והאזורי. לצורך נייר זה עוצמה היא היציבה הביטחונית והכלכלית של מדינה. על הרצף שבין המעצמה הדומיננטית (ארצות הברית) לבין המדינות החלשות (ספרד כמצטרפת חדשה) נמצאות מדינות שאפשר לחלקן לשני סוגים על הרצף: אלו שחותרות לעוצמה, ואלו שבורחות מחולשה. ניתוח ראשוני ואיכותני מעלה כי ארצות הברית, סין ורוסיה התחזקו בחתירתן לעוצמה; איראן חזרה לברוח מחולשה; צרפת ובריטניה התבססו בצד הבריחה מחולשה, בעוד גרמניה עשתה

ביקורו של ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, בישראל בפברואר 2026, חרג מגדר תחנה דיפלומטית שגרתית. הביקור סימן אתחול אסטרטגי, המעגן מעבר ממערכת יחסים המבוססת על רכש ביטחוני למודל של אינטגרציה מערכתית. השינוי מציב את הודו כעורף אסטרטגי וכשותפה לבניין כוח עבור ישראל, אל מול סביבת איום משתנה. סביבה זו מאופיינת כיום באיומי רוויה – כטב"מים, חימושים משוטטים, שימוש בטרור ככלי מדיניות, פגיעות בשרשראות האספקה, והחרפת התחרות הטכנולוגית בין המעצמות. בתוך כך, רכיבים שנתפסו בעבר כ"כלכליים" – דוגמת בינה מלאכותית, מחשוב