מלחמת איראן והפסקת האש המיוחלת בעזה הן אירועים מכוננים עבור המזרח התיכון, כפי שהייתה מלחמת ששת הימים ב-1967. הלקח המרכזי מהתקופה שלאחר מלחמת 1967 הוא ההבנה ששינוי אסטרטגי ביציבות האזורית נוטה להאיץ - במיוחד בדעת הקהל הרווחת - תגובה רדיקלית יותר מאשר תגובה פרגמטית. האתגר האמיתי הוא להפוך את התקופה הנוכחית לכזו הנשלטת על-ידי סאדאת-בגין ולא על-ידי חומייני-בן לאדן-חמאס. בנקודת מפנה זו יש לזנוח או לעדכן פרדיגמות אזוריות ישנות כגון "הסכמי שלום", "פתרון שתי המדינות", "צירים", ו"הרחוב הערבי." רעיונות ראשוניים לעיצוב האסטרטגיה הגיאו-אסטרטגית האזורית החדשה כוללים: שותפויות ביטחוניות (ולא קואליציות), רשת תשתיות, ריבונות מדינתית היברידית וממשל עצמי למחצה (SSG). בהקשר זה, נדרשת אסטרטגיית ביטחון ניואנסית יותר וגישה של שותפויות חכמות עבור ישראל.