המאמר טוען כי את הצלחת מערכות ישראל נגד איראן בשנים 2023–2026 יש למדוד לא לפי מספר המתקנים שהושמדו או הישרדות המשטר האיראני, אלא לפי התשובה לשאלה: האם ישראל שיבשה את האסטרטגיה הכוללת של איראן לבניית איום קיומי עליה. לאיראן הייתה אסטרטגיה משולבת בת שלושה מרכיבים: רשת פרוקסי אזורית ("טבעת האש") – חזבאללה, חמאס, מיליציות בסוריה ועיראק, החות'ים ועוד, שנועדה לאפשר מתקפה רב־חזיתית על ישראל; ארסנל טילים ורקטות ארוך־טווח, שנועד לשתק את ישראל ולאפשר פלישה של כוחות הפרוקסי; ותוכנית גרעין, שנועדה להעניק לאיראן חסינות אסטרטגית ולהרתיע את ישראל מפעולה. לאחר 7 באוקטובר 2023, כאשר "טבעת האש" קרסה, איראן האיצה את תוכניות הגרעין והטילים כדי לשקם את האיום. התקיפות של ישראל (וב־2026 גם של ארצות הברית) לא נועדו להפיל את המשטר או להשמיד כל יכולת צבאית, אלא למנוע מאיראן לשחזר את האסטרטגיה המשולבת. ישראל הצליחה לעכב ולהקשות משמעותית על יכולתה של איראן לבנות מחדש את האיום הכולל, על אף שהאיום לא נעלם לחלוטין.