מלחמת קרגיל זכורה בהודו כניצחון צבאי, אך מורשתה חורגת מהשבת העמדות שתפסו כוחות פקיסטניים ב־1999. היא הייתה מבחן מוקדם ליכולתה של הודו להפעיל כוח קונבנציונלי תחת צל גרעיני, ונקודת מפנה ביחסיה עם ישראל וארצות הברית. ישראל המשיכה דפוס קודם של סיוע להודו בשעת חירום, אך הפעם הפכה מספקית חשאית לשותפה מבצעית אמינה, שסייעה להתאים בזמן אמת יכולות תקיפה מדויקת לצורכי המערכה. ארצות הברית, מצדה, העניקה משמעות מדינית לריסון ההודי ולחצה על פקיסטן לסגת. מלחמת קרגיל המחישה כי אוטונומיה אסטרטגית אינה מחייבת בידוד: הודו יכולה להסתייע בשותפים חיצוניים, לחבר בין טכנולוגיות שונות ולשמור בידיה את ההחלטה כיצד ומתי להפעיל כוח.