“כיסוח הדשא” האסטרטגיה של ישראל להתמודדות עם סכסוכים מתמשכים בלתי פתירים

עיונים בביטחון המזרח התיכון מספר 105

השימוש שעשתה ישראל בכוח נגד שחקנים לא-מדינתיים במאה העשרים ואחת זכה לתשומת לב אקדמית רבה ולמידה גדושה של ביקורת. מאמר זה טוען כי רוב-רובה של ספרות זו אינו מבין את הרציונל הישראלי העומד מאחורי השימוש בכוח צבאי, ואינו מעריך נכון את השינויים שחלו בהערכת האיומים של ישראל ובחשיבתה האסטרטגית. גישתה של ישראל לשימוש בכוח מול יריביה במאה העשרים ואחת מתוארת לעתים קרובות באמצעות הביטוי “כיסוח הדשא”, מונח חדש בשפה האסטרטגית הישראלית, המשקף את ההנחה לפיה ישראל נמצאת בסכסוך בלתי פתיר ומתמשך עם ישויות לא-מדינתיות המגלות כלפיה עוינות קיצונית. מצב זה שונה מהותית מסכסוך בין-מדינתי. לפיכך, השימוש בכוח לא נועד להשיג יעדים פוליטיים בלתי אפשריים ,אלא לצמצם ככל האפשר את יכולתו של האויב להסב נזק לישראל. לאור העובדה שקשה מאוד להשפיע על התנהגותם של גורמים לא-מדינתיים קיצוניים, כל שישראל יכולה לקוות להשיג בשימוש בכוח הוא הרתעה זמנית. לפיכך אימצה ישראל אסטרטגיה צבאית סבלנית של התשה, שנועדה בראש ובראשונה לפגוע ביכולות האויב .ישראל פועלת בכוח להשמדת יכולותיהם של אויביה רק אחרי שהיא סופגת סדרה של מתקפות ומפגינה מידה רבה של איפוק בפעולותיה ההתקפיות, זאת בתקווה שמבצעים גדולים ספורים ,שיתקיימו מדי זמן, יחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופות של הפוגה. חשוב לציין כי גישת “כיסוח הדשא “שונה מהותית מהאופן שבו רואה האסטרטגיה המערבית הנוכחית את ההתמודדות עם אתגרים צבאיים לא-מדינתיים.

 מאמר זה פותח בהצגת התפיסה האסטרטגית הדומיננטית במדינת ישראל במאה העשרים ואחת – המושתתת על ראיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני כסכסוך מתמשך ובלתי פתיר. המאמר מנתח את הממד הצבאי במאבקה של מדינת ישראל בטרור ובפעולות גרילה מצדם של ארגונים בעלי רמת תחכום עולה וגוברת .לבסוף, בוחן המאמר את סבבי המאבק האלים בקנה-מידה גדול בשנים 2009-2008 ,2006 ,2002 ו 2012-כמקרי בוחן הממחישים את האופן שבו השתמשה ישראל בגישת” כיסוח הדשא” במאה העשרים ואחת.